בימים אלה נמצאת פרופ' קרין נהון בגמילה דיגיטלית. חוקרת האינטרנט הבכירה מאוניברסיטת וושינגטון הבינה שהיא כבר לא בהצפה, אלא בצונאמי של מידע.
"הגיע הזמן שאני אשלוט בעניין הזה במקום שהוא ישלוט בי", היא אומרת בראיון ל'ליידי גלובס'. "המידע הוא כבר לא כוח, הוא עומס. אני חיית רשתות, קוראת המון, מעודכנת בכל דבר, כל הזמן עם האצבע על הדופק. מצאתי את עצמי קופצת מעניין לעניין, עושה המון דברים בבת אחת, לא מצליחה להתמקד. מדברים על דור שלם עם הפרעת קשב בעקבות הצפת המידע הזו, ואני הפכתי למופרעת קשב רצינית.
"תחשבי על הדור של ההורים שלנו, הם עבדו משמונה עד חמש וזהו, שמו את יום העבודה מאחוריהם. היום הכול מעורבב יחד. הטלפון איתי, הלפטופ איתי, אני זמינה כל הזמן. אין הפרדה בין הפרטי לציבורי".
- איך נראה היום שלך טרום הגמילה?
"בשנה האחרונה ראיתי שהפרודוקטיביות שלי יורדת. היה לי קשה לכתוב מאמר, כי דעתי הייתה מוסחת כל הזמן. איך אני יכולה לעבוד כשאני קוראת 200 מיילים ביום? זה לא רק מאט אותנו, זה מעייף ומתיש נפשית. זה פשוט קטסטרופלי, לשמוע את הגלינג של האייפון וישר לשלוח את היד, כמו התניה פבלובית. זה עונה על הצורך של 'מי קרא לי, מי צריך אותי?', זה ריגוש, הנוירונים כבר מגיבים לזה. המוח תוכנת להיות מופעל מזה.
"חלק מהגמילה שלי זה לא להיות זמינה כל הזמן, ואני מודה שעוד לא הצלחתי לגמרי. עוד יש את האפקט של לקפוץ ומיד לרצות להסתכל, אבל אני מתאפקת, מהירות התגובה שלי ירדה. אני ממש מכריחה את עצמי. עוד לא הצלחתי לגרום לעצמי לא להשאיר את האימייל פתוח כל היממה, אבל לרשתות החברתיות שאני ג'אנקי שלהן אני נכנסת רק פעמיים-שלוש ביום, וזו ירידה משמעותית עבורי. אני ממש מיינדפול לעובדה שאני כרגע בגמילה דיגיטלית".
לפרופ' נהון, 41, יש תארים במדעי המדינה ומדעי המחשב, והמחקר שלה נמצא על התפר שבין טכנולוגיה, מידע וחברה. היא מתמחה בפוליטיקה של המידע במרחבים הווירטואליים, ומרצה בבית הספר למידע באוניברסיטת וושינגטון, שמדורג שלישי בעולם בתחומו. את הפרופסורה קיבלה כבר בגיל 38. "קיבלתי את התואר בוושינגטון, אין ספק שיותר קל לאנשי אקדמיה להתקדם בחו"ל. ובכל זאת, אחרי שש שנים בארה"ב, חזרתי ב-2010 לארץ כי אני קשורה לפה ופעילה ציבורית. הסידור עם האוניברסיטה הוא שאני מגיעה לשם כל שנה לשלושה חודשים בלבד".
"הפכנו לשטחיים"
נהון מתארת תהליך עמוק והרה אסון שקורה לנו כפרטים וכחברה שמוצפת במידע ובגירויים, בלי שנותר זמן לעבד את הנתונים, לפתח עמדה או קו מחשבה. "העובדה שאנחנו כל הזמן זמינים גורמת לכך שאנחנו לא עוצרים, מהרהרים, ועושים סינתזה של הסיגנלים שראינו. אין יכולת להגיד מה הפרשנות שלנו, לאן אנחנו צועדים מפה, מה תופעה כזו או אחרת אומרת עלינו כאינדיבידואלים או כחברה".
- בקיצור, הפכנו לשטחיים.
"זה נכון. לקחנו את המידע ולא עיבדנו אותו, לא סגרנו את המעגל. זה קריטי, כי בלי הניתוח אי אפשר לעשות צעד אחד קדימה ולהפיק לקחים, להוציא פלט של מה טוב ומה רע. עוד דבר הוא שפעם הייתי הולכת לספרייה, חורשת את כל הספרים בנושא שחיפשתי, פותרת את הבעיה וגומרת עניין. עכשיו, לעומת זאת, יש לי בעיה כי הרבה תחומים משיקים לאותו נושא, והנה אני קופצת מפלטפורמה לפלטפורמה, מאנשים לאנשים, בלינק החמישי אני כבר לא זוכרת מה היה הלינק הראשון שהוציא אותי לדרך.
"הצפת המידע דורשת מאתנו מיומנויות שלא היו לנו בעבר, כמו אוריינות דיגיטלית מאוד גבוהה. אנחנו חייבים לעשות את הסינתזה ואת הפרשנות, להבין מה רואים מולנו. אם אנחנו נתונים למה שאחרים פירשו בשבילנו, אנחנו הופכים לפחות אוטונומיים - זה דבר שאסור שיקרה. אנחנו הופכים תלויים באחרים, ואז נשאלת השאלה על מי את סומכת. הרשתות החברתיות, הטלפונים החכמים, הווטסאפ - אלה ערוצים שמעבירים המון מידע. תוסיפי לזה את החברים שאת מאמינה להם, מקושרת אליהם, ואתם משתפים מידע. הכמות שמשותפת בגלל חוכמת ההמונים היא מטורפת".
מחקרים מראים שאנחנו חשופים ליותר מ-100 אלף מילים ביום והמוח שלנו מאכלס 34 ג'יגה של מידע. איך מתנהלים בתוך זה?
"מציפים אותנו במידע שאין לנו מה לעשות איתו, אבל יכול להיות שיום אחד נזדקק לו. אם לא נלמד את עצמנו טריקים להתמודדות, נתעסק מבוקר עד ערב במה שקורה במרחב הווירטואלי. אחת הדרכים המרכזיות לעשות זאת היא באמצעות שומרי סף, מתווכים שיסננו בשבילנו, שייצרו לנו את הקשר וייתנו למידע משמעות. העניין הוא שלפעמים אנחנו בוחרים את שומרי הסף, ולפעמים הם נבחרים בשבילנו".
מיהם שומרי הסף?
"כל אדם, ארגון או קבוצה ששולטת במידע, מסוגלת להעביר מידע, לסנן, לעבד ולעצב אותו בשבילנו. וזה גם אנחנו - כל אחד מאיתנו גם שחקן. כשאת אמא ששמה לבן שלה במחשב תוכנת סינון אתרים, זה הופך אותך לשומרת סף. כשאני משתפת את חברי הפייסבוק שלי במשהו, אני בעצם אומרת להם 'אני חברה שלכם, בואו תסמכו עליי, מה שאני מעלה כרגע זה משהו שאתם צריכים לשים לב אליו. תנקו את כל הרעש שיש סביבכם, ותתרכזו בזה'".
איך נדע על מי לסמוך?
"זה ניסוי וטעייה, משהו שלומדים בחלוף הזמן. האפיגטון פוסט, למשל, התחיל כבלוג, ועל בסיס אמון הגולשים הפך לאתר שיש בו כיום יותר טראפיק מבאתר 'הניו יורק טיימס'".
*** הכתבה המלאה - במגזין "ליידי גלובס" הנמכר בסטימצקי