דרקון הגשם ודרקון הרוח ירקו אש, ונלחמו ביניהם על השליטה בירח, שלפיו נקבע לוח השנה הווייטנאמי. סביבם התרוצצו עוף חול, צב, שועל, ברווזים, פיות ואיכרים, וכמובן הקיסר Le Loi, שב-1427 שחרר את ארצו מהכובש הסיני. מאחורי המסך, נעולים במגפיים וטובלים עד ברכיהם במים, עמדו מפעילי המריונטות, ולצלילי שירה של זמרות וזמרים ובליווי כלי נגינה מסורתיים הפעילו בווירטואוזיות את הבובות.
תיאטרון בובות העץ הצבעוניות הנעות במחול על המים הוא אחת האטרקציות של וייטנאם. יצאנו מאולם התיאטרון אל רחובות האנוי, עיר הבירה המסחררת של וייטנאם. בחוץ התרחשה סצנה צבעונית לא פחות. נשים בכובעי נצרים מחודדים הציעו את מרכולתן מתוך סלים תלויים על אסל, ונהר של קטנועים, מכוניות, אופני ריקשה ואנשים זרם ברחובות בכאוס תחבורתי מהפנט.
איזו תוכנת מחשב תצליח לשלב נחש מתפתל ורב זרועות של עשרות אלפי כלי רכב ואנשים שבאים ונוסעים מכל הכיוונים. אין כמו מסע בריקשות רתומות לאופניים בסמטאות הרובע העתיק של האנוי, כדי לטעום את נשמתה של העיר המסחררת הזו, שחיה על סטרואידים ומשלבת שיק אקזוטי של העבר עם התזזית הדינמית של אסיה של ההווה. מקומיים על שרפרפים קטנים ישבו ליד שולחנות פלסטיק פשוטים, פיצחו גרעינים וחייכו אלינו. עיר שלמה יושבת ואוכלת, מעשנת נרגילות עשויות עץ, מרכלת וסוחרת על המדרכות.
בזיעת אפיך תאכל אורז
אבל אנחנו רצינו להגיע אל וייטנאם האחרת, של שמורות הטבע ושל שדות האורז. הדרך צפונה לשמורת Ba Be עוברת במישורי עמק הנהר האדום, ששמו נגזר מהחמרה שהוא סוחף בדרכו מן ההרים. הוא מתחיל במחוז יונאן שבדרום מערב סין, זורם בנוף הכפרי של צפון וייטנאם, עד שהוא נשפך בדלתא ענקית למפרץ טונקין בים סין הדרומי. חצי מאוכלוסיית צפון וייטנאם חיה על הדלתא הזו.
משני צדי הכביש שדות אורז לנצח. וייטנאם היא יצואנית האורז השנייה בעולם. בשדה איכר בכובע נצרים שקוע כמעט עד מותניו בבוץ, הולך באדמת הטין הדשנה מאחורי תאו רתום למחרשה. בזיעת אפיך תאכל אורז. אנשים עומדים עד הירכיים במים, שותלים את האורז באגודות של שלושה שתילים, כמעט כמו השתלת שיער.
האורז הפך את האדם בדרום-מזרח אסיה ליושב קבע, כמו החיטה במזרח התיכון. בצד העבודה הסיזיפית של החריש, השתילה והקציר, הם חייבים לגדל גם ברווזים, שיאכלו את החלזונות, שהם אויביהם הראשיים של שתילי האורז. על כן מגדלי הברווזים הם מעמד בפני עצמו. חשבתי, איך האנשים הקטנים האלה, שעובדים ככה בפרך, הצליחו לנצח במלחמות את הצרפתים, את האמריקאים ואת הסינים. בשולי השדות מצבות צבעוניות. שם נחים אבות המשפחה, שומרים על הרכוש הכי יקר של המשפחה.
הנוף בצדי הדרך מונוטוני. בתים בני שתיים-שלוש קומות, ברוחב של קופסת סיגריות כמעט, זכר לשיטה האירופית של ראשית העיור, כשמסים חושבו לפי רוחב חזית הבית. בחנויות הקטנות מוכרים ממוצרי מכולת ועד צמיגים וקטנועים וארונות קבורה מרהיבים מעץ צבוע בלכה. בין פרסומות של חברות בינלאומיות (סין כבר עושה לכאן מיקור חוץ) מתנוססים שלטים של הוועדה המרכזית, עם פטיש ומגל על רקע אדום. זוהי ארץ חייכנית, מסבירת פנים, עם שלטון מרכזי לופת, שרק לאחרונה החל להרפות מעט מאחיזתו.
הלוויה בדרך. קרובי המת, סרטים לבנים לראשיהם, השליכו שטרות כסף מתוך מכונית לבנה שנשאה את הארון. אלה שטרות דמה, "כסף מתים", שיסייע למת למצוא את דרכו.
אף שהוסרט בפיליפינים, השיט על נהר Nang שבשמורת Ba Be (שמורת שלושת האגמים), הזכיר לי את סרט הקאלט "אפוקליפסה עכשיו" של פרנסיס קופולה. שטנו בין הרי גיר מכוסים בג'ונגל טרופי סבוך שנופל למים הירוקים. הערפל העניק ממד מיסטי לשיט. הסירות כאן הן אמצעי תעבורה ראשון במעלה, נושאות מאנשים ומתרנגולות ועד קטנועים ומריצות. בקושי הצלחנו לראות לאן הנהר ממשיך, ואז הוא חצה במפולש את ההרים ונכנס למערה קרסטית. בפתחה ניצב סלע ענק שנראה כמו נזיר המתפלל אל הנטיפים. שריקות העטלפים, אדוני החושך, הוסיפו עוד נופך לתפאורה.
גן עדן תת-קרקעי
כדי לחוות עוד יותר את וייטנאם הלא מתוירת, טסנו אל Dong Hoi, בירת מחוז Qung Binh. מהמטוס ראינו חוף ים, דיונות חול צהובות, חלקות אורז זעירות ועיר הזרוקה ביניהן. את קיומו של שדה תעופה (ועוד בינלאומי) חייבת העיר הנידחת הזו לצבא צפון וייטנאם, שבנה אותו בזמנו לצרכים צבאיים. מאז 2008 זהו שדה אזרחי, המשמש תיירים שמגיעים לתור את האזור היפה והמיוער הזה ואת מערות הנטיפים המיוחדות שבו. מלון Sun Spa שבו התאכסנו, שימש בעבר פנסיון של בכירי המפלגה, ומשתלב כיום בניסיונות להביא תיירות לאזור.
הנוף בדרך לשמורת Phong Nha-K Bang (ששמה הוא צירוף המילים מערה ויער סלעי גיר), הנמצאת ברשימת אתרי מורשת של אונסק"ו, מזכיר את מפרץ האלונג המפורסם, זה שהוכרז ב-2011 כאחד משבעת פלאי עולם הטבע, אבל ביבשה, עם גבעות מעוגלות שמתרוממות כמו דבשות גמל ירוקות. יצאנו לשיט של אחר הצהריים על נהר סון. מקומית נלבבת כבת 50 השיטה ברגליים יחפות ויבשות את סירת המנוע הצבעונית מעץ אל מערת Phong Nha, שעל-שמה נקרא האזור כולו. אורכה של המערה למעלה מ-7,700 מטרים, אך אורכו של הקטע הפתוח למבקרים כ-1,500 מטרים. הסירה החליקה על הנהר ונבלעה בפתחה הרחב של המערה, אל תוך עולם של נטיפים וזקיפים וסלעים - מאריה ופיות ועד ארמון ובודהה - כמו יער מאובן תת-קרקעי. ככל שנכנסנו פנימה המערה נעשתה גבוהה ומרשימה יותר, הנטיפים והזקיפים דמיוניים יותר, והחול שליד הנהר הזורם בה לבן יותר.
העולם התת-קרקעי כאן מצית את הדמיון. מערת Thien Duong, שפירוש שמה מערת הרקיע או מערת גן העדן, התגלתה ב-2005. היא נחשבת לאחת היפות והמורכבות בין המערות של דרום מזרח אסיה. כדי להגיע אל פתחה מטפסים ביותר מ-500 מדרגות, או עולים בשביל האבן המתפתל בצמחיית ג'ונגל ירוקה. כשגומרים לטפס, יורדים יותר ממאה מדרגות ומתחילים לטייל על גשרוני העץ החדישים שהותקנו כאן ב-2011. אורכו של מסלול העץ 1.1 קילומטרים בסך-הכול, אבל אפשר לטייל שעות בין נטיפים הבוהקים כמו שיש, זקיפים שדומים לעמודי קריסטל וצורות מופלאות שיצר הטבע בעמל של שנות נצח.
זוועות, שרידים ושחזורים
ביציאה מן המערה פסעה משפחה אמריקאית. הם, שאך לפני שנים לא רבות המדינה שלהם הרגה מיליוני וייטנאמים והרעילה אדם וטבע, פוסעים כאן עכשיו במדי ויאטקונג. הזוי. נזכרתי בהם כשנסענו ל-DMZ (רש"ת: Demilitarized Zone), האזור המפורז שהיה הגבול ההיסטורי והתודעתי בין הצפון לדרום. הדרך לשם עוברת ביערות עצי גומי ובג'ונגלים. כאן, באזורים האלה, הקים הו צ'י מין (HMC) בזמן מלחמת העולם השנייה את תנועת Viet Minh, היא תנועת העם הווייטנאמי, שחייליה לחמו באויב היפני ומאוחר יותר נגד הצרפתים. בהשראתם קמה תנועת הויאטקונג, שאנשיה לחמו לשחרור דרום וייטנאם משלטון הקולונלים המושחת ששרר בה, ומאוחר יותר באמריקאים במהלך מלחמת וייטנאם. אגב, בווייטנאם קוראים לה המלחמה האמריקאית, על-שם התוקפים.
במרכז ההנצחה של בית הקברות לחללי המלחמה ניצב פסל מוזהב של הדוד הו (הוא הו צ'י מין), וסביבו כל הסממנים של מקדש בודהיסטי מקומי. מי אמר שהמפלגה הקומוניסטית היא חסרת דת ופולקלור? כמעט ארבעים שנה אחרי המלחמה, וייטנאם השתנתה בתכלית, אבל העקבות המזוויעים לא יימחו כל-כך מהר.
בבית העלמין המצמרר הזה, השוכן כ-32 מטרים מעל פני הים והנהר כדי למנוע סכנת הצפה, ניצבות 10,333 מצבות. הקברים מסודרים על-פי מחוזות מגוריהם של החללים, 63 במספר. עד היום מגיעות לכאן ולבתי קברות אחרים ברחבי המדינה משפחות המחפשות אחר שרידי יקיריהן, ואין כמעט משפחה בווייטנאם שלא איבדה קרוב.
נסענו על highway מספר 1, הדרך החשובה ביותר במדינה, שבתום המלחמה הייתה אוסף של בורות. זה היה אחד האזורים שנפגעו הכי קשה מהפצצות השטיח המפורסמות של מפציצי B52 האמריקאיים ומקוטל העשבים האימתני שפוזר מן האוויר. עד היום יש כאן גבעות חשופות, חלקות ג'ונגל מבוראות ושדות של רעל. ה-DMZ עצמו הוא קאלט, חלק בלתי נפרד מההוויה הווייטנאמית, כמו גם נהר Ben Hai שהיווה את הגבול הגיאוגרפי בין שני חלקי המדינה.
גם קו רוחב 17 המיתולוגי, החוצה את וייטנאם, עובר כאן. בצדו הצפוני ניצבים האנדרטה לדוד הו ומונומנט בומבסטי שמעליו מתנופף הדגל האדום עם הכוכב הזהוב. מעבר לכביש היכל תהילה ובו תצלומים, ציורים ומוצגים הממחישים את מוראות מלחמת וייטנאם, בין השנים 1954 ו-1975.
עולם המנהרות
לא רחוק מכאן נמצא מתחם Vinh Moc. הוא נקרא על-שם הכפר שכל אנשיו ירדו למחילות וחיו בהן במשך שנתיים וחצי, מבלי לראות כמעט אור יום. כ-600 אנשים חיו כאן, ו-17 תינוקות נולדו מתחת לאדמה בפרק הזמן הזה. המנהרות, שאורכן הכולל כ-1,700 מטרים, נבנו בשלוש קומות בעומק של שישה עד כשלושים מטרים, ושימשו למגורים, כבית ספר, לבית חולים, למחסני מזון ונשק, ולמפקדות הלוחמים שניהלו מתוך המנהרות פינג פונג אכזרי עם האויב האמריקאי. לרבים מאתנו הספיקה שעה במחילות. מה הרגישו האנשים שבילו בהן שנים כשהפצצות מרעימות מסביב לשעון?
למרות האסון שהמיטו עליהם, נראה שאין כיום בקרב הווייטנאמים עוינות כלפי התיירים מאמריקה, והם הופכים בזה אחר זה אתרי מלחמה לאתרי תיירות. "אנחנו לא שוכחים, אבל רוצים לחיות", אמר לנו מדריך מקומי.
טסנו דרומה. הדלתא של נהר מקונג מתפתלת כמו נחשים, מרצדת באור ובמים. ביולי 1976, שנה ומשהו אחרי שכוחות הצפון השתלטו על סייגון והמלחמה הסתיימה, אוחדה העיר עם פרובינציית Gia Dinh הסמוכה, ושמה שונה רשמית ל-Ho Chi Minh City. שמה ההיסטורי והיפה הוענק לרובע העתיק והחינני שלה, סייגון, שפירושו המילולי עץ הכותנה. סייגון, ההונג קונג של וייטנאם, מלאה בסממנים מערביים. הדוד עם הזקנקן שמחייך מעל השלט של KFC (Kentucky Fried Chicken), הזכיר לי מאוד את הדוד הו. אז מי ניצח כאן את מי?
הנערות הווייטנאמיות הן יפיפיות אמיתיות. אפשר לדמיין בקלות איך הן תרמו את חלקן בניצחון, ופיתו אל המארבים של הווייטקונג חיילים אמריקאים אומללים, שנקלעו אל הטירוף של המלחמה הזו. War Remnants Museum (מוזיאון שרידי המלחמה, או מוזיאון פשעי המלחמה, כפי שאחרים קוראים לו) רק ממחיש את הזוועה שהתרחשה כאן. ביציאה מפתח המוזיאון מוכרים מזכרות מלחמה - מדי וייטקונג, קסדות וכובעי מצחייה ומגנטים עם דמותו של הדוד הו, לצד כובעי קש של איכרים ומגזרות נייר מסורתיות. המסחור כבר כאן. האם זה אומר שוייטנאם צועדת בעקבות סין וקוריאה בדרכה להפוך לדרקון הבא של דרום מזרח אסיה?
מידע מעשי
עונה: קשה להמליץ על עונה אחת מובהקת לטיול בווייטנאם. אף שהאקלים בה טרופי וסוב טרופי ובעיקרון חמים ומשווני, ווייטנאם היא ארץ של אזורי אקלים שונים, ובחורף כאשר בצפון עלול להיות בהחלט קר, בדרום המדינה יכול להיות חם ולח מאוד. הדעה המקובלת היא שבשל גשמי המונסון לא מומלץ לטייל בה בין יולי-נובמבר. ינואר נחשב לאחד מהחודשים היבשים והנוחים לטרקים, וגם אפריל, מאי או אוקטובר מומלצים.
הגעה וארגון: חברות כמו קוריאן איירליינס או טורקיש מקיימות טיסות סדירות להאנוי, וחברות תיירות שונות בישראל כגון אקו, ספי בן יוסף, מוסקט ואחרות, מציעות טיולים מאורגנים, שחלקם משולבים עם קמבודיה.
