שפת גופו של אהוד אולמרט שידרה היום (ג') בבית המשפט חזות של אדם מובס. אם סבל מנדודי שינה בלילות האחרונים, והגיוני שסבל, הדבר ניכר בעיניו. אחרי שהשופט דוד רוזן הנחית עליו את השורה התחתונה - 6 שנות מאסר בפועל, עונש קשה וחמור - נותר אולמרט לשבת באולם כשגבו שחוח קדימה, מבטו נעוץ ברצפה או בוהה בחלל, פניו משתדלות לא להסגיר את הסערה שבוודאי התחוללה בקרבו.
אפשר רק לדמיין מה עובר על ראש ממשלה בישראל, שחלש על מוקדי הכוח המרכזיים של המדינה, ומוצא את עצמו כשהקלפים אוזלים מידו בזה אחר זה, בדרך הוודאית לריצוי מאסר ממושך.
אפשר להניח שאולמרט לא בא אופטימי למעמד מתן גזר הדין. הכרעת הדין בעניינו, שניתנה לפני כחודש וחצי, הייתה חמורה - הן בקביעות המהותיות, הן ברטוריקה הקשוחה של רוזן. וכמו בהכרעת הדין, גם בגזר הדין היום אי-אפשר למצוא אפילו גרם אחד של חמלה, עדינות או מידת הרחמים. אולמרט ידע שהיום תינחת עליו מהלומה, אבל גם המהלומה יכולה הייתה להיות רכה יותר.
בסופו של דבר, ההערכות השחורות ביותר של אולמרט התגשמו. גם אם בקשת הפרקליטות הייתה נענית רק בחלקה, וראש הממשלה לשעבר היה נשלח ל-3 או 4 שנות מאסר, אמות הספים היו רועדות. אבל הוא נשלח ל-6 שנים.
רום מעמדו של הנאשם - לרעתו בלבד
גזר הדין של השופט רוזן, שחותם כמעט סופית את סאגת משפט הולילנד בבית המשפט המחוזי, מהווה נדבך במסלול שהתווה בית המשפט העליון בנוגע לעבירות שחיתות של נבחרי ציבור בכירים.
ההצהרה הברורה ביותר ניתנה ב-2009 על-ידי השופט אדמונד לוי, שישב בראש ההרכב שהחמיר את עונשו של השר לשעבר שלמה בניזרי, מ-18 חודשי מאסר שנגזרו עליו במחוזי, ל-4 שנות מאסר בפועל בעליון.
"לא די במלל ודברי כיבושין", כתב אז לוי, "והגיעה העת לעשות מעשה על-ידי הצגת תג מחיר גבוה מזה שהיה נהוג בעבר". זהו תג המחיר, אליבא דשופט רוזן: מי שקיבל שוחד במאות אלפי שקלים מתוקף תפקידו כראש עיר, ושימש אחר-כך נבחר הציבור הבכיר ביותר מעל ובגד באמון הציבור, ועל כך ישלם את המחיר היקר ביותר.
בהקשר זה, גזר הדין משקף גישה החלטית שלפיה רום מעמדו של הנאשם משמש שיקול לרעתו בלבד. כך נקבע גם בפסק דינו של העליון בעניין השר לשעבר אריה דרעי.
לא תמיד נהגו כך בתי המשפט: בעניינו של השר לשעבר יצחק מרדכי, שהורשע אמנם בעבירות מין, חרגו השופטים אפילו לשיטתם מהעונש הראוי, והסתפקו במאסר על-תנאי. וגם בעניינו של אולמרט עצמו, במשפט שהתקיים במחוזי בירושלים בפרשות ראשונטורס-טלנסקי-מרכז ההשקעות, יצאו השופטים מגדרם כדי לנמק את החלטתם לחרוג מהענישה הראויה, והם עצמם הצהירו כי העונש הראוי היה מאסר בפועל ולהסתפק במאסר על-תנאי. לא אצל רוזן: "דינם של בכירים ורמי-מעלה ראוי להיות חמור וקשה מדינם של פשוטי עם ואזרחים מן השורה".
הרתעת בכירים
אלמנט ההרתעה נושב מכל שורה בגזר הדין במשפט. מן הסתם, השופט מודע לפרופיל הציבורי הגבוה ולסיקור התקשורתי האינטנסיבי שליווה את המשפט, ולמסרים הציבוריים העולים מכל החלטה, וכמובן מגזרי הדין הניתנים בסוף ההליך.
קרימינולוגים טוענים כי הרתעה איננה פועלת, אלא שכאן אין מדובר בהרתעת הציבור כולו, אלא במסר המשוגר לעבר פלח אוכלוסיה ספציפי, של נבחרי ציבור בכירים, הלומדים כעת כי ידם הקשוחה של בתי המשפט בעבירות שחיתות איננה נגמרת ברטוריקה, והיא כוללת העלאה ממשית של רף הענישה.
מה הסיכוי בערעור?
גזר הדין החמור מעורר מחדש את שאלת סיכוייהם של הערעורים שבוודאי יוגשו על-ידי כלל המורשעים, להתקבל בעליון. מה תהיה מידת ההתערבות של שופטי העליון בפרשה?
בנוגע להכרעת הדין, אפשר לקבוע כי הסיכויים קלושים. בכל המסמך עב-הכס של הכרעת הדין אין כמעט ניתוח משפטי. העבירות הן עבירות שוחד פשוטות, קלאסיות, שלא הצריכו פיתוח או ניתוח משפטיים, ולכן עיקר העיסוק הוא בסקירה עובדתית והסקת מסקנות ראייתית, שערכאות הערעור נרתעות מלהתערב בהן.
סיכוי רב יותר יש לנאשמים בערעורם על גזר הדין: השאלה המרכזית כאן היא אם יש פן "תקדימי" בעונשים שנגזרו. דומה כי שופטי העליון יכולים להגיע למסקנות לכאן ולכאן בשאלה זו. הם יכולים לעגן את רף הענישה בפסיקה קודמת של העליון, אך מאידך ברצותם, יוכלו "לגלח" מעט מהעונשים ולהקל במידת מה עם המורשעים.
גלריית הסנגורים המוכשרים שליוו את נאשמי הצמרת תנסה בוודאי לשרטט את דמותו של רוזן כשופט קיצוני, חד-ממדי, שלא איזן כראוי בין שיקולי החומרה לשיקולי ההקלה. דומה כי לפחות בחירת המילים שלו בגזר הדין עשויה לסייע להם לציירו כקשוח יתר על המידה: "עובד הציבור המקבל שוחד הינו בבחינת בוגד, איש-מעל", הוא כתב, "יש בפעולתו כדי לזהם את סביבתו ולהרקיב מסגרות שלטון וחוק".
ערעור איננו מוגש על התנסחויות של בתי המשפט בערכאות הדיוניות, כמובן, אבל לרושם המצטבר מהתנהלותו של רוזן עשויה להיות השפעה עקיפה על שופטי העליון, שיבקשו מצד אחד לא להצטייר כנרפים במאבק בשחיתות, ומצד שני כרחומים ומאוזנים בשקילת כלל השיקולים. הבעת חרטה של מי מהנאשמים, כולל אולמרט, עשויה לסייע להם רבות.
אין אזכור ל"משפט התקשורתי"
בשלב הטיעונים לעונש הטילו סנגוריו של אולמרט את יהבם על הטענה שלפיה אולמרט "נשפט בתקשורת", וכי העונש שספג בדמות העיסוק התקשורתי האינטנסיבי חסר התקדים בפרשה הוא עונש מספיק, או לפחות כזה המצדיק הקלה משמעותית בענישה הפורמלית.
הטקטיקה הזו נחלה כישלון מוחלט: רוזן לא טורח להקדיש לנושא הזה ולו מילה אחת בגזר הדין. בעניינו של הנשיא לשעבר משה קצב, כזכור, ביקשה שופטת אחת מההרכב במחוזי להסתפק בענישה מקילה של 4 שנות מאסר, ולא 7 כפי שקבעו שופטי הרוב, בגלל ה"לינץ' התקשורתי", הפועל לטובת הנאשם במידה חלקית במסגרת "הגנה מן הצדק".
במקום שפיטה תקשורתית, מציין רוזן כלאחר יד כי שלושת הנאשמים שהקלון רלוונטי לגביהם, לרבות אולמרט, עברו אכן עבירות שיש עמן קלון. גם כאן הדברים אינם מלווים בנימוקים מפולפלים, אלא נותרים כפשוטם: עוד לא נולדה עבירת לקיחת השוחד שאין עמה קלון. זה עד כדי כך פשוט. באבחה אחת נגדעו שאריות התקווה, אם הייתה כזו לאולמרט, לשוב אי-פעם לזירה הציבורית.
באין עתיד, נותר לו רק עברו הפוליטי: חבר כנסת שנודע בצעירותו דווקא במלחמתו בשחיתות, שר בשלל תפקידים בממשלות ישראל, ראש עיר ולבסוף ראש ממשלה, שעתיד לשלם את מלוא המחיר על הידרדרותו לשחיתות ופגיעתו בטוהר המידות ברשויות השלטון.
הדרמה המשפטית והפוליטית הזו דוהרת לסיומה, מלווה באקורדים מהדהדים בעלילה ושלובה לבלי היכר בטרגדיה האישית של אהוד אולמרט.
עוד בנושא פרשת הולילנד - גזר הדין:
■ עונשים חמורים בפרשת הולילנד; אולמרט נשלח ל-6 שנות מאסר בפועל
■ סנגורו של אולמרט: הוא רואה עצמו זכאי
■ עוד 3 שנות מאסר בפועל לדני דנקנר
