מי שצפה בסיקור מתן גזר הדין של משפט אולמרט בחדשות 2, לא יכול היה להתעלם מהאבסורד הבא: מכיוון שאסור להכניס מצלמות או מכשירי הקלטה לאולם בית המשפט, ישבו הכתבים גיא פלג וסיוון רהב-מאיר מחוץ לאולם והקריאו ממסך המחשב מולם את דבריו של השופט דוד רוזן, אותם קיבלו און-ליין מהכתב אסף יחזקאלי שישב בתוכו והקליד את גזר הדין, משל היה הרשם של כבודו.
זה היה סוג של ישראבלוף קלאסי, של ללכת בלי ולהרגיש עם, ובעיקר עורר חוסר נוחות אצל הצופה חד-העין שתהה בשביל מה צריך את המשחק הזה.
סעיף 70 לחוק בתי המשפט קובע כי אין לצלם באולם בית המשפט או לפרסם צילום כזה, אלא בהיתר בית המשפט. בית המשפט, מצדו, מתיר לצלם את כניסת השופטים לאולם, ורק במקרים ספורים התיר את צילום הדיונים עצמם - כמו במשפט אייכמן; במשפט דמניוק; בהקראת הכרעת הדין של יגאל עמיר ששודרה בטעות ברדיו ובטלוויזיה; ותמצית פסק דינו של דרעי ששודרה ברדיו.
בעקבות הצעת חוק פרטית הוקמה בשנת 2000 ועדה בראשות שופטת בית המשפט העליון דורית ביניש, שבחנה את פתיחת בתי המשפט לתקשורת האלקטרונית. הוועדה הגישה מסקנות, הוחלט על עריכת פיילוט, ולא קרה דבר.
לפני 3 שנים שוב הוגשה הצעת חוק פרטית, הקובעת כי אפשר יהיה לשדר ולהקליט דיונים בבית המשפט. שוב הוקמה ועדה, ושוב מדברים על תוכניות ומחכים למשיח.
מה שכן קור, זה שהשופטים מעלימים עין ומתירים לכתבים לשלוח מסרונים או מיילים מתוך הדיון, אבל אוסרים לצלם אותו, וכאן אנחנו חוזרים לסצנה האבסורדית שפתחנו בה, שהיא לא רק מביכה, אלא פוגעת בכבודו של בית המשפט.
בעידן של תקשורת רב-ערוצית ורבת פלטפורמות, צריכה להיות הכרעה לכאן או לכאן: או שמדינת ישראל תדבק במודל האמריקאי, שבו מותר לצלם ולשדר מכל דיון בכל ערכאה, גם אם בסייגים כאלה או אחרים - או שייאסר באופן גורף על הכנסת אמצעים אלקטרוניים לדיונים, והתקשורת תיאלץ לחכות בסבלנות עד ששליחיה ייצאו מחוץ לאולם וידווחו על הנעשה בו.
הכרעה כזו צריכה לקחת בחשבון אלמנטים של פומביות הדיון מחד ומאידך פגיעה אפשרית בזכויות נאשמים ועדים, אבל ככה זה לא יכול להימשך.
לא יכול להיות שבית המשפט ייגרר אחרי החידושים הטכנולוגיים ויעשה כל מיני שטיקים כדי להתמודד עם האיסור בחוק, במקום להוביל את דיוני בית המשפט ברוח הזמן.
אפשר להניח שלו השופט רוזן היה יודע שמצלמים אותו, גם בעת הכרעת הדין וגם בעת מתן גזר הדין במשפט אולמרט (וכמו שזה נראה, רוזן מבין תקשורת היטב), ייתכן שהיה מתמצת את 50 העמודים שכתב לכדי לטקסט בגודל סביר שיכול להחזיק שידור בפריים-טיים.
כולי תקווה שהגיחוך התקשורתי שבא לידי ביטוי בהקראת גזר הדין של אולמרט, יאיץ בשרת המשפטים ובנשיא בית המשפט העליון לצאת בתוכנית הניסיונית שהגו, להתיר שידור של דיוני בג"ץ בעניינים חוקתיים בעלי עניין לציבור, ולפתוח עוד ועוד דיונים משפטיים לתקשורת. אני משוכנעת שיהיה להם רייטינג גבוה. עם ישראל הרי מת על תוכניות ריאליטי.