גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

נסיך הגאות והשפל / חגית פלג-רותם

אסי דיין היה בוודאי מחייך לעצמו באירוניה על "בחירתו" למות ב-1 במאי. בוודאי היה לו משהו ציני לומר, על מעמד הפועלים, על הסתאבות שלטונית וחברתית ועל עצמו. כי דיין, מלח הארץ ובה בעת גם חלק מרכזי מהשמנה והסלתה שלה, היה ממבקריה החריפים והחדים של ישראל ואנשיה, תרבותה ותת-התרבות שלה.

הוא נולד בנהלל ב-23 בנובמבר 1945 בשם אסף דיין, בנם האמצעי של רות ומשה דיין, נצר למשפחת אצולה התיישבותית, צבאית, פוליטית ויצירתית. הוא למד פילוסופיה וספרות אנגלית באוניברסיטה העברית, אך היה בעיקר אוטודידקט, שהתפרסם כקולנוען, סופר, שחקן, במאי, מחזאי ותסריטאי, צייר ופובליציסט.

דיין החל לכתוב שירים בנעוריו ופרסם בכתב-העת "קשת" של אהרון אמיר והוציא ספר שירים ראשון בגיל 15 ("ביוגרפיה זמנית"). הוא היה מעורה באתוס הישראלי והלך בתלם - שירת כלוחם בצנחנים ובגדוד מרגמות במילואים במלחמת יום הכיפורים, אך במקביל היה מרדן ביקורתי ובועט, צעיר נצחי, בחיפוש אחר גירויים חדשים.

מעל לכל עיסוקיו באמנות ובתרבות, התבלט דיין בתרומתו העצומה לקולנוע הישראלי. הוא החל את דרכו כשחקן, בדמות הצבר היפה אך הקוצני - החל מדמותו של אורי, לוחם הפלמ"ח ב"הוא הלך בשדות" (1967) ועד לסגנו של יוני נתניהו בסרט "מבצע יהונתן" בשנות ה-70.

בשנות האלפיים כבשה דמותו של דיין את המסך כראובן, הפסיכולוג השקט והכריזמטי בסדרת הטלוויזיה "בטיפול", ולאחר מכן בתפקיד עצמו בסדרה התיעודית-אוטוביוגרפית שיצר, "החיים כשמועה".

דיין הגיע ל"בטיפול" מצויד בעשרות שנות ניסיון אישי כמטופל, בחוכמת חיים, בהתבוננות רגישה וביכולת משחק מרגשת. כמי שחווה בעצמו את תפקידם של המצליחים והמוכים, הפוגעים והנפגעים, ידע דיין לגלם ברגישות את הדקויות האנושיות הללו לאורך השנים.

דיין החל לעסוק בקולנוע בסוף שנות ה-60 וכשחקן יפה-תואר ומוכשר, בתוספת הייחוס המשפחתי, התבלט כבר בראשית הקריירה שלו וזכה לתשומת-לב ואף להזמנה נדירה לשחק בסרטים בחו"ל, בהם "נאהבים לנצח" של ג'ון יוסטון (1969).

לצד היותו יוצר פורה ומרהיב בביצועיו, כשכמעט כל מה שעשה הצליח, ביסס דיין את מעמדו הציבורי והאישי כפרובוקטור, "עושה צרות" סדרתי ו"מספר 1 בהרס עצמי", כפי שאמר על עצמו בראיונות. בין הסרטים הבולטים ביותר שכתב וביים: "גבעת חלפון אינה עונה", "מר באום" ,"שמיכה חשמלית ושמה משה", "שלאגר" ו"החיים על-פי אגפא".

ברבים מסרטיו ביטא דיין בכתיבתו סאטירה ביקורתית חריפה, שיוצאת נגד כל מנגנוני ההתחסדות בחברה הישראלית. כך, למשל, ב"גבעת חלפון", שנעשה כפרפראזה על הסרט העברי משנת 1955 "גבעה 24 אינה עונה"; וב"שלאגר" עם עופרה חזה, שממנו זכור במיוחד "שיר הפרחה"; שאת שניהם עשה עם חבורת "הגשש החיוור".

מאוחר יותר עסק דיין באופן גלוי בכיבוש ובביקורת על הפוליטיקה והחברה הישראלית, מה שנתפס גם כנקיטת עמדה ציבורית וגם כהתחשבנות אישית, כאובה ונוקבת עם אביו, השר והרמטכ"ל לשעבר משה דיין, ועם האליטה שהוא מייצג ונמנה עמה, אם רצה או לא.

גם אם בסרטים קודמים הכניס אלמנטים אוטוביוגרפיים, ב"החיים על-פי אגפא", שנחשב בעיני רבים לסרטו הטוב ביותר - דיין הרחיק לכת וחשף בחריפות את הדואליות של עולמו. את הדו-קיום בין הצד ה"כל-ישראלי", הלגיטימי, של חיי היומיום המהוגנים ובין הצד ה"אפל" של חיי הלילה, הטיפוסים, הסמים והאסקפיזם הטוטלי.

בסרט המופת הזה, בכיכובם של גילה אלמגור, סמדר קילצ'נסקי, שהייתה בת זוגו, ושולי רנד, שלימים חזר בתשובה, התקבצו החיילים, המזרחיים, השוביניסטים והנשים הפגיעות, הזונות והמזדקנות, הערבים - כל ישראל במיקרוקוסמוס של פאב אחד, ששמו "בארבי", שם חיבה למוסד לבריאות הנפש אברבנאל, המרמז גם על הפרעות האישיות והנוירוזות של דיין עצמו.

דיין מחזיק בשיא הזכיות בפרס אופיר (האוסקר הישראלי) - 8 פרסים, מהם שלושה לתסריט, אחד לבימוי, שניים לשחקן ראשי, אחד לשחקן משנה ואחרון למפעל חיים. ב"מר באום", שיצא ב-1997, הוא כתב וכיכב בתפקיד הראשי - כאדם שנשארו לו 92 דקות לחיות, כאורכו של הסרט. התרגיל התיאורטי בהכנה למוות לא היה היחיד שלו, אך בתקופות אחרות בחר ב"צדדים אחרים", כך למשל, בסרטו המגלומני "הבשורה על-פי אלוהים", שם גילם את אלוהים בכבודו.

המדינה זה הוא

למרות שסבל תהפוכות תלולות וקשות לאורך עשרות שנים, יירשם דיין בין דפי התרבות הישראלית כיוצר פורה במיוחד ורב השפעה. חייו הפרטיים היו סוערים לא פחות מהקריירה שלו. דיין התחתן והתגרש פעמיים והוא אב לארבעה, עמליה ואבנר, ילדיו מאשתו הראשונה, אהרונה; אסיה, בתו מהשחקנית האיטלקיה אוגוסטה נוימן; וליאור, בנו מנישואיו השניים לשחקנית קרוליין לנגפורד.

יצירתו האחרונה הייתה הסדרה "החיים כשמועה", ששודרה בערוצי הטלוויזיה 8, ו-10, ובה לא היסס לחשוף את עצמו ואת חולייו, ממש כפי שאינו חוסך ביקורת כאשר הוא מדבר על הארץ ועל אנשיה. קו ביקורתי זה הוא המשכה של עמדת הזדהות עמוקה שנוקט דיין כלפי הארץ.

ביוני 2008, הצטלם בעירום דיין למיצג תיעודי שפורסם ב"ידיעות אחרונות", תחת הכותרת "המדינה זה אני", שם השווה בין מצבו הפיזי והנפשי הרעוע לבין מדינת ישראל המסתאבת ומחסלת את עצמה בתהליך מהיר של הרס עצמי.

גם מצבו הכלכלי הקשה היה ידוע. בין שלל כישרונותיו הוא צייר מעט, ובשנים האחרונות השתעשע בציור מעובד במחשב והציג מספר תערוכות למכירת ציוריו. דיין סבל מהתמכרות לסמים ולתרופות וחי חלק מהזמן אצל אמו הקשישה, רות דיין, שסעדה אותו באורך-רוח.

הבוקר הלך דיין לעולמו, והוא בן 68 שנים. בשבוע הבא תחגוג מדינת ישראל 66 שנות עצמאות.

הראיון האחרון של אסי דיין / מתן שירם

בחודש שעבר פגשתי באקראי את מפיק הקולנוע אייל שיראי, מי שהפך בשנים האחרונות למפיק הקבוע של אסי דיין. "יש לי בקרוב עוד סרט עם אסי", אמר שיראי. "התסריט כבר כתוב, ברור שהוא כתוב, אסי הרי כל הזמן כותב. יש לו עוד מלא תסריטים, הוא כותב בלי הפסקה, חדר העבודה שלו מתפקע מרוב חומרים".

הבנתי על מה הוא מדבר. לפני כשנה ראיינתי את אסי דיין למדור זה, לרגל עליית הסדרה האוטוביוגרפית שלו, "החיים כשמועה", ששודרה בערוץ 10, מה שלמעשה היה הראיון האחרון שנתן בחייו לעיתון מודפס (הראיון פורסם ב"גלובס" ב-25.1.2013).

נפגשנו בביתו הצנוע. הוא נאלץ לזנוח לשעה קלה את שולחן המחשב, שמאחוריו ארונות עמוסי דפים מודפסים. בסוף הראיון אמר דיין: "מקווה שלא יצאתי שחצן. השנה האחרונה הייתה נוראית מבחינתי. שנה של כישלונות. בכל דבר שעשיתי השנה נכשלתי... האנשים שאני רוצה שיקשיבו לי אינם בחיים".

דיין חתם לי בסוף המפגש על ספרו האחרון, ספר שירים בשם "אבל אהבה" (הוצאת "אבן חושן") - שם שמסכם למעשה את ההוויה שדיין חי בה יותר מ-60 שנה. "אבל" - לא מילת הסיוג, אלא שורש אבלות. אבל מתמשך על חסך תמידי באהבה, כזה שלעולם לא יתמלא דיו.

זהו אורח חיים טרגי, שדבר לא יפצה עליו. לא הישגי משחק וכתיבה, לא פרסים, לא סמים, וגם לא אהבת הקהל או הערכת המבקרים. כפי שכתב באחד השירים בספר:

"מחובר לבדידות כמו הרגל ישן

כמו רכיבה על אופניים

שולט בתנועה ממני אליי

נוסע לאורכם של חיי"

יהי זכרו ברוך.

הוא הלך (בשדות) / ניר קיפניס

קשה להספיד את אסי דיין, ולא מהטעמים הרגילים של "הוא נראה חי כל-כך שקשה לדבר עליו בלשון עבר", ממש לא. כי במידה רבה אסי דיין התנהל בתקופה האחרונה על ערש-דווי. הקושי נובע מכך שדיין כבר סיכם את חייו בטרילוגיה התיעודית שלו שהייתה גם ביוגרפיה, גם כתב האשמה וגם צוואה (ויש לקוות שערוצי הטלוויזיה ימהרו לשדר אותה בשנית, לזכרו).

אחרי שסיכם את מערכת יחסיו הסבוכה עם אביו במילים הבוטות ביותר, אחרי שתיאר לפרטי-פרטים את תקופת הכוכבות הבינלאומית הקצרה שלו, אחרי שנבר בארון התרופות שלו ובמוחו הקודח - ואצלו השניים היו קשורים קשר הדוק זה לזה, מה עוד נותר לכתוב אודותיו?

בעוד 4 ימים נחליף את תוגת יום הזיכרון בשמחת יום העצמאות. מן הסתם "גבעת חלפון אינה עונה" שלו (ושל נפתלי אלתר), מהסרטים הישראלים האהובים בכל הזמנים, הייתה אמורה לככב בראש רשימת סרטי החג. בשל מותו, אני מניח שנזכה בקרוב גם למנה של "החיים על-פי אגפא" (שנחשב בצדק לפסגת עשייתו), ואולי גם את "הוא הלך בשדות" (אפילו ביום הזיכרון - מה יש? זה מתאים!).

באופן מאוד לא תקין מבחינת תרבות-גבוהה, אני מבקש מכם להפנות את המבט דווקא לעבר הקומדיה ההיא שנמצאת אי-שם על גבול מצרים וסרטי הבורקס. לרמות כמה בדיחות תפלות, מדובר בעיני ביצירת מופת, לא פחות.

המושבניק היפה מנהלל שהלך בשדות מנתח כאן, ממעמקי הסוטול (כך טען פעם באחד הרעיונות איתו שכתב את התסריט מתוך עננה כבדה של עשן סגלגל), באופן הכי חד ומכאיב את ההוויה הישראלית: הצבא השמן והחרמן בדמותו של טוביה צפיר, הצעיר המזרחי, גברי בנאי שמנסה דרך השירות הצבאי לקדם את עצמו בסולם החברתי, הקבלן המזרחי העשיר, שייקה לוי, שמדבר הרבה על "מה שעשינו ב 48" למרות שהוא אישית לא עשה דבר, שמקדש את הכסף ושיום אחד עוד יהפוך מקבלן בניין לקבלן-קולות במרכז הליכוד, וכמובן, ישראל פוליאקוב בתפקיד סרג'יו, היהודי הגלותי הנצחי, זה שמדינת ישראל עבורו היא בסך-הכול עוד אויב שצריך לנצח בעורמה.

האיש שעמד קרוב יותר מכולנו למדורת השבט, היה לאיש שסימן את קווי השבר של החברה הישראלית, רגע לפני המפץ הגדול שלה במחצית השנייה של שנות ה-70.

קשה היה לחבב את אסי דיין שהיה עלול להפוך באחת מאיש שיחה מרתק לאדם בוטה ואלים, אבל ביום העצמאות השת"א, נפנה מבט לעבר השמש של פרג' שקורעת את הים (כמו שכתב ב"שיר הפרחה", אולי הטקסט הכי פחות צפוי שלו) ונשאל את עצמנו איך הגענו למצב הזה שבו אין דין ואין דיין.

תחנות מרכזיות בחיי היצירה של אסי דיין

1960: מוציא ספר שירה ראשון בשם "אוטוביוגרפיה זמנית", וזוכה לביקורת קשה מצד אביו, משה דיין

1967: מגלם תפקיד ראשי בדמות אורי בסרט "הוא הלך בשדות"

1969: מככב בסרט ההוליוודי "נאהבים לנצח" של הבמאי האגדי ג'ון יוסטון

1973: כותב ומביים סרט עלילתי ראשון בשם "הזמנה לרצח"

1975: כותב ומביים סרט שני, "חגיגה לעיניים"

1976: כותב (בצוותא עם נפתלי אלטר) ומביים את הלהיט "גבעת חלפון אינה עונה" בכיכובם של הגששים

1977: משחק בסרטו של מנחם גולן "מבצע יונתן", אודות מבצע אנטבה, בתפקיד שוקי, סגנו של יוני נתניהו

1979: כותב ומביים את הסרט "שלאגר", בכיכובה של עפרה חזה

1983: כותב ומביים את סרט הנעורים "בחינת בגרות"

1992: כותב ומביים את "החיים על-פי אגפא"

1995: כותב ומביים את הסרט "שמיכה חשמלית ושמה משה"

1997: כותב ומביים (ומככב) בסרט "מר באום", שבקרוב תצולם הגרסה ההוליוודית שלו, בכיכובו של רובין וויליאמס

2008: מככב בסדרת הדרמה המצליחה "בטיפול", וזוכה על תפקידו בפרס השחקן הטוב ביותר בסדרת דרמה בטקס פרסי הטלוויזיה מטעם האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה

2009: האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה מעניקה לו פרס אופיר על מפעל חיים בקולנוע

2012: סרטו האחרון, "ד"ר פומרנץ", שבו הוא מככב, יוצא למסכי הקולנוע

2013: משודרת הסדרה האוטוביוגרפית שכתב, "החיים כשמועה", שבה הוא למעשה מסכם את חייו

בלוז להלוויה/ וויסטאן יו אודן; תרגום: אסי דיין

"עיצרו את השעונים, נתקו את הטלפונים

מנעו מהכלב לנבוח עם העצם הטרייה

השתיקו את הפסנתרים, ועם תופים עמומים

הביאו את הארון, תנו למתאבלים להיכנס"

(בית ראשון מתוך שיר שפרסם אתמול אסי דיין בעמוד הפייסבוק שלו)