חמלה; זולתנות (אלטרואיזם); הוגנות; אנושיות; כבוד; אחריות ואחריותיות (אקאונטביליטי); יושרה ויושר; יחסי אנוש טובים ותקשורת בין מטפלים, בין מטפלים למטופלים ומשפחותיהם - אלה מקצועות הלימוד ב"בית הספר למקצוענות" (שם חיבה פנימי: "הפקולטה למדעי החמלה"). המנהל: פרופ' יהושוע (שוקי) שמר. 2,800 תלמידות ותלמידים, עובדי בית החולים "אסותא", בית חולים פרטי - וציבורי. שמר מתעקש על הציבורי (עוד נעמוד בהמשך על ההתעקשות הזו).
כך, בעיצומו של שבר עמוק, אי-אמון ציבורי חמור ביותר במערכת הבריאות ובעיקר בבתי החולים, תורים מתמשכים, מנהלי מחלקות שחולים בקושי רואים, רופאים שנעלמים בצהריים, סיפורי מיליונרים ברפואה הפרטית, רופאים שדורשים ומקבלים כסף בשחור, ניתוחים מיותרים, זיהומים מתפשטים, חוסר שקיפות בנתוני המערכת, רגולטור חלש ועמוס ניגודי עניינים, פערי בריאות מבישים בין פריפריה למרכז, ראשי מרכזים רפואיים גדולים שמנהלים בתי חולים עניים ומרודים לצד תאגידי בריאות ("קרן מחקרים") עמוסים כסף - הוא מדבר על חמלה ואנושיות. על אהבת אדם, אהבת החולה, אהבת המקצוע. אם זה לא היה רציני ועצוב כל כך, זה עלול היה לגרור תגובה צינית מצחקקת.
שמר, מהאבות המייסדים של הרפואה בעשורים האחרונים, האוהב הגדול והמבקר הקשה ביותר שלה. בן 66, יליד שכונת ג'סי כהן בחולון שהתייתם מאמו כשהיה בן 9. ארבעים שנה ברפואה, שניים מילדיו לומדים גם הם רפואה. ממנסחי חוק ביטוח בריאות ממלכתי ומנהל קופת חולים מכבי (אותה העביר מגירעון עמוק לאיזון תקציבי תוך שהוא גם מוסיף תרופות למבוטחיו). נלחם למען "ההכרח בשינוי אמיתי בתרבות הניהול", מודה בקיומם של ביבים עמוקים ומזוהמים של העסק הגדול, מנסה, כמעט באובססיביות, לנער את הר הגעש המתפרץ, וגורם לכל האחרים להזיע מתחת לחלוק הלבן - מה שגורר אחריו גם ביקורת ונהי נגד אסותא - שמקיימת מודל מוצלח של ספק פרטי לשירותים ציבוריים.
עוד ועדה ועוד ועדה - מאז ועדת החקירה הממלכתית בראשות שופטת העליון שושנה נתניהו ב-1988, היו גם ועדת אמוראי, ועדת טל, ועדת משה ליאון, ועכשיו וועדת גרמן. עוד שביתה ועוד שביתה - הראשונה ב-1976 נמשכה 58 ימים, אחריה ב-1983 נמשכה 117 ימים, ועד האחרונה, בקיץ 2011, שנמשכה שלושה חודשים, כולל שביתות רעב.
עוד כסף ועוד ועוד מיליארדים - מתקציב המדינה ומהכיס הפרטי. עוד ביטוח ועוד ביטוח - ממלכתי, משלים, פרטי, סיעודי - אבל הפתרון היסודי רק הולך ומתרחק, ומחלות מערכת הבריאות מחמירות. האם שילוב שקוף, בהיר ותחרותי בין מרכזי בריאות פרטיים, לממשלתיים ולמלכ"רים הוא הפתרון הנכון? פרופ' שמר חושב שכן. עובדה, הוא עושה את זה. עם חמלה, זולתנות, הוגנות ואיך שכחנו - "אחריותיות".
- זה לא עצוב שצריך ללמד צוותים רפואיים מהי חמלה? ערכים זה משהו שצריך ללמד רופא או אחות באמצע החיים שלהם?
"כן, כן. ערכים, מנהיגות, הנעת אנשים, עקרונות - אני לא מבין למה אתם כל כך מופתעים, שלא לומר אפילו ציניים. רפואה היא שליחות. זה חוזה חברתי בין חולה למטפל, וזה צריך להתחיל מהאוניברסיטאות. בתי הספר לרפואה נוגעים בזה אבל לא עושים מספיק. הנושאים האלה שאתם מכנים 'מילים יפות', ואני אומר שהם חלק מחיינו, צריכים להיות שלובים בכל תקופת ההתמחות של הרופאים - אבל זה לא נמצא מספיק. הרופאים הבכירים חייבים להיות דמויות לחיקוי. זו האמונה שלי. זה צריך להגיע לרמת מנהלי מחלקות, מנהלי בתי החולים, צמרת משרד הבריאות, כולל שרי הבריאות".
- אם זה מה שצריך להיות, וברור שזה איננו, המשמעות היא שהרפואה פשטה רגל.
"לא, התשובה היא לא ולא. זה קיים אבל זה לא קיים במלואו. עושים, אבל לא עושים מספיק וצריך לעשות. הנושאים האלה נכנסים היום יותר ויותר לעולם הרפואה. אנחנו מעבירים עכשיו 2,800 עובדים של אסותא, חמישה מפגשים, ארבע שעות כל מפגש, בדיוק בעניין הערכים הללו. יש לנו בית ספר מיוחד, עם מנהל בית ספר ומדריך ראשי. יושבים בקבוצות הטרוגניות של 20-30 אנשים, פרופסור לרפואה עם הסניטר, האחות הפקידה, הטכנאי, המנהלים והפקידים - כולם מדברים על כל הנושאים האלה אחד לאחד. לא ברמת התיאוריות אלא ברמת המעשה, עם דוגמאות מחיי היומיום. מהדברים הכי פשוטים בעולם עד הדברים הכי נשגבים.
"אני כבר יכול לספר שיש התרגשות אדירה. זה הביא לאנרגיה אדירה בקרב העובדים. אני מאוד מאמין בערכים, אני מאמין בחינוך, אני מאמין באמונה שלמה שאנשים מצפים לזה ורוצים את זה. לא מזמן אמר מנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' רוני גמזו, שחלק מהרופאים מתנהגים כאילו הם חצי אלוהים, וחלק מהרופאים הפסיקו לדבר עם החולים אחרי שהם יוצאים מחדר הניתוח. זו התנהגות שאסור לקבל אותה, אסור להשלים איתה וניתן לטפל בה. הרי מערכת הבריאות שלנו חסרה הרבה מאוד דברים, וזה לא רק המשאבים שחסרים. לחזור להתייחס בכבוד ובמחמלה למטופלים, לחולים ולמשפחות - זה לא עולה כסף. זה עניין של תשומת לב - מהפקידה, מחדר הקבלה, ומכל הצוות הרפואי".
- אתה מדבר גבוהה גבוהה, ואנחנו נמוכה נמוכה, על רופאים שלא נמצאים במחלקה ולא מדברים עם חולים, על ניתוחים שנעשים רק בשביל תשלום, על תרופה שאנחנו לא יודעים אם נרשמה לנו רק בעקבות כנס חינמי מהודר בהוואי. תפתור את זה בכמה מפגשים והרצאות?
"אז מה אתם מציעים? להרים ידיים? להגיד ככה זה וזהו? לגחך ולהיות ציניים? אני מסרב לעשות את זה. אני בוחר להוביל פה התנהלות מסוימת שאני לא אומר שהיא איננה קיימת בכלל מערכת הבריאות, אבל צריך שזו תהיה תנועה דרמטית כוללת, ולהחזיר, אם להשתמש במונח מעולם אחר, 'להחזיר עטרה ליושנה'.
"הדבר שאני הכי גאה בו בחיי המקצועיים זה הדבר הזה, בסדר? עוד תפקיד ועוד תפקיד, אבל זה הדבר שיביא לשינוי. אני לא חושב שאשנה את העולם, כמו שאריק איינשטיין כתב. האם אני אשנה את כל העובדים באסותא? גם לא, אבל אני אשנה 70 אחוז מהם, ואם לא - אז אשנה 20% מהם והם ישפיעו על כל היתר".
"הרפואה היא שליחות"
מי אחראי לשבר ולחוסר האמון שקיים היום במערכת? אלה רק הרופאים?
"לא, לא רק. זו מערכת הבריאות כולה. המרקם העדין שאסור לו להתפרק. אנחנו חייבים להפריד בין רמת הרפואה בישראל לבין חוזקה של מערכת הבריאות בישראל. קחו לדוגמה את 'הדסה'. בהדסה ישנם שועי הארץ ברפואה. הרופאים הכי טובים נמצאים שם. אני לא מאמין ש-DNA של בית ספר לרפואה ושל מוסד רפואי כל כך חזק מתרסק לרסיסים במיידית. הוא אולי יכול להתרסק לאורך הרבה זמן, ואני מקווה מאוד שזה לא יקרה. אני מאמין מאוד במורשת ובמסורת - והדסה זה השיא. רק שעכשיו, בשנה האחרונה, זה הנושא העיקרי בשיח הציבורי, כולם מדברים על הכול".
בכל זאת, וזה נאמר במבוכה, הדבר הבולט הוא שכסף לרופא מניע את המערכת: קח רופא פרטי, שלם לו, הכול יסתדר בזמן ובתשומת לב.
"אני לא איתמם ולא אומר שהמניע הכלכלי הכספי של רופאים הוא לא איזשהו מרכיב במשוואה הזאת, אבל זה לא רק. ממש לא. תראו, אפשר לחזור 60 שנה אחורה כשהמורים שלנו דיברו על זה שרופא צריך לקבל בבית החולים דירה ומזון, וכל השאר - שליחות. העולם הזה נעלם. רופאים רוצים להשתכר בכבוד. זה עולם שבו רופאים מסתכלים על עמיתיהם בפיננסים, בהיי-טק, בעסקים - והם לא פחות טובים מהם, במינימום. אני לא מדבר על להשתכר בחזירות שזה קיים בכל מיני מקומות, אני מדבר על להשתכר בכבוד. אבל כאשר במערכת הבריאות יש מחסור אז יש קיצוב, וכאשר יש קיצוב אז מי שיש לו מצליח להגיע לראש התור, ומי שאין לו - לא מצליח להגיע. אם מערכת הבריאות לא הייתה במחסור משאבים או שהייתה מתנהלת בדרך אחרת, ואני בהחלט לא חושב שהפתרון של המערכת הוא רק כסף - ציבור הרופאים לא היה הולך לעבודות פרטיות אלא נשאר הרבה יותר בבית החולים".
- האומנם? לקבל שכר יותר גבוה ולהשקיע רק בבית החולים? זה יקרה?
"אתם מדברים על כסף ואני אומר לכם שכשמראיינים סטודנטים בבית ספר לרפואה הם לא מדברים על כסף. השיחות שלהם איתי הן שיחות על אושיות המקצוע, על העניין במקצוע, על השליחות. אתם לא שואלים אבל אני אומר לכם: זה המקצוע הכי יפה בעולם. זה מקצוע שיש לך בו באמת יכולת לנתינה. עם זאת, חשוב להבין את הלחץ של המתמחים: הם רוצים לשפר את התנאים - ובצדק, וזה לא משנה את תחושת השליחות. הרפואה היא שליחות, אני לא מאמין שאפשר לקיים מערכת רפואית שאיננה כוללת את כלל הערכים שבשליחות".
- הדור שלך הרג את "המקצוע הכי יפה בעולם", ואנחנו מדברים על המומחה שעובד 8 שעות במקרה הטוב ולא על המתמחה שקורס בנטל.
"לא אנחנו הרגנו. החבר'ה הצעירים יודעים שהם הולכים להשקיע 7 שנים, ואחר כך עוד 5 שנים. אלה אנשים עם יכולות, הם רואים מה קורה לחברים שלהם, מה קורה לחברים שלהם בהיי-טק, מה קורה לחברים שלהם בפיננסים, והם לא מוכנים יותר לעבוד בתנאים של פעם. העולם משתנה, שינוי זרמים, שינוי אווירה, שינוי איכות חיים ורמת חיים, מה אנשים מצפים ומה החברה מצפה מהם. אנחנו היינו עושים 15 תורנויות בחודש מהבוקר עד למחרת בלילה. אסור היה לנו לפתוח את הפה, אסור היה להתלונן. היום הנוער הצעיר, בצדק מבחינתו, פתוח לדברים אחרים. הוא דורש, הוא דורש דברים אחרים".
- אתה שוב מדבר על המתמחים, אבל יש פתרון למה שאתה מתאר?
"בטח. אני הייתי מציף את מדינת ישראל ברופאים ובאחיות, מציף. שהמקצוע הזה לא יהיה מקצוע בחסר, אפילו בעודף. כאשר מקצוע הוא בחסר יש קיצוב. כאשר יש קיצוב יש לחצי שכר. צריך להרחיב את המקצוע, לייצר עוד ועוד רופאים ואחיות. לפני כשנה ישבתי עם ארבעת מנהלי בתי הספר לרפואה כדי לבחון את הדבר הזה. הטענה הסטנדרטית היא שאין מספיק שדות קליניים. כלומר, אין בעיה לייצר את השנה הראשונה השנייה והשלישית, הבעיה היא במה שמכונה 'השנים הקליניות' כי אין מספיק חולים שמהם יכולים הסטודנטים ללמוד".
*** הכתבה המלאה - במהדורה המודפסת
