עכשיו קל לשכוח את זה, אבל מייקל פלפס, שלפני שבועיים התחיל רשמית את הקאמבק שלו בתחרות במסה, אריזונה, לא ממש רצה לשחות בארבע השנים האחרונות בקריירה המונומנטלית שלו. הוא הבריז מאימונים, לפעמים במשך שבועות, שחה רק 30 אלף מטרים בשבוע חלק ניכר מהתקופה (לעומת 80 אלף מטרים בשבוע לפני המשחקים האולימפיים בבייג'ין ב-2008), והודיע מראש שהוא יפרוש אחרי משחקי לונדון 2012. את הרעיון להתחרות גם במשחקי ריו דה ז'נרו 2016 פלפס פסל על הסף, והוא לא היה היחיד. "אמרתי לו שאם הוא יחליט לעשות את זה", אמר בוב באומן, מאמנו מאז גיל 11, "שישכח את הטלפון שלי".
ובכל זאת, בסתיו האחרון הטלפון של באומן צלצל. פלפס שאל אם הוא יכול להצטרף לאימונים במועדון של באומן בצפון בולטימור, והסביר שהוא רוצה להוריד משקל. מאז הפרישה פלפס בעיקר שיחק גולף - חבט "20 אלף כדורים", רובם בצילומים לסדרת הטלוויזיה The Haney Project, שבה האנק הייני, לשעבר המאמן של טייגר וודס, מנסה לשדרג את המשחק של גולפאים חובבנים מפורסמים - וישב בהרבה שולחנות פוקר, התחביב השני שלו. הוא העלה 17 קילוגרמים (מ-85 ל-102) והגיע לבריכה "כל-כך לא בכושר", אמר באומן, שבשלב הזה עדיין לא חשב שמדובר בקאמבק.
לאנשים אחרים בעולם השחייה, לעומת זאת, לא היה ספק לגבי השאיפות של פלפס. "אני חושב שכולנו יודעים שהוא חוזר", אמר אז ראיין לוכטה, היריב הכי גדול של פלפס בשנים האחרונות. "אני לא חושב שזו באמת הפתעה. זו רק שאלה של מתי הוא יחזור לאימונים בתנופה מלאה". בינואר פלפס כבר היה בפורמה מספיק טובה "כדי לשחות בפומבי", לפי באומן, ולפני שבועיים בארנה גראנד פרי באריזונה התברר שהאבחנה שלו נכונה: פלפס סיים שני בגמר ה-100 מטר פרפר, 0.2 שניות אחרי לוכטה, תוצאה שהוא היה מרוצה ממנה אחרי הפסקה של שנה ושמונה חודשים משחייה תחרותית.
אף על פי שפלפס עדיין מסרב להתחייב שהוא ישחה בריו 2016, לאף אחד אין ספק שזו המטרה; ספורטאים גדולים חוזרים מפרישה כדי להתחרות על הבמות הכי גדולות. אבל מכיוון שפלפס כבר השיג כל מה שיש להשיג על הבמה האולימפית - נחשב לגדול הספורטאים האולימפיים בכל הזמנים עם שיא של 22 מדליות, 18 מהן מזהב, כולל שמונה במשחקי בייג'ין (אחת יותר ממרק ספיץ במינכן 1972) - ומכיוון שבגילו המתקדם (28) במונחים של הענף כמובן, קשה להאמין שבריו הוא יוכל להיות דומיננטי בכל-כך הרבה משחים כמו בעבר (מה גם שאין לו כוונה לנסות, הוא כבר הבהיר), השאלה שמרחפת מעל סיפור הקאמבק שלו היא: מה בדיוק מניע אותו?
את התשובה הכי מעניינת, שלא רק יכולה להסביר את ההחלטה של פלפס, אלא גם פותחת דלת להבנת תופעת הקאמבקים בספורט, סיפק ג'ון אורבנצ'ק, לשעבר מאמן השחייה של אוניברסיטת מישיגן ונבחרת ארצות הברית. "מעולם לא ראיתי את מייקל כל-כך שמח", אמר אורבנצ'ק, שמכיר את פלפס מגיל 11, אחרי שהוא ביקר אותו בבולטימור לאחרונה. "אני חושב שהוא אוהב את המבנה הזה בחיים שלו".
מכוכב-על לאדם אבוד
זה לא מפתיע שדווקא המבנה הנוקשה של החיים כספורטאי עילית, שפלפס כל-כך מאס בו עוד אחרי משחקי בייג'ין, עשוי להיות בדיוק מה שחסר לו בחיים שאחרי הפרישה. ביל קול, מומחה לפסיכולוגיית ספורט, שעבד עם ספורטאים מעשרות ענפים, כולל עם נבחרת הדייוויס של ישראל, מכנה את הדרך שבה ספורטאים חווים את המציאות - "ראיית מנהרה. הקיום הממודר, עד כמה שהוא משרת אותם כספורטאים מצליחים, יכול להרגיש מחניק, אך עם זאת בטוח, ולוותר על זה פתאום עלול לגרום לספורטאי להרגיש די אבוד".
אולי הדוגמה הטובה ביותר לספורטאי שעדיין מרגיש אבוד לאחר הפרישה היא מייקל ג'ורדן, בוגר שני קאמבקים. במקרה של ג'ורדן, אדם תחרותי ברמה פתולוגית, המבנה שהספורט סיפק לו היה כמו תרופה למחלה. ב-1993, אחרי שלוש אליפויות רצופות עם שיקגו בולס, ג'ורדן חיפש אתגר חדש ופרש בפעם הראשונה כדי לנסות להגיע לליגה המקצוענית הבכירה בבייסבול, ענף ספורט שהוא לא שיחק מאז התיכון. ב-1995, בתום עונה אחת בליגת משנה בבייסבול, הוא חזר לבולס, הוביל אותם לעוד שלוש אליפויות רצופות, ואז פרש שוב, על-פניו אחרי סוף אידיאלי לקריירה: סל ניצחון איקוני במשחק האחרון בסדרת הגמר נגד יוטה ג'אז.
אחרי הפרישה השנייה ג'ורדן ניסה את כוחו בניהול - בשנת 2000 הוא רכש 10% מוושינגטון וויזארדז ומונה לנשיא המועדון - אבל התקשה למצוא בזה עניין ובילה את רוב זמנו במסלולי גולף. ב-2001, כשהוא בן 38, הוא שוב חזר לשחק, הפעם לשתי עונות במדי וושינגטון, תקופה שיצא לה מוניטין שלילי, בעיקר כי הקבוצה לא הצליחה אפילו לעלות לפלייאוף, אף-על-פי שג'ורדן עדיין שיחק ברמה גבוהה (21.45 נקודות למשחק), בוודאי יחסית לגילו.
מאז הפרישה השלישית ג'ורדן, כיום הבעלים של שארלוט בובקטס, מרגיש לכוד בדיסוננס שבין גופו לרוחו, כפי שהוא עצמו מעיד. "הלוואי שהייתי משחק עכשיו", הוא אמר בראיון למגזין ESPN לפני קצת יותר משנה, לקראת יום הולדתו ה-50, "הייתי מוותר על הכול עכשיו כדי לחזור לשחק כדורסל". באותה תקופה הסתובבו שמועות שג'ורדן מתכוון לנסות קאמבק שלישי; טים גרובר, מאמן הכושר האישי שלו מאז 1989, אפילו הכין תוכנית אימונים מיוחדת בשבילו, אבל בסופו של דבר, ג'ורדן נשאר במשרד שלו בשארלוט.
במשרד הוא עדיין צופה במשחקים ישנים שלו במדי שיקגו, ואז מסתער על המתקנים בחדר הכושר. הוא אובססיבי לגבי המספר 218 - המשקל שלו (בפאונדים, 99 קילוגרמים) בתקופה שהוא שיחק (כיום שוקל בסביבות ה-110 קילוגרמים). הוא מחפש פורקן לתחרותיות שלו כל הזמן: חייב להיות הכי טוב במשחק הווידיאו Bejeweled, בסודוקו, בתשבצים. "אני לא יכול להפסיק", אמר ג'ורדן, "זו התמכרות. אתה רוצה את הכוח המיוחד הזה כדי להגיע לגבהים האלה, ועכשיו אתה רוצה להחזיר אותו, אבל אתה לא יכול. אם הייתי יכול, הייתי יכול לנשום. זה מכלה אותי. אני לא יודע איך להיפטר מזה. אני לא יודע אם אני יכול. איך אני יכול ליהנות מ-20 השנים הבאות? איך אני יכול למצוא שלווה מחוץ לכדורסל?".
"זה תמיד עוד פעם אחת"
לחוסר השלווה של ג'ורדן, ושל הרבה ספורטאים אחרים לאחר הפרישה, יש גם הסבר כימי: ירידה דרסטית ברמת האנדורפינים, הורמונים במוח שמשתחררים במאמץ גופני ומשפיעים משמעותית על המצב הרגשי, במיוחד במקרה של ספורטאים מקצוענים, שנהנים ממנות יומיומיות חריגות של אנדורפינים במהלך הקריירה. "זה שינוי עצום בכימיה של הגוף", אמר ביל קול, "אפילו ספורטאים שממשיכים להתאמן אחרי הפרישה לא מצליחים להגיע לאופוריה האנדורפינית כי הם לא מתחרים יותר".
בהיעדר האופוריה הקבועה שהם התרגלו אליה, לעיתים קרובות מופיעים אצל ספורטאים לשעבר סימפטומים של דיכאון. במחקר שפורסם ב-European Scientific Journal ב-2012, 45 מתוך 52 ספורטאי עילית דיווחו שהם חוו תחושת דחק (Stress) בששת החודשים הראשונים אחרי הפרישה. "ספורטאים בעלי זהות ספורטיבית חזקה חווים קשיים יותר אינטנסיביים ויותר תכופים בתהליך הפרישה מספורט", סיכם המחקר. "התוצאות תומכות בטענות של חוקרים שפרישה מספורט והסתגלות לחיים שלאחר הקריירה עלולות להיות מלוות בקשיים ברמה הפסיכולוגית, כולל בדידות סוציאלית ותרבותית, ירידה בכמות הקשרים החברתיים ובעיות בבניות מערכות יחסים חדשות מחוץ לספורט".
הכתבה המלאה - במגזין G