העונה הזאת יותר משהייתה סיפור מאבק האליפות המרהיב, הייתה סיפור התרסקותה הטראגי לא פחות של מנצ'סטר יוניטד. בואו ונלך ישר לשורה התחתונה: אם יש משהו מעודד בהחלטה של משפחת גלייזר למנות לתפקיד המנג'ר הבא של יונייטד את לואיס ואן חאל, הרי זו בעיקר ההכרה שלאנגלים אין מושג בכדורגל. ב"אנגלים" הכוונה לבריטים. כלומר, כולל סקוטים (כפי שהוכח בעונה הנוראית של דייויד מויס) וכולל וולשים (כפי שהתברר בקריירת האימון המרגשת להפליא, אך המטעה מאוד של ראיין גיגס).
כדי להבין את טיב המינוי המפתיע הזה צריך להיכנס לראש של הבעלים. תקופת אלכס פרגוסון ביונייטד, שהגלייזרים נהנו משמונה השנים האחרונות שלה, היא חלומו של כל בעלים. ההוצאות היו נמוכות. ההכנסות היו בשמיים. והקבוצה הצליחה להמשיך ולזכות בתארים. המאזן בשמונה השנים האלה התבטא בחמש אליפויות, גביע אלופות אחד (2008) ועוד שתי הופעות בגמר.
באופן טבעי, כשסיים פרגוסון את תפקידו הוא שיווק להם את היורש הנבחר כ"עוד מאותו הדבר" - איזה בעלים לא היה קונה עסקה שכזאת? אלא שמהר מאוד התברר שמויס אינו פרגי. עם כל ההערכה העצומה למנג'ר האלמותי, חלק מאוהדי יונייטד הבינו עוד לפני ההתרסקות של מויס שתם עידן. שעם הסגל הזה אי אפשר לטעון ברצינות לכתר באנגליה, ודאי שלא באירופה. קלברלי מול יא-יא טורה? נו באמת. ולמרות זאת, לרגע אחד, כשהתיישב הפנומן ראיין גיגס על כיסא המנג'ר, הכל נשכח. גיגס היה גלויה משנים שבהן יונייטד המנצחת היתה גם איכותית, איכות ששמה את מבטחה בשחקני בית עם חיזוק מינימלי. גיגס לא היה חלק מהשיטה הזאת. הוא היה השיטה עצמה.
ניצחון של 0-4 על אסטון וילה, הבהיר עד כמה עלולה להיות מכאיבה התרסקותה של הרומנטיקה על קרקע המציאות. גיגס, שחמד את תפקיד המנג'ר, שיחרר הצהרה לפיה אל לה ליונייטד לשים את יהבה על שוק ההעברות. "צריך לזכור שהשחקנים האלה הביאו אליפות בשנה שעברה", אמר המנג'ר. "הם יוכלו לעשות זאת גם בשנה הבאה". עם כל הכבוד (לכדורגלן הנערץ עליי בכל הזמנים), מדובר בקשקוש. אבל, אם תרצו, "קשקוש ממוקד". המסר של גיגס כוון לאוזניי הבעלים, על רקע קשיי המו"מ מול ואן חאל: אני הוא הסיכוי האחרון שלכם להצליח ב"שיטת פרגי" של מינימום הוצאות. מעל ראשי האנגלים דיבר הוולשי אל האמריקאים בשפה שהם הכי אוהבים לשמוע.
העובדה שאפילו המסר הזה נדחה על-הסף אצל משפחת גלייזר, מלמדת על עומק ההכרה שלהם שצריך נוסחה חדשה.
***
הבחירה בוואן חאל מפתיעה, שלא לומר תמוהה: המאמן ההולנדי הנרגן הוא מעין דרור קשטן עם מחברת קטנה במקום חמסה, רחוק מאוד משמות שהוזכרו כמועמדים לתפקיד כגון דייגו סימאונה (אתלטיקו) או יורגן קלופ (דורטמונד). הפעם היחידה שבה הטביע את חותמו על הכדורגל האירופי היתה כשזכה עם איאקס בליגת האלופות לפני כמעט 20 שנה (1995). מאז סיים בטריקת דלת כמעט בכל קבוצה גדולה בה הועסק. יש לו רקורד של התפרצויות במסיבות עיתונאים שיכול לגרום אפילו למסיבות העיתונאים של מוריניו להיראות כסוג של מדיטציה, הוסיפו לכך את שני העוזרים הבכירים שהוא מבקש למנות, דני בלינד ופטריק קלייברט, ותגלו שביונייטד של השנה הבאה לא צריך צוות פסיכולוגי שילווה רק את השחקנים, אלא קודם כל אחד שכזה לצוות המקצועי.
האם המינוי המוזר יצליח? האם המהפך התפישתי של הגלייזרים מביא בחשבון שאפילו 150 מיליון ליש"ט לרכש בקיץ, על ציר סיטי-ריאל-פ.ס.ז', הם רק דמי פתיחה שעליהם יצטרכו להוסיף בכל קיץ עוד עשרות מיליונים רבים? האם הם בנויים, כלכלית ומנטאלית, לחוקי משחק שכאלה או שהם מייחלים ל"הצפת-ערך" שתאפשר להם אקזיט חלומי מהקבוצה שרכשו כמעט מבלי לסכן הון-עצמי? קשה מאוד להעריך, מה שבטוח הוא שבמינוי הזה הקבוצה חוזרת לבסיס כדי ללמוד כדורגל מהיסוד. שלום כיתה א'.