על הבמה הוא נראה חסר מאמץ, קליל (תרתי משמע), מאלתר, זורק פאנצ'ים, שולף בדיחות, מגיב במהירות לכל מצב, אבל צביקה הדר, אולי חיית הפריים המשוכללת ביותר בטלוויזיה הישראלית, לוקה בתסמונת כרונית של שליטת יתר.
הפריק קונטרול החבוי שבו לא פרץ החוצה כשהפך לאחד הכוכבים הכי גדולים בישראל. הוא היה שם הרבה לפני. עוד כשלמד משחק ותיאטרון באוניברסיטת תל אביב, הייתה נולה צ'לטון המיתולוגית גוערת בו שוב ושוב, "שחרר את הראש צביקה, אתה עובד מהראש; אם תתחיל לעבוד מהבטן תהיה שחקן". וגם כיום, בגיל 48 ולאחר קרוב לשלושה עשורים במקצוע, כשחקן מוערך, כמנחה מצליח, כמפיק מבוסס, ועכשיו שוב כסטנדאפיסט מבוקש שימצא את היכל התרבות בערב יום העצמאות הקרוב, הדר עדיין לא יודע לשחרר.
"הצורך בשליטה", מספר הדר, "היה גם בהצגת הילדים הראשונה שבה הופעתי מיד אחרי הלימודים וכשהצטרפתי לצעירי הקאמרי - יוזמה לקברט סאטירי של התיאטרון, שהציג באולם הקטן שמתחת לתיאטרון בדיזנגוף, היכן שהיום בית ליסין. זו הייתה ההכרה הראשונה שלי כשחקן, אחרי שעבדתי כפועל בניין כדי להרוויח כסף. אמרו לנו שעל החזרות לא ישלמו, אבל שאחר כך נהפוך לשחקנים של הקאמרי - החלום הכי גדול שיכולנו לחלום עליו. היו שם יוני להב וגיא מרוז, שאחר כך לקחו אותי ל'נייס גיא', וגם קרן מור הייתה בכנופיה.
"התחלנו להופיע, ואחרי חודש גיליתי שאנחנו לא מקבלים כסף ושהקאמרי היה ברקע כסוג של שקר כלשהו. הייתה לי אז סוכנת, לבנה חכים, שגם הייתה אחראית מאוחר יותר על הליהוק שלי ל'עפולה אקספרס', ועשתה עבודה מקסימה, אבל הייתי חייב להבין מה קורה, אז הלכתי להנהלת חשבונות".
"דווקא בעסקים, הרבה פעמים, האסטרטגיה מתגמדת ואני הולך עם הבטן, יחד עם יד המקרה ועם הטיימינג. העניין הוא להגיע אל הצומת ולזהות שאתה בצומת. זה בדיוק מה שקרה עם 'הקומדי סטור'. טמירה (ירדני) מצאה אותי במוסך הזה, ומאז אנחנו שותפים, בלי הסכם".
- אתם שותפים בכול, או רק במיזמים שלך?
"ברוב הדברים שקשורים אליי, ויש לי אחוזים בטדי הפקות. גם פר פרויקט וגם פר משרד".
- אין לכם הסכם כתוב?
"אין הסכם מייסדים, אם זה מה שאת שואלת. אנחנו יחד כבר כמעט שלושים שנה. היא ראתה אותי בגוזלותי. כשהייתי צעיר והערצתי אותה, הייתי יושב במשאים ומתנים שהיא ניהלה וחושב שהיא גאון. היום, היא התמתנה ואני הפכתי לקשוח".
"יש טרנד ויש עבודה"
השותפות הזאת, שהתחילה בקטן, הפכה לימים למפעל משגשג שמייצר את שני המוצרים הנחשקים ביותר בתעשייה, רייטינג ופורמטים. מ"כוכב נולד" ועד "הכוכב הבא", שנמכר בהצלחה לחו"ל בשיתוף עם קשת, הדר הפך לפניה של חברה גלובלית. כשנציגי החברות שקנו את פורמט הכוכב הבא באים לסגור חוזה, הוא מוצא את עצמו משנן מילים בנורבגית ובאוזבקית, כדי לשבור דיסטנס, כמו שהוא אוהב. "יש טרנד ויש עבודה", הוא אומר, "הכוכב הבא נמכר ליותר מעשרים מדינות. יש מנגנון שלם עם הרבה השקעה. כל הזמן אני מתרגל אנגלית".
- איך זה נולד?
"כשסיימנו את 'כוכב נולד 10' ישבנו בקשת, והנחת העבודה הייתה, בואו נמצא את הדבר הבא, משהו שמשתף קהל כמו האס-אם-אס בכוכב נולד. ואז באה האפליקציה, והמנוע של המסך היורד, ואמרנו, יש לנו משהו חדש. מי חשב על העולם? קשת כיוונו את זה למיפ, ופתאום זה משודר בחי במיפ בקאן ואני רואה אצלי בסלולרי צרפתים מוחאים כפיים ומצביעים באפליקציה. זה רגע שלא אשכח. עכשיו צריך לעבוד בשיווק, וקשת גדולים בזה. העולם הוא כפר גלובלי קטן".
- ועכשיו, כשותף בהפקה, אתה עוסק בביזנס לא פחות מאשר באמנות.
"לאמנים יש נטייה להסתכל על מפיק כעל עושק, ואני מסביר שהמפיק שם את הכסף ומגיע לו להרוויח, אבל האמן צריך להרוויח יחד איתו. העניין הוא שהאמן יקבל את מה שהוא צריך ליום הצילום. לא הייתי מוכן שהמפיק יקבל 10 שקלים ויפיק ב-4 שקלים. תחליט בכמה אתה מפיק, ותן לאמן את כל מה שהוא צריך. ככה היה גם ב'שמש'".
- בוא נדבר על אמנות. בראייה לאחור, יכול להיות שהלכתם רחוק מדי עם האמנות המסחרית, עד כדי השחתת הנוער ורידוד התרבות? ההיצמדות לקאברים במקום ליצירה מקורית, הציפייה שההצלחה תגיע אינסטנט, הפרסום שהופך לחזות הכול, ומטרת העל להיות סלבריטאי.
"אני לא מסכים עם מה שאת אומרת, אבל מבין את זה. תראי לאן הטלוויזיה הולכת, לאן הולכות התקשורת והעיתונות הכתובה - שם זה הרבה יותר צהוב ומלוכלך. להשיג כותרות בכל מחיר. בודקים משפטית אם יש עילה לכתוב ולא בודקים אם הדברים נכונים. אני לא עושה דברים בשביל המסחרה".
- אז מה זה כוכב נולד אם לא פורמט מסחרי?
"המנוע של כוכב נולד אינטימי ופשוט. אדם שבא משום מקום מקבל את הכלים ואת הצ'אנס האמיתי לכבוש אותך. אם אתה מתרגש - העם מתרגש. נכון שאחרי העונה הראשונה אנשים הבינו לאן הם באים".
- אל תיתמם. גם אתם עושים מניפולציות.
"אצלי אין מניפולציות. אני לא מראה את המתמודדים מאחורי הקלעים, סוגר אותם בחדר עם בחורה מדהימה, או דוחף צמחוני ליד מישהו שאוכל בשר ורואה איך הם יגיבו. אני עושה חזרות על שירים, ואם יש זמר ששר פצצה אז כולם יכירו אותו. אני עשיתי מהפכה בזה שהחזרתי את הכבוד לזמר המבצע. עד אז, אם לא היית סונג-רייטר, לא היית יכול להתקיים בתעשייה, אבל רוב הזמרים הוותיקים שלנו הם זמרים מבצעים ששרים שירים של כותבים כמו חיים חפר, שהפסיקו לכתוב. פתאום לזמר ששר מדהים יש כוח, וזה קרה בזכות התוכנית. תראי את האבולוציה מ'לא נפסיק לשיר', והלאה. רק עכשיו אנחנו חוזרים לאמריקניזציה עם 'אקס פקטור' ועם 'דה ווייס'. גם כתבי הרכילות תפסו יותר נפח".
- יש באמת הבדלים?
"בתוך עולם הריאליטי יש הבדלים מאוד גדולים. אל תכניסו את כולם לאותה קטגוריה. הפוסט מז'ור שלנו הוא כישרון, ומי שמגיע לעשירייה הראשונה והשנייה הוא לא רק 'וונבי', אלא יש לו כישרון מוזיקלי. תראי את עידן עמדי, את שירי מימון, את נינט, את הראל סקעת. הם קורעים את התחת. אם הם לא יעבדו הם יהיו רק שמועה. זה לא סלביות אלא מקצוע. אני לא עושה תוכנית על כלום ושום דבר".
- אתה מתכוון כמו "האח הגדול"?
"התוכניות האחרות הן לגיטימיות, אבל הן לא שלי. אני מתרעם כשאת משווה אותי לאחרים ואומרת שאני אחראי להשחתת הנוער. אחת הטענות נגדנו הייתה שהתוכנית מיושנת, ערוץ-אחדית".
"אני לא מיתמם"
הדר אינו מעמיד פנים שהוא נפגע. הוא שוכב על הגדר בשביל הכוכבים הנולדים והבאים שלו, ומוכן להתעמת עם השאלות הפחות נעימות באשר למקום שלו בשרשרת המזון הערוץ-שתיימית, שהטיסה את רף הריגוש לשחקים, לא אחת על חשבון עומק, תוכן ומשמעות. "נכון", הוא אומר, "סף הריגוש של כולנו עולה כל הזמן, וגם אנחנו העלינו אותו כי אנחנו מתקדמים. אצל אבא שלי היה שולחן עבודה בחדר, והוא היה נותן לי עט אם הייתי נחמד. היום לכל נער יש מחשב ששמים על הברכיים, וליד יש את הוואטס-אפ, והאס-אם-אס, ומעדכנים פה ומעדכנים שם. סף הריגוש הוא אחר. היינו באילת ליד הבריכה, ואני רואה אנשים צמודים לסלולרי מצלמים את עצמם כל הזמן. אם תכניסי ילדים לטיול בתמנע, שלוש שעות בלי קליטה, הם יחוו משבר. אי-אפשר להתעלם מזה".
- אז אתם צריכים להמציא את עצמכם בכל עונה מחדש.
"באמריקה, תוכניות רצות באותו פורמט שנים. אצלנו, בכל מסיבת עיתונאים בתחילת עונה שואלים, 'אז מה, זה יימשך אותו הדבר?'. מראיינים שואלים אותי, 'טוב, על מה נדבר? לא עשיתם משהו שונה?'. הדרישה לשינוי באה מבחוץ. לא סתם הבאנו את רני רהב אלינו כמבין בתקשורת, כי להיות אמן היום זה דבר יותר רחב. באים אלינו בטענות על רידוד התרבות? באו בכאלה טענות ל'תשואות ראשונות' ברדיו שגילתה את חוה אלברשטיין? אתה בערוץ מסחרי שצריך להצדיק את עצמו, עברנו הפרטה".
- עד כדי שימוש גם בילדים בתוכניות כאלה? ואני מכוונת ל"בית ספר למוזיקה", שעושה מניפולציה רגשית על הצופה.
"ואני חוזר איתך לפסטיבל הזמר לילדים, זאת לא מניפולציה? אין מאה אחוז, שחור-לבן. הרצון של הילדים להיות על הבמה בוער אצל חלקם. יש ילדים מוכשרים שלא התקבלו בגלל שהוא בוער יותר אצל ההורים. אנחנו אומרים שזו תוכנית קטנה וחמודה, ולרובם זה עשה רק טוב. יש הורים שבאים אלינו בטענות למה אנחנו לא לוקחים את הילדים להופעות, ואני אומר, שילכו לשחק עם חברים. אני לא עושה מניפולציה, אני עוזר להם להבין על מה הם שרים, מלמד אותם כמו בבית ספר. אני לא מיתמם, אבל גם לא עושה דברים מניפולטיביים כדי להשיג יותר רייטינג".
הכתבה המלאה - במגזין G