ביקור ביפן מתחיל לרוב בטוקיו, אולם נקודת המוצא להבנת יפן היא העיר הירושימה והאנדרטה שבה, המבטאות דרך יוצאת דופן להתמודד עם אסונות לאומיים. עיקרון יסוד בתרבות היפנית הוא נטילת אחריות ולא הטלת אשמה, אפילו על אויבים. לכן, גם בהנצחת קטסטרופה לבני עמם, הם לא נגררו לחיסול חשבונות, כי אם לחשבון-נפש ולתיקון עצמי. הבחירה בסגנון זה נובעת מעוד עיקרון יסוד בתרבותם: שאיפה לשלמות. לשאיפה זו היה לימים גם מחיר כלכלי.
הדעה הרווחת היא שהיפנים הגיבו בדרך שגויה כשהתפוצצו אצלם בועות האשראי והנדל"ן בסוף שנות ה-80. הבנקים היפניים לא מחקו "חובות רעים", והבנק המרכזי לא ביצע "הרחבה כמותית" (Quantitative Easing). המיתוס השכיח גורס שזו הסיבה שכלכלת יפן כמעט לא צמחה מאז, במה שמכונה "העשור האבוד". מה עשו היפנים בתקופה זו? השקיעו במיזמי תשתיות כדי לתמרץ את הכלכלה המקומית. כתוצאה מהשקעות אלה, יפן נושאת כיום בחוב לאומי גבוה ביחס לתוצר.
כלקח מהטעות היפנית לכאורה, ארה"ב נקטה מדיניות הפוכה כתגובה למשבר שלה ב-2008. היא מחקה את חובות הבנקים ("נכסים רעילים"), וחיזקה את מאזניהם באמצעות "ההרחבה הכמותית". והנה, בחלוף שש שנים, ארה"ב סובלת מאותן בעיות המיוחסות ל"עשור האבוד". אלא שבניגוד ליפן, אצלם התשתיות מתפוררות, משום שהכסף הופנה לניסיונות לתמרץ את המשק דרך המגזר הפיננסי, ולא להשקעות ריאליות ישירות. לכן, למשל, מי שנוסע היום ברכבת ממנהטן למסיבת-תה בבוסטון, ייעשה זאת בחמש שעות, בעוד שביפן מסע דומה מהירושימה לקיוטו יימשך רק קצת יותר משעה וחצי.
"העשור היפני האבוד" לא היה אבוד באמת. כלכלה לא צומחת בקצב אחיד, כפי שאוהבים לתאר מעבדי הנתונים בלשכות המרכזיות לסטטיסטיקה בכל עולם. במציאות, כלכלה צומחת בדילוגי צפרדע - קופצת קפיצה גדולה פעם בכמה שנים כתוצאה מגילוי טכנולוגי מהפכני או פריצת-דרך עסקית, ואחריה המשק מעכל ומממש את הדילוג, עד לפעם הבאה.
הפריצה הגדולה של יפן אחרי מלחמת העולם השנייה, נמשכה מספר עשורים. היא נבעה מאימוץ תפיסת האיכות של המהנדס ויליאם דמינג, שפיתח תורות ניהול, ומפעילותם של שלושה יזמים של חברות מופת: אקיו מוריטה, מייסד סוני; טאיציו אונו, מייסד שיטת הייצור של טויוטה (TPS); וסויצ'ירו הונדה, שהקים את חברת הונדה. החדשנות העסקית של שלושה אלה הניעה את יפן וגרמה לשגשוגה עד סוף שנות ה-80.
אבל אז, בזמן שהמערב הדביק את מהפכת האיכות והיעילות היפנית, המשיכו היפנים למרק את התחומים שבהם הצטיינו. המירוק, שמקורו בשאיפה לשלמות, נשא תשואה שולית פוחתת, ועיכב את הקפיצה הבאה.
התפיסה הרווחת היא, שהיפנים מוטרדים משגשוגה של קוריאה-הדרומית ומסיפורי ההצלחה של יונדאי וסמסונג. האמת היא, שעיניהם נשואות מערבה: חברת Apple והמהפכה הצרכנית שחוללו מוצריה, הן קריאת-ההשכמה של עולם העסקים היפני.
הלקח נלמד, והוא שגם בשם השאיפה לשלמות אי אפשר להשקיע רק בשיפור אינסופי של פונקציות במחלקות ספציפיות. לכן, הקונצרנים היפניים הגדולים מחפשים היום את הדחיפה קדימה דרך חדשנות טכנולוגית ועסקית. זה היסוד לקפיצה הבאה, שאינה רחוקה, של כלכלת יפן. לישראל יכול להיות תפקיד מרכזי בקפיצה הזו, ושתי המדינות ירוויחו מכך. לדוגמה: קידום שיתופי-פעולה של חברות-הזנק ישראליות בכל תחומי המדע והטכנולוגיה: ממכשור רפואי ועד תוכנה וחומרה שישתלבו במוצרי אלקטרוניקה מתקדמים.
השאיפה של היפנים להרמוניה מנעה מהם לפתור את בעיותיהם הכלכליות באמצעות יבוא כוח עבודה זול, למרות היותו רב וזמין באזורם. במקום להסתמך על עובדים זרים וזולים, הם העדיפו להתמקד בפיתוח רכיבים בעלי ערך מוסף גבוה. התוצאה היא למשל, שמכל אייפון ש-Apple ייצרה, 34% הגיעו לחברות יפניות, ורק קצת יותר מ-3% לחברות הרכבה וייצור בסין.
היפנים שילבו בעולמם סממנים מתרבות הצריכה האמריקאית, הם מוכנים לאמץ גם יוזמות ותורות ניהול מארצות אחרות. לעומת זאת, הם דוחים את תפיסת הרב-תרבותיות ששולטת בפוליטיקלי-קורקט במדינות המערב, הקולטות מהגרי עבודה.
ראש הממשלה בנימין נתניהו, העושה את דרכו השבוע לביקור רשמי ביפן, עשוי לגלות קווי דמיון בין הקונצנזוס הישראלי לקונצנזוס היפני בכמיהה למדינת הלאום ולשמירה על צביונה האתני. בהזדמנות זו כדאי שילמד איך מדינה יכולה לשגשג בלי להתמכר לפועלים זרים, תוך תגמול נאות לכוח עבודה מקומי, המועסק גם בעבודות כפיים בסיסיות.
הכותב ד"ר לכלכלה, מחבר הספר TOC Thinking, ושותף ב"גולדרט קונסלטינג"