תושבי ישראל כמעט לא עצמו עין בסוף השבוע האחרון מרוב דאגה: זה 8 שנים, מאז סיום מלחמת לבנון השנייה, שמדי אביב, אחרי המצות וימי הזיכרון והעצמאות, הם מחכים בקוצר-רוח לתרגיל העורף הלאומי הגדול "נקודת-מפנה". מדי שנה באביב, הם שומעים אזהרות, הפצרות, תחנונים ואיומים סביב התרגיל וחשיבותו האסטרטגית האזורית.
זה 8 שנים מבקשים מאיתנו "לרדת למקלטים בהישמע האזעקה" בכל רחבי הארץ, והנה באבחת קיצוץ אחת, התבשרנו בסוף-השבוע כי תרגיל העורף הגדול, שהוא כל-כך חיוני לשמירה על חיינו במלחמה הבאה, הוא הדבר הראשון שקוצץ במסגרת סיבוב הלוחמה בשטח בנוי מספר 6574 בין משרד האוצר למערכת הביטחון.
שר הביטחון, משה (בוגי) יעלון, נלחם כארי לסגור את המשרד להגנת העורף המיותר, כדבריו; שריד כמעט אחרון לימי קודמו, אהוד ברק, שאותו הוא כה מתעב, בטענה שהוא-הוא בהיותו שר הביטחון, אחראי להכנת העורף למלחמה. והנה, תרגיל העורף הוא הראשון שראשו נערף בקיצוץ.
אלא שכל הביטול הזה הוא לא יותר מספין, וגם לא מהמתוחכמים. עלותו של תרגיל העורף הלאומי היא 12 מיליון שקל. המשרד להגנת העורף זצ"ל העביר עוד בימי השר גלעד ארדן 7.1 מיליון שקל לפיקוד העורף כדי לתקצב את התרגיל. כלומר, הכסף כבר שולם, כך שהחיסכון של כמה מיליונים בטל בשישים מול קרבות המיליארדים בין הצדדים.
אבל מה זה אמינות התרגיל מול פרסום הודעה לעיתונות בסוף-השבוע, שלפיה ביטול התרגיל הוא סנונית ראשונה לפני עצירת האימונים, עצירת קניית כיפות-ברזל נוספות לקראת סגירתו הסופית של צבא ההגנה לישראל?
ראשו של האזרח הישראלי כבר סחרחר מספינים. למי יאמין? לסדרת הכתבות היח"צניות המלוות אותנו בכל יום עצמאות, שהנרטיב השולט בהן מדגיש עד כמה צה"ל צבא חזק? או לנרטיב המתמסכן שאמור לשרת את צה"ל פוסט-יום-העצמאות, שלפיו הוא עוד רגע פושט רגל?
השר יעלון והרמטכ"ל בני גנץ נשבעים שהם באים לקרב הזה כשידיהם נקיות, בלי טריקים ובלי שטיקים. הם פיטרו ועדיין מפטרים 5,000 איש, סוגרים טייסות וחטיבות שריון ישנות. הם מדגישים שעשו כל מה שיכלו כדי לחסוך, ובכל-זאת זקוקים נואשות לעוד 4.75 מיליארד שקל. הפערים האדירים בין הצדדים, בסכומים, בנרטיבים, אפילו בעובדות הבסיסיות, מתקרבים רק לפערים בין ישראל לפלסטינים.
בסיבוב הקודם, לפני כחצי שנה, האוצר סבר כי תוספת של 2.75 מיליארד שקל למערכת הביטחון הם בגדר ניצחון ללובשי החאקי. בצה"ל ראו בזה הפסד. ובאביב הם אכן שבו בחזרה. לבקש עוד, והרבה. על-פי הסקרים, גנץ הוא האדם הפופולארי בישראל. גנץ הוא אדם טוב במובן הטוב של המילה, שלבו במקום הנכון. אלא שנראה, כי גם הוא יודע שלברזלים על כתפיו - שעליהם הוא יזדכה עוד עשרה חודשים - יש חלק ניכר בפופולאריות הזו.
בינתיים הוא מסתובב מודאג. מודאג ומוטרד בשאלה איזה צבא הוא משאיר ליורשו. מודאג מהעובדה שדימוי משרתי הקבע בצניחה חופשית, ושהשיח בישראל 2014 לא עובר ל"הקשב" בהצדעה בכל בקשת תקציב של מערכת הביטחון.
האוצר ממשיך לראות בצה"ל גוף בזבזני בעל תנאים, בראש ובראשונה תנאי פרישה שערורייתיים למשרתיו. ורק על עובדה אחת אין מחלוקת: כבר שנים שלא מצליחה להתבצע כאן תוכנית עבודה רב-שנתית מסודרת של הצבא.
איך זה ייגמר? כרגיל, בתוספת לתקציב הביטחון. אנשי האוצר יחמיצו פנים בטענה שזה על-חשבון הרווחה, החינוך והבריאות. בכירי מערכת הביטחון יחמיצו פנים בטענה כי מה שהם מקבלים זה לא מספיק נוכח האיומים. ותקציב הביטחון? הוא ימשיך להיות החור השחור של הציבוריות הישראלית.
בשבוע שעבר, גם אחרי ישיבה של ארבע שעות עם יעלון ובכירי צה"ל, חברי ועדת חוץ וביטחון של הכנסת נשבעים, שאין להם מושג ירוק מדוע לצה"ל נגמר פתאום הכסף.
הכותב הוא הכתב הצבאי של חדשות 10