ממש מול הפנייה המשולטת מכביש 40 מזרחה, אל החניון העליון של עין עבדת וחאן שיירות, ישנה פנייה לא ברורה מערבה, אל הכפר הבדואי עבדת שאליו מועדות פניי הפעם. במרחק מה מהכביש שלט ברור מכווין אל מאהל יהאלה ("ברוכים הבאים" בדיאלקט ערבי בדואי). מעליו מתנפנף בגאון דגל ישראל גדול וצח.
הבעלים, סאלם אל-וואג' (טל' 054-3510824), מחכה לי בפתח הש*יג, אוהל האירוח, עם חיוך צחור שיניים. אנחנו מתיישבים על מחצלות. על האש מונח קומקום תה. מבעד ליריעה המופשלת של האוהל זורם אוויר קריר ונשקף מדבר. סאלם מזהיר את אחד מבניו פן ירגיז את החמור ויחטוף בעיטה, ואל האוהל נכנס כלבלב חמוד שנועד להחליף את כלב השמירה הקודם, שניצוד על-ידי הצבוע שפוקד את המאהל כמעט בכל לילה. אל השיחה מצטרף רוני מיכל (טל' 050-4941101), שותפו של סאלם ל"מדבר ישראלי - מדבר עמוק" - מיזם תיירות ייחודי. סיגריות מוצתות והשיחה קולחת.
המיזם נועד להוציא את הקהל הרחב אל המדבר הגדול, תוך הגשמת פנטזיות שונות ותוך היתוך בין-תרבותי - ישראלי ובדואי. ניתן להתארח אצל סאלם במאהל (יש אוהל ציבורי ואוהלים משפחתיים, מקלחות חמות ושירותים "אשכנזיים", (כפי שסאלם מכנה אותם) ואפשר גם ללון באוהלים או תחת כיפת השמיים בלב המדבר. אפשר להעביר יום עם רועת צאן, לרכוש מיומנויות בסיסיות בבישול במדבר, להתנסות בסדנת גששות, באריגה וברקמה בדואית, לערוך תצפית כוכבים בעזרת טלסקופ ענק, לטייל ברגל, עם חמורים, בג'יפים ועוד.
רוני מפליג בתיאוריו. הוא מסביר לי שהם פתוחים לכל רעיון ולכל הרכב - מקבוצות ועד בודדים, ומספר על הצעת נישואין מיוחדת שארגנו על-פי גחמותיו של הגבר. שבוי בקסם המקום הזכיר את ציורי הסלע הקדומים על הגבעה שמאחורי המאהל. סאלם מאיץ בו, יש קבוצה בדרך. "תראה מה קרה לבדואי הזה, פתאום לוחץ לו הזמן", צוחק רוני, ה"אשכנזי".
סאלם הוא בן דור שני בכפר הלא מוכר הזה, שאת שמו העניק לו יצחק רבין בעקבות ההחלטה שלא לפנות מכאן את התושבים בשנית. במקור חיו בשטח שהיום הוא בסיס חיל האוויר רמון. כיום זהו כפר בלתי חוקי. מעל צריפיו ואוהליו חולף קו מתח גבוה, אך תושביו משתמשים בגנרטורים. בימים אלה מתחולל במקום מאבק. בעוד המינהלת הבדואית מתכננת להקים כאן יישוב קבע, זקני הכפר וסאלם דורשים שלב ביניים. "קודם תן לילדים שלנו חינוך כמו שצריך ושירותי רפואה כמו במקומות אחרים, לפני שזורקים אותנו בעיירה שבה אנחנו מנותקים מהמרעה וצריכים להתמודד עם תשלומים שהמשכורות שלנו לא יכולות לכסות. צריך לשנות את הראש לפני שמשנים את הבית, לא?".
רוני גדל בשארם א-שיח', ומעיד על עצמו שגודל על-ידי שיח' אבו עבדאללה הגדול. "אחרי פינוי סיני יצאתי לשלושים שנה במדבר התל אביבי, ושבתי", הוא אומר. לפני שש שנים עבר למצפה רמון. כוונתו הראשונית הייתה להקים עם אשתו חווה לחשיבה ציונית מעשית עכשווית. כשהכיר את סאלם הבין שייעודו שונה, וכך קם המיזם המשותף.
כשאנחנו נדרשים ליחסים המורכבים של מדינת ישראל עם הבדואים בנגב, רוני מספר שמראשית המדינה הבדואים באזור הביעו נאמנות מוחלטת אליה, שירתו בצבא ואף ענדו את סמל צה"ל על הכאפייה שלהם. סאלם מתאר מסכת עצובה: "זה נכון שלבדואים יש גמלים, אבל זה לא אומר שכולם צריכים לרכוב עלינו". לשניהם יש בטן מלאה כלפי מינהלת הבדואים. בין הדברים המכעיסים, סאלם מונה קו הפרדה רצוף המונע פנייה אל הכפר מכיוון דרום. כשארגנו הפגנה נגד קו ההפרדה הרצוף הגיעו נציגי עמותת דו-קיום והציעו לתושבים להניף דגלי פלסטין. סירבנו". אז תלה סאלם את דגל ישראל בכניסה לכפר.
לסאלם כבר לא נותר זמן לקחת אותי אל ציורי הסלע. הוא מצוות אותי לילדיו, ששמחים להדריך אותי. בהתלהבותם הם מציירים על הסלעים בגיר. לרגע אני נחרד, אך מיד נזכר שגם הציורים הקדומים אינם אלא גרפיטי של יושבי הקדם באזור. בדרכי חזרה לטאה קטנה חומקת במהירות הבזק בין רגליי, מכירה כל רגב. "אלוהים נמצא בדברים הקטנים", אני נזכר, והמשפט הזה נמזג בתודעתי בדבריו של סאלם: "המדבר הענק הזה לא שייך לאף אחד, מלבד לאלוהים".
