1.
זה קרה לפני פחות משנתיים, בקיץ, 10 ביולי 2012, שעת הצהריים. אהוד אולמרט, זקוף וזחוח, צעד עם מאבטחיו למסעדת היוקרה "קלואליס" ברמת-גן. קהל הסועדים, רובו מהאלפיון העליון, קם באחת על רגליו (למעט כמה בודדים שנשארו לספר) ופתח במחיאות-כפיים, קפץ, חיבק, נישק והשתתף בשמחה. אחד מאנשי המסעדה רץ במהירות, פתח בקבוק שמפנייה והחל למזוג לקהל השמח.
באותו בוקר זיכה בית המשפט המחוזי בירושלים את אולמרט מהאישומים נגדו בתיק ראשונטורס ובתיק מעטפות הכסף של טלנסקי. אמנם הוכח, גם על-פי קביעת השופטים, כי אולמרט אכן קיבל מעטפות ובהן מאות אלפי שקלים, אבל שופטי ירושלים התאמצו במיוחד לומר כי הראיות אינן מוכיחות את אשמתו "מעבר לספק סביר"; ואיך ייתכן שאיש ציבור עסוק כל-כך ישים לב לענייני הכסף שלו...
הם כן מצאו אותו אשם בתיק מרכז ההשקעות. אבל מה זו אשמת הפרת אמונים בשביל בכירי העולם הישן, יושבי המסעדה המהוללה, נציגי הקליקות, האוליגרכיות והגרופי'ז שלהם. מצידם, אפשר היה בהחלט להרים כוסית לניצחון.
אלה ודומיהם מהווים גם היום את החומה הבצורה שממשיכה לעמוד סביב אולמרט, להגן על עצמה, על המערכת המיושנת והמושחתת שהשתרשה כאן (ושרק חלק קטן מפירותיה הנלוזים נחשפו במשפט הולילנד), ומתאמצים ללחוץ - לשכנע את שופטי בית המשפט העליון בירושלים, כי השופט בתל-אביב, דוד רוזן, לא מקצועי, לא הבין, לא מבין, זה היה מסובך לו מדי, הכול השערות והנחות, אין הוכחות. ואם השופט המחוזי הזה לא קולט כמה אולמרט צדיק, אז אנחנו נראה לו מה זה אצל העליונים.
2.
פחות משנתיים אחר-כך, בערב שלפני 31.3.14, יום הדין שבו הורשע אולמרט בלקיחת שוחד, בעבירות בזויות, בניצול תפקידו כראש עיר לגריפת כספים לכיסו הפרטי - חגג האיש המושחת והמשחית במסעדת יוקרה אחרת, "יפו-תל-אביב", ברחוב יגאל אלון.
סועדי מסעדת הצמרת התל-אביבית ניגשו אליו, חיבקו, לחצו את ידיו בחום ואמרו: אתה אחד משלנו, זה הכול בגלל הפופוליזם, הם (הציבור) לא מבינים שאם אנחנו לא נהיה פה, הם אבודים... ואם הפופוליזם יימשך, אנחנו כולנו נלך.
3.
9 שנים קודם לכן, בחנוכה, 25.12.2002, השר אהוד אולמרט אכל ארוחת צהריים בבית-תמחוי בירושלים. הוא הזמין שניצל, אפונה ואורז, ואמר: "אני פה כדי לראות את הדברים בגובה העיניים, וכדי לצמצם את הפעילות של מקומות כאלה". הוא היה אז שר האוצר וממלא-מקום ראש הממשלה, שנשא פניו לתפקיד הראש.
4.
זה לא יום עצוב. נהפוך הוא. היום הוא יום שמח. יום שבו חבורה של מושחתים, נצלנים, מקבלי שוחד ונותני שוחד שלוקחים מהקופה, נמצאו אשמים, ונגזר דינם לשבת בכלא.
הבעיה היא שהשחיתות כבר פה. תעשיית השלמונים עמוקה ומעמיקה. מערכת האכיפה המשפטית מטפחת אותה, הביורוקרטיה הממשלתית והציבורית מגדלת אותה באמצעות מאכערים שאי-אפשר לזוז פה בלעדיהם, והציבור נאלץ לקבל אותה, לפעמים אפילו לחבור אליה.
כי אם ראש ממשלה לוקח לכיסו, אם יו"ר בנק, פקידים בכירים המכונים "אנשי ציבור", עובדים עם שוחד - אז למה אני לא?
קוראים לזה "צווארון לבן". ומיד עולה השאלה מה לבן פה? ולמה "קלון" נמשך רק 7 שנים אחרי הכלא? איך ייתכן שאיש כמו אולמרט וחבריו, שנהנו מכף-ידו או שהוא נהנה מכף-ידם, עוד מעזים לטפח את שובו לכס השלטון?