זה לא יהיה ממש הגון לגנוב את כל התהילה לאחמד עאבד, שחקן התקפה שצמח מתוך הפח של הפחת - מחלקת הנוער של אחי נצרת - ועכשיו, כשהגיע לגיל 24, כבר התפתח לממדים של סופרסטאר בקנה מידה מקומי; זה לא יהיה הולם להפחית כהוא זה מתרומתם למאמץ של שיר צדק (שחייב להוביל את ההגנה של נבחרת ישראל במוקדמות יורו 2016), או של דייויד מנגה (מהזרים היותר משובחים שנחתו בליגת העל), של גיא חיימוב (שוער יציב וסולידי כבר שנים לא מעטות) ושל רועי קהת (איך לעזאזל הוא התחיל את העונה בקבוצה כמו מכבי יבנה?!). אבל אחרי כל המחמאות לחבורה הנפלאה הזאת - ועם כל הכבוד אליה - על גביע המדינה הראשון בתולדותיה של עירוני קרית שמונה חקוק באותיות של קידוש לבנה שמו של אדם אחד בלבד.
***
פלאשבק: שנת 2000. איזי שרצקי נוחת בצפון, בעיירה מוכת אבטלה וקטיושות שכדורגל הוא רק שמועה מבחינתה, ואטרקציית הבילוי המרכזית בה היא הבאולינג המקומי. הבעלים החדש מתחיל להזרים הון (מכיסו האישי ובאמצעות חברת איתוראן). כעבור שנה אחת בלבד מעלה שרצקי את ק"ש מהליגה הרביעית לשלישית. ב-2006/07 הוא מגיע לליגת העל.
פאסט-פורוורד: אתמול (ד'). כחצי שעה לפני השריקה לפתיחת הגמר באצטדיון רמת גן, יושב שרצקי לבדו ביציע הכבוד המרוקן, מביט בעיניים מזוגגות בשחקנים מתחממים.
הנשיא פרס טרם הגיע לאיזור, גם אין סימנים ללוזון. העסקונה שלא תקועה בפקקים מעדיפה ללחך אגרולים בבופה. לא איזי: הוא דרוך כמו קפיץ, מתוח ונרגש. האיש עשה הרבה כסף בחייו, בכמויות שרוב האוכלוסייה יכולה רק לפנטז עליהן - אבל עירוני ק"ש היא הרי הבייבי שלו, ואוטוטו מתחיל הנשף המלכותי שלה.
קשה לפצח את החידה מה מניע את שרצקי. פילנתרופיה טהורה? אגו? שילוב של שני הגורמים? האמת, זה לא מאוד חשוב: השורה התחתונה ההישגית של שרצקי היא המעניינת בסיפור הזה, והיא כמעט בלתי מתקבלת על הדעת. שימו לב למאזן הזכיות בתארים בישראל מאז תחילת העשור: עירוני קרית שמונה עם ארבעה תארים (1 אליפות, 1 גביע, 2 גביע הטוטו); מכבי ת"א - שתי אליפויות; הפועל ת"א - שני גביעים; מכבי חיפה - אליפות אחת. בלי תקציבי עתק כמו של "הגדולות", בלי תמיכה של מחנה אוהדים אדיר כמו בהפועל באר שבע, בעיר של 25 אלף תושבים בלבד, אבל עם עין מקצועית שאין ולא תהיה אף פעם לגולדהאר, ברקת ורמון - איזי עושה קרקס לכדורגל כאן.
***
לרן בן שמעון יש חוזה בהפועל ת"א לעונה הבאה, אבל בוולפסון עדיין לא יודעים להגיד אם הוא מתכנן להישאר. במידה שכן, סביר להניח שאתמול הוא חייך מול המסך: הרי הזכייה של ק"ש בגביע קירבה את האדומים לליגה האירופית.
בהתחשב ברקורד הדל של רב"ש בקבוצות בהן עבד בקריירה שלו שאינן ק"ש, ובעובדה שאפילו מאמן טירון כמו ברק בכר מצליח לעשות ניסים ונפלאות שם - כנראה שצריך לכוון את האצבע, שוב, על שרצקי.
הוא לא בעלים סטנדרטי: הוא מאלו שמעורבים ומתערבים. הוא פר-אקסלנס המנהל המקצועי של קרית שמונה. זה עובד. שרצקי אפילו הצליח לדלג העונה מעל מהמורת "תחנת הרכבת": תחלופה גבוהה של שחקנים בתוך שנה אחת בדרך כלל מובילה להתרסקות. תשאלו את רב"ש. אבל לא במקרה שלפנינו: מתוך 14 השחקנים ששיתפה ק"ש במחזור האחרון של העונה הקודמת, רק ארבעה שרדו עד לכדי קבלת דקות אמש בגמר הגביע (עאבד, צדק, אדריאן רוצ'ט ואופיר מזרחי). זה מה שבלתי נתפש בסיפור של שרצקי: עושה רושם שאף אחד מחוקי הטבע הבסיסיים של הכדורגל לא חלים עליו ועל הקבוצה שלו.
