1. זו היתה אחת מהעונות הכי דרמטיות בכדורגל האנגלי. אולי הכי מותחת מאז זו שהוכרעה במשחק אחד ישיר על האליפות בין ארסנל לליברפול במחזור הסיום של 1988/89, אותה התמודדות שהיוותה גם את הקתרזיס ביצירת המופת "קדחת הדשא" של ניק הורנבי (וגם היתה הפעם האחרונה בה המוליכה באנגליה התחלפה במחזור הסיום). אבל דווקא 2013/14 המרתקת נגמרה אתמול (א') עם סיום לא מרעיש במיוחד: מנצ'סטר סיטי ביצעה את העבודה שציפו ממנה לבצע, במשחק הבית מול ווסטהאם (0-2), והניפה את הצלחת השנייה שלה בשלוש העונות האחרונות.
גם אם היום האחרון של העונה החולפת היה קצת פחות מרטיט, זה לא מפחית כהוא זה מהעוצמות של שנת הפרמיירליג הנפלאה הזאת: כתב "הגרדיאן" דניאל טיילור מזכיר כי 26 פעמים בסך הכל התחלפה המוליכה במהלך העונה הזאת, כלומר בכל 10 ימים בממוצע (!). ארסנל בילתה 128 ימים בפסגה לפני שהחל טקס ההשתנקות הקבוע שלה; צ'לסי 64 ימים; ליברפול 59; ואם מחזור הפתיחה באוגוסט גם נחשב - אז אפילו למנצ'סטר יונייטד האומללה היה את רגע התהילה הקצר שלה. לעומת זאת, ליריבה העירונית של יונייטד היו רק 15 ימים בראשות הטבלה, אבל בדיוק כמו לפני שנתיים, כשסרחיו אגוארו דהר שניות ספורות לפני הגונג האחרון אל עבר השער והעניק לסיטי את האליפות הראשונה שלה מאז 1968 - גם הפעם התכולים הוציאו לפועל מתי שזה באמת חשוב: בזמן הכסף.
2. כסף הוא כמובן מוטיב סופר-מרכזי בסיפור של סיטי. תיכף נחזור אליו, אבל קודם כל, עוד טיפה כדורגל: נכון שליברפול קצת גנבה השנה את ההצגה, וזכייה שלה בתואר אולי הייתה מגשימה את חלומם של חובבי הרומנטיקה והאנדרדוגים. אך "סיטי ראויה לתואר הזה, באופן יסודי ומעמיק", טען ג'יימי רדנאפ, פרשן "הדיילי מייל" וכדורגלן העבר ששיחק במרבית הקריירה שלו בליברפול.
הנטייה הטבעית היא להסכים עם רדנאפ, כיוון שבמרבית שלבי העונה סיטי שיחקה כדורגל אסתטי ומרהיב, בראשותו ובהנהגתו של יא-יא טורה המופלא (אחד מהארבעה-חמישה שחקנים הטובים בעולם, שבחיים לא יקבל הכרה ככזה - כיוון שתהילה בסדרי הגודל הללו תמיד חומקת מקשרי מרכז שדה).
לסיטי היתה העונה יכולת כיבוש שערים פנומנלית - ובמקביל הגנה מספיק יציבה: הפרש השערים שרשמה עמד על פלוס 65 (לעומת פלוס 51 של ליברפול), הטוב ביותר באנגליה בחמש השנים האחרונות.
ההישג של סיטי מרשים עוד יותר על רקע העובדה שהיא התמודדה העונה בכל המפעלים, הוסיפה לארון התארים התופח שלה זכייה בגביע הליגה, וכמובן התמודדה בקמפיין אירופי (הודחה מליגת האלופות רק בשלבי הנוקאאוט על-ידי ברצלונה). 57 משחקי כדורגל רשמיים קיימה העונה סיטי, לעומת 43 בלבד של ליברפול שיכלה להתמקד כל-כולה בליגה. ליברפול לא השכילה לנצל את היתרון הפנטסטי הזה, שבעונה הבאה, עם חזרתה לצ'מפיונס ליג, היא כבר לא תהנה ממנו.
3. במובן אחד מאד ספציפי, המובן הפיננסי - מדובר על אליפות צפויה. מאז נרכשה בספטמבר 2008 על-ידי השייח' מנצור מאבו-דאבי, סיטי מבזבזת כמעט בכל עונה הכי הרבה כסף על רכישת שחקנים מבין קבוצות הפרמיירליג. בעונה הנוכחית עמד החשבון שלה, על-פי חברת transfermarkt, על 92 מיליון ליש"ט "נטו" (סכום שיוצא על קניות, בקיזוז מה שנכנס ממכירת שחקנים). יותר מפי ארבעה מהבזבוזים של ליברפול, ופי שניים מאלו של צ'לסי.
זו כבר איננה השערה לפיה כסף קונה הצלחות בכדורגל: זו עובדה מוגמרת שיש לה אינספור אסמכתאות מחקריות ואקדמיות. האינדיקציה האחרונה הגיעה בדוח שפרסמה אופ"א בחודש שעבר, שמצא כי בשתי העונות האחרונות (2011/12 ו-2012/13), ב-52 הליגות העליונות של המדינות האירופיות המאוגדות תחת הארגון - נרשמו 73% זכיות באליפויות למועדונים בעלי תקציב השכר הגבוה ביותר. על-פי אתר sportingintelligence, סיטי שילמה אשתקד 5.33 מיליון ליש"ט ברוטו בממוצע לכל אחד מעובדיה - לא רק הנתון הכי גבוה בפרמיירליג (מנצ'סטר יונייטד שנייה עם 4.32 מיליון ליש"ט), אלא בספורט המקצועני העולמי כולו (כמה דוגמאות: ריאל מדריד וברצלונה 4.9 מיליון ליש"ט כ"א; באיירן מינכן 4.4 מיליון; ניו יורק יאנקיז 5.28; ברוקלין נטס 4.48).
אלו חדשות רעות מאד ליתר קבוצות הפרמיירליג. המשמעות שלהן היא שכל עוד כספי הנפט ימשיכו לזרום אל הקופה של סיטי, ובהינתן ואופ"א לא צפויה להפעיל סנקציות יותר מדי קשות על מועדונים שיחרגו מתקנות הפייננשל פייר-פליי, הרי שסיטי תקבל גם בשנים הבאות יתרון מובנה משמעותי על כל היתר. היריבות של סיטי יצטרכו להיות חכמות במיוחד על-מנת לנצח אותה.
4. נכון שמנואל פלגריני, המאמן הצ'יליאני של סיטי שבגיל 60 זכה לראשונה בקריירה שלו באליפות בליגה אירופית - קיבל בירושה את הסגל היקר והעמוק ביותר באנגליה, שמראש ציפו ממנו ללכת עד הסוף. אבל אפשר להעריך אותו על-כך שעמד במשימה לא פשוטה: בניגוד לקודמו בתפקיד, רוברטו מאנצ'יני האיטלקי - הוא הצליח לא להפריע.
"רק לפני 12 חודשים חדר ההלבשה של סיטי היה מקום לא נעים", ניתח ב"אינדיפנדנט" טים ריץ'. "ג'ו הארט וסאמיר נאסרי היו פגועים מהביקורת הציבורית שהשמיע מאנצ'יני כלפיהם. אדין דזקו ראה איך הקריירה שלו מתפוגגת". שלושת השחקנים האלו פתחו בהרכב אתמול במשחק האליפות, וחגגו בגדול בסיום - כי לא רק שפלגריני החליט להשאיר אותם בקבוצה - הוא גם הפך אותם למאושרים. הנכס הכי גדול שלו הוא שיש לו יכולת להסתדר עם אנשים. דייגו פורלאן, החלוץ המצוין מאורוגוואי ששיחק תחתיו בוויאריאל הספרדית בהצלחה מרובה, הסביר: "גם כשהוא ביקר אותנו, זה אף פעם לא הרגיש אישי. מעולם לא היו לו 'בנים מועדפים', והוא זיהה את החשיבות ביצירת רוח קבוצתית. איך אתם חושבים שוויאריאל הקטנה הגיעה לחצי גמר הצ'מפיונס ליג וסיימה 10 נקודות בטבלה לפני ברצלונה ב-2008?".