בוקר טוב לעידן חדש של כדורגל. זה לא קרה בבת אחת, אבל המערכים הקלאסיים אבדו מן העולם. במקומם צצו אסכולות של כדורגל. סגנון שהעמידה על המגרש בכל רגע נתון היא פועל יוצא שלו. אוהדים כבר מזמן לא מזהים מערכים. גם האתרים המוקדשים לטקטיקה, כמו Zonal Marking (שמירה איזורית), מתייאשים ומוותרים. אם לאחרונה עוד צוין ליד מערך אם הוא 4-3-3 התקפי או הגנתי, וליד ה-4-2-3-1 צויין אם שחקן החוד הוא "אמיתי" או "מזויף", הרי שגם זה שייך לעבר. את ההרכב של ליברפול לקראת המשחק מול צ'לסי בתחילת השבוע עוד תיאר אתר Zonal Marking כ-4-1-4-1 שהפך ל"בערך" 3-4-3 בהמשך המשחק. תיאור כזה כבר לא מצליח להסביר כלום. הרי בהחזקת הכדור המערך שונה לחלוטין מאשר בהתגוננות. את חצי הגמר מיום שלישי בין באיירן מינכן לריאל מדריד כבר תיאר האתר ללא ציון מערך בכלל. וזו המגמה הכללית בכדורגל, שפשוט ממשיך להתקדם, להשתפר ולהפוך מתוחכם יותר. היום כבר לא צריך לדבר על מערכים, אלא על אסכולות שנבדלות זו מזו. בסקירה מהירה של הקבוצות הבכירות באירופה, עושה רושם כי שלוש אסכולות התקבעו והשתלטו על הכדורגל.
1. אסכולת אמנות החזקת הכדור: הידועה והמרשימה ביותר, ויש לה גם כינוי חיבה: טיקי-טאקה. כשהיא עובדת - היא כנראה השיטה המוצלחת ביותר בהיסטוריה והכי לא ניתנת להכנעה. ואין סיבה להניח שלמרות השנה הקצת יותר מסובכת שלה, היא לא תמשיך לזהור בשמי הכדורגל בעתיד. קבוצות כמו ברצלונה ובאיירן מינכן הן הדובדבן שעל הקצפת שעל הטורט באגף הקינוחים ע"ש פלאטיני של הצ'מפיונס ליג. גם ארסנל שייכת לאסכולה, שלא לדבר על אלופת העולם ואירופה, נבחרת ספרד. המאמנים הבולטים שמייצגים את האסכולה הם ואן חאל, דל בוסקה, ארסן ונגר וכמובן פפ גווארדיולה. "מי ששולט בכדור שולט במשחק", אמר פעם "הגנרל" ואן חאל. "אם הכדור אצלך, היריב לא יכול להבקיע מולך", הסביר פפ גוארדיולה את הרעיון הבסיסי. באמצעות הנעת הכדור גורמים שחקני באיירן ליריבים להיכנס למלכודת, כמו חלה של שבת לפני שבוצעים אותה, מוכנה לסכין הבווארית שבאה במהירות ובעוצמה. בתיאוריה, לפחות.
עבור סגנון המשחק הזה צריכים המאמנים לגרום לרמת גימור וביצוע שקרובים לשלמות בהנעת הכדור, אחרת השיטה לא יכולה לעבוד: איבודים הם הרעל שממית את השיטה מבחינה הגנתית. שחקני באיירן חייבים לשחק קרוב מאד אחד לשני, לנוע כגל אחד כלפי מעלה במהלך החזקת הכדור, עד למציאת החור. קו ההגנה הוא גבוה, כולם משתתפים בהתקפה. לכן, איבודי כדור, בזמן שהחללים מאחורה גדולים - הופכים לסכנת נפשות עבור הטיקי-טאקה. גם התקפית, ללא הבזקי יכולת אישית ואפקט הפתעה (לברצלונה יש את מסי בשביל זה, ומסי קצת פחות טוב העונה), השיטה חונקת עצמה למשהו שדומה למונח המוזיקלי פרפטואום מובילה - תנועה נצחית ללא תכלית.
הנעת כדור עקרה, שהובילה לאיבודי כדור - גמרו לבאיירן את חלום הזכייה השנייה ברציפות בצ'מפיונס. אם אחרי ההפסד במדריד עוד השווה שון אינגל בעיתון ה"גרדיאן" את המשחק לסצנה מתוך אינדיאנה ג'ונס, בה מתנקש מלהטט בחרב מולו, עד שאינדי מוציא אקדח ופשוט יורה בו, הרי שבגומלין באיירן שניסו להטט קצצו לעצמם עם החרב את הידיים והרגליים. זה הכדורגל שלפוזשן קשה איתו: כדורגל של מהירות.
2. אסכולת המהירות: קבוצות העילית שחברות בכנסיית המהירות הן ריאל של אנצ'לוטי, דורטמונד של קלופ ובמידה רבה ליברפול של רוג'רס. גם יופ היינקס השתמש בשילוב של החזקת כדור עם מתפרצות מהירות בשנה שעברה, כמו יואכים לב בנבחרת גרמניה.
השיטה הזו צריכה כמובן שחקנים מהירים - כי זו הדרך היחידה לקיים התקפה מתפרצת בשבע שניות, כשהחללים מאחורה פנויים יחסית. והקבוצות ממשיכות להתחזק בכיוון. בריאל הביאו את גארת בייל, בדורטמונד את אובמיאנג (שמהיר מיוסיין בולט ב-40 המטרים הראשונים לפי בדיקות שנעשו). אבל השיטה חייבת גם שחקנים טכניים בעלי ראיית משחק ומסירת עומק מדויקת במרכז השדה: זו הסיבה להיחלשותה של דורטמונד בגלל פציעות, ולהצלחה של ריאל העונה במקביל ליכולת המצוינת של מודריץ' ואלונסו.
כדי להגיע לרמה גבוהה בשיטה הזו לא מספיקים שחקני על, צריך גם לאמן אותם שנים לפני שהטקטיקה מבשילה: ה"אוטומטיזם", בו כל שחקן יודע איך יגיב כל שחקן אחר בקבוצה עוד לפני המסירה, הוא הכרחי לדיוק. בצד ההגנתי, כדי שהשיטה תצליח השחקנים חייבים להיות מאומנים בלחץ קבוצתי על מובילי הכדור של היריב, שהופך לחטיפה ולמתפרצת.
אנצ'לוטי אמר לפני חצי הגמר שסטטיסטיקות לא מכריעות משחקים, והתכוון להיסטוריה העלובה של ריאל במינכן. אבל יש סטטיסטיקה שכנראה כן מכריעה: בשלבי הנוקאאוט בצ'מפיונס מאז 2010, חישבה חברת אופטה, ניצחו קבוצות שהוציאו יותר התקפות מתפרצות ב-63% מהמשחקים, והפסידו רק ב-19%. כלומר, קבוצות המשחקות בשיטה הזו מפסידות בעיקר למי שמפעיל את אותו הנשק הזה מולן - טקטיקה טיפוסית של האסכולה השלישית.
3. האסכולה הצינית: זו שיטה שקשה במיוחד להנחיל לשחקנים, בעיקר לכוכבים. מומחה גדול בכך הוא ז'וזה מוריניו, ודייגו סימאונה באתלטיקו הוא תלמידו המחונן (שהשבוע גבר על מורו בעימות ישיר). לא בכדי אין יותר מדי מאמנים כאלה: רק הצלחה ותארים מחזיקים מאמן ציני בתפקיד. בעלי ואוהדי הקבוצות לא אוהבים את השיטה בלי שורה תחתונה מעוטרת. במקביל זה חייב להיות מאמן ששחקנים יעשו הכל בשבילו, יעבדו קשה, ימחלו על כבודם וישחקו כקבוצה הרמונית ומגובשת.
מה שמאפיין את השיטה היא הגמישות: היא משתנה ממשחק למשחק לפי היריב, ומבוססת קודם כל על משחק הגנה קבוצתי צפוף - שהוא היסוד המשותף היחיד. הציניות היא יותר מכל בחוסר היוזמה: הקבוצה מחכה לטעות של היריב, שבאה תמיד. אותה יש לנצל ביעילות מפחידה, ומכאן והלאה כל פעולה שמטרתה לקרב את הניצחון לגיטימית ללא סנטימנטים.
כל טריק, כל הרחקה ליציע, ויכוחים מעצבנים עם השופט, חילופים ארוכים להחריד, הנחת כדור על נקודת ה-11 במשך דקות ארוכות, עבירות מכוונות. נפילות והתפתלויות על הדשא. יותר מכל זה בלט השנה במשחק של צ'לסי אצל אתלטיקו, תשעים דקות של כדורגל מכוער והגנתי של האנגלים. עולם הכדורגל שוב הופתע והתפלץ מבונקר של מוריניו בשלבים מכריעים. ומה אמר על כך סימאונה? "רצינו להבקיע, וצ'לסי רצתה להגן. זה כל מה שיש לומר. לגיטימי לחלוטין. כל אחד בוחר את הטקטיקה הנכונה לו". כך רואה זאת סימאונה, ואין בזה פלא: הוא הרי בנה קבוצה עוד יותר נחושה, ועוד יותר קשוחה ועוד יותר יעילה, שהעיפה את צ'לסי.
את האסכולה הצינית אפשר לנצח, או באמצעות כדורגל פלאי, או באמצעות עוד יותר ציניות. ריאל תזדקק לאחד מהכלים האלו בגמר בליסבון מול אתלטיקו בעוד קצת יותר משלושה שבועות.
