האינסטינקט הוא להתקומם נגד החלטת הממשלה לאשר 650 מיליון שקלים לבניית מעון חדש לרוה"מ. לזרוק 650 מיליון שקלים על "ארמון לביבי"? לבזבז ככה על קירות של בניין מפואר בשביל ראש הממשלה? כמה קל לתייג את המהלך הזה כעוד גחמה של בנימין נתניהו, "חובב החיים הטובים והמנותק מהעם".
ובכן, הפעם, התנפלות אינה מוצדקת. נכון, הסכום עצום, ואפשר היה לעזור באמצעותו למעוטי יכולת ומאותגרי אמצעים, נכים, ניצולי שואה, פריפריה, להוסיף שעות חינוך ומיטות בבתי חולים. כל המטרות האלה נשמעות ראויות יותר מאשר השקעה ב"ארמון", נכון?
אבל, וגם זה נכון, הארמון הזה אינו של נתניהו, הארמון הזה הוא של כולנו, שלי ושלכם, ואנחנו ראויים לו, בהחלט, ואפילו זקוקים.
הארמון הזה הוא בית ראש ממשלה ראוי ויצוגי למדינת ישראל ואזרחיה, כמו שיש בוושינגטון, פריז ולונדון. ה"ארמון" הזה יחליף את הבית ברחוב בלפור, שדייריו צריכים להחזיק ליד המיטה סירת גומי מתנפחת, כדי להגיע לסלון המוצף בחורף בלי להירטב (סיפור אמיתי). שלא לדבר על הפאדיחה הלאומית, כשראש הממשלה צריך לארח ראשי ארצות ושועי עולם, במבנה שקירותיו טיח מתנפח ותקרתו מטפטפת גשם.
הצריף במדבר
אפשר לצקצק עד מחר, להזכיר ולהיזכר בצריף של בן גוריון, שאליו הגיעו בשנות ה-50 ראשי מדינות מרחבי תבל, אבל - אנחנו כבר לא שם. הצריף המדברי ההוא התאים למדינה שבקושי מלאו לה עשר ועשרים, הצניעות ההיא היתה חלק מתדמית חלוצית שנס ליחה בהקשר שלנו.
מדינה שתיכף ימלאו לה 70, שיש לה פצצת אטום ו-8 מיליון אזרחים, שמהגרי עבודה צובאים על שעריה בחיפוש אחר הזדמנויות תעסוקה, שחברות שמתפתחות בה נמכרות במיליארדים, ושיש לה אישיו לא סגור יקר ומטריד עם שכנותיה, צריכה לבוש קצת יותר מרשים וייצוגי.
טוב שהשרים התעלו מעל הפופוליזם וצקצוקי הלשון, ואישרו את בניית המעון החדש המכונה "פרוייקט אלמוג", שאמור לחבר בין מעון רוה"מ למשרדו, דבר שיאפשר רציפות תפקודית - שלטונית במצב חרום, וייבנה בקריית הממשלה בירושלים.
בואו ונזכיר גם כי הסיכוי שהזוג הבלתי פופולרי "ביבי ושרה" יהנו מהמבנה החדש נמוך מאוד, שכן יקחו עוד כמה שנים טובות עד שבנייתו תסתיים, וכלן זו באמת אינה מתנה לנתניהואים, כי אם מתנה לכולנו.
לבריטים יש דאונינג 10, מעון שממוקם בבניין בן 300 שנים, עם שלוש קומות, 100 חדרים, שגם הם זקוקים לשיפוץ יסודי, לצרפתים את ארמון האליזה המפואר, לאמריקאים יש הבית הלבן. כל אחד מהם הפך למוקד משיכה למבקרים ותיירים (שיקום מי שביקר בוושינגטון ולא הצטלם שם). בכלל, כשאנחנו בחו"ל, מבני ציבור מונומטליים כאלה הם היעדים השכיחים.
הבית ברחוב בלפור מעולם לא היה מוקד משיכה תיירותי. לא רק שהוא לא אטרקטיבי, בשנים האחרונות הפך כמעט למפגע די מנג'ס במיקום שלו, בגלל שהוא תקוע בלב שכונת מגורים וסמוך לציר תנועה המחבר בין מערב ומזרח (של העיר החדשה), וכל יציאה וכניסה של הרוה"מ אליו על כל הפמליה והסדרי הביטחון, כרוכה בהפרעה לשגרת החיים בסביבה. המיקום החדש, בקריית הממשלה, בהחלט משפר את המצב לכולנו.
אין לנו בעיה להשקיע 100 מליון דולר בשיפוץ מוזיאון ישראל, כי כל מדינה זקוקה למוזיאון לאומי, או 40 מליון דולר בבניית יד ושם המחודש, כי חשוב לזכור את השואה, אבל כואב לנו הלב להשקיע בעצמנו, בחיים של כאן ועכשיו.
מה כן צריך לדרוש מפרויקט "אלמוג"
המתנגדים קוראים לפרוייקט "מגלומני". עוד מוקדם מדי לצאת בקביעה כזו. הפרוייקט הזה יהיה מגלומני, רק אם חלקים ממנו לא יהיו בשימוש. ימים יגידו. רוצים לצקת ערכים ליסודותיו של המעון? אין בעיה. אפשר לדרוש, למשל, שאדריכל יהיה ישראלי, שעובדי הבניין יהיו כולם "כחול לבן", שהמתחם יהיה אקולוגי וייבנה בסגנון חסכוני מבחינה סביבתית, ושתהיה אפשרות לאזרחים ותיירים לבקר בחלקים ממנו.
בניית בית או קניית דירה היא אף פעם לא עניין כלכלי, וגם כאן הכסף לא צריך להיות העיקר. בואו נפרגן לעצמנו ונחגוג את בניית בית ראש הממשלה שלנו, במקום לאכול לעצמנו את הכבד.