יושבת לה אישה מן היישוב בחצר ביתה. הרוח טובה, הדשא ירוק, הקפה משובח שבמשובחים. לידה עוקב בנה הצעיר יחד עם חברה שהביא מבית-הספר אחר חרק הזוחל בערוגת התבלינים. ונעים-נעים עד מאוד. ברקע, מכיוון שלמודת ניסיון היא האישה מן היישוב, מתנגנת מוזיקה ישראלית נעימה שנבחרה בקפידה, באשר היא נטולת כל הקשר פוליטי, חברתי או אחר. וטוב ליבה של האישה בביתה, בעירה ובארצה, שאפשר בה ביום שלישי סתמי אחר-הצהריים, גם אם זה ממש אותו היום שלישי שבו נגזרו 6 שנות מאסר על ראש הממשלה לשעבר בגין שוחד (כן, כן, כמובן - בכפוף לערעור!), לשבת כך בחצר האחורית וליהנות מן המנוחה ומבושם פריחת ההדרים, שיצאו השנה מדעתם והם פורחים בשנית כנגד כל הכללים.
וטוב ליבה של האישה גם בעצמה. הנה, היא חושבת לעצמה, בניתי לעצמי במו-ידיי יקום שפוי, נעים, ראוי למגורים. כנגד כל הסיכויים וכל הספקנים עשיתי זאת. עטוף ומבודד ואטום הרמטית, אפילו ביום כזה, לכל הצהרות השמחה לאיד של המנצחים (המנוסחות תמיד אבל תמיד כיום עצוב להם ולדמוקרטיה, שהרבה דברים יכולה האישה מן היישוב לחשוב עליה אבל לייחס לה, עם כל ההיסטוריה שלה, עצב רק משום שראש עיר בישראל לקח שוחד - נו באמת); ולקריאות השבר מלאות המשטמה של המפסידים (כאילו אם היה אולמרט מקבל 3 ולא 6 שנים, היו הם חושבים על השופט דוד רוזן רק דברים טובים); וגם לא למחרוזת ההבל של הפרשנים שאין להם לא מספיק מילות טעם כדי למלא את הדקות הבלתי נגמרות שהקצו להם ולא מספיק אומץ להודות בכך בפני מי שהעלה אותם לשידור.
יקום אוטיסטי, אבל הו, כה נעים. בלי מהדורות חדשות (למעט עדכון יומי חד-פעמי בכותרות), בלי ריאליטי, בלי "אני לא הפרעתי לך, אז אתה אל תפריע לי", בלי קללות, בלי ערוץ 2, וגם בלי ערוץ 1 או 10, אם אתם דווקא מתעקשים. בלי פוליטיקאים, בלי סלבריטיס, בלי צעקות, ועלבונות, ושנאה והתנשאות. יופי של יקום.
אלא שאז מעיר אותה מהרהוריה קול מכונית המתקרב מכיוון הכביש ועולה במעלה שביל הולכי-הרגל, שתמרורי אין-כניסה מעטרים את שוליו. מעבר לחומה החוסמת את הראייה כליל אפשר לשמוע שהנהג נוסע על השביל, צופר לכמה ילדים הנפוצים בבהלה, ומטפס על המדשאה הציבורית המוגבהת. ואז, בעודו פותח את הדלת בדרכו לעיסוקיו, הוא שוטף בבת אחת את האוויר בקולו של מבזקן.
"התובעת בתיק אולמרט אמרה כי היום נקבע במדינת ישראל כי מי שקיבל או נתן שוחד הוא מושחת, ודינו ללכת לכלא", אומר המבזקן, והדלת נטרקת. צפצוף נעילה של מכונית, והשקט שב אל כנו.
אבל האישה מן היישוב יושבת במקומה כהלומת-רעם. בבת-אחת היא קמה ממקומה, זונחת את החצר הנפלאה ורצה לבדוק אם שמעה נכון. אתר גלי צה"ל מאשר: התביעה הכללית מודיעה כי היום נקבע ששוחד הוא מעשה מושחת, ודינו כלא.
אלוהים אדירים, אומרת האישה לעצמה, מי היה מאמין. עוד אני יושבת כאן ונהנית מפריחת ההדרים - ושמה, בעולם האמיתי, הכול מתהפך על ראשו. שוחד, שערו לכם, מוגדר כעניין מושחת. מושחת!!! אסור לקחת שוחד, אסור לתת שוחד, אם לא רוצים ללכת לכלא. מי היה מעלה על דעתו שמי שלוקח שוחד הולך לכלא, כמו איזה עבריין. כלום היה מישהו לוקח שוחד, אם רק היה מעלה על דעתו שמדובר במעשה פלילי? שהוא עלול, חלילה - אם ילשין עליו שותף למעשה, והוא ייחקר ויועמד לדין ותיקו ישובץ אצל השופט דוד רוזן - ללכת לכלא? איך אומרים הפרשנים כשכבר אין להם מה להגיד? "נפל דבר בישראל".
רק לא "לצאת פרייאר"
יש משהו נוגע ללב בניסיונות של רשויות החוק ואנשי המשפט לסוגיהם לשוות להכרעת הדין בפרשת הולילנד פן ערכי, מוסרי בעל משמעות ציבורית מכוננת. כזה שיענה על הצורך שלהם להאמין שפסק הדין הזה, או כל פסק דין לצורך העניין, יכול לחולל שינוי מהפכני בחיים הציבוריים בישראל.
כאילו לקחו בעלי תפקידים שוחד עד כה משום שהם היו משוכנעים שזה ערכי ומוסרי, כאילו נתנו אנשים שוחד מפני שהיה נדמה להם בטעות שזה מותר, כאילו הנהג הערס מעברה השני של החומה נכנס באין-כניסה משום שהוא מאמין שזה בסדר להתפרץ אל שביל הולכי-רגל, שזה סבבה לחרב את המדשאה הציבורית, שזה נכון מוסרית וערכית להפחיד ילדים החוזרים לתומם משיעור חלילית במתנ"ס.
פעם, לפני שנים, חייתה האישה מן היישוב כמה שנים באיזה חו"ל סימפטי ונחשפה לקמפיין בעניין כסאות בטיחות לילדים. "כסאות בטיחות לילדים", אמר הקמפיין ההוא בתרגום חופשי, "כי ככה קובע החוק". זה הכול. בלי הסברים, בלי סטטיסטיקות מקפיאות-דם, בלי איומים: העובדה שמשהו אסור על-פי החוק די בו, בחברה שמחנכת מגיל אפס לכבד את החוק פשוט בגלל שהוא חוק.
אבל אצלנו העובדה שמשהו אסור על-פי חוק אינה לכשעצמה עילה חד-משמעית להימנע מלעשותו. הכול תלוי. אונס הוא עדיין לא-לא. רצח בוודאי. אבל יש הרבה עבירות שמעמדן אחר.
כל-כך הרבה אנשים עוברים אצלנו על החוק בגאון מדי יום ביומו, מבלי לחוש אפילו דקירה של אי-נוחות: מעלימי המסים, מעסיקי עובדים בתנאים לא חוקיים (ירים יד כל מי שמשלם פנסיה לעוזרת-הבית), עברייני חוק התכנון והבנייה, עברייני התנועה ובמיוחד המסמסים תוך כדי נהיגה (שלא לדבר על הרוב המוחלט שלא חוגר את ילדיו כלל מגיל שנתיים בערך) - כל אלה יודעים מדי יום שהם עוברים על החוק. גם בלי שהשופט רוזן יכתוב על זה מאות עמודים הם יודעים שזה לא חוקי.
אבל, רבותיי, אנשי הפרקליטות היקרים לי מאוד, זה לא מזיז להם בכלל. שקוף להם. אפילו רגע הם לא מקדישים למחשבה האם זה מוסרי או ערכי או מושחת ומה אומרת העובדה שהם לא מכבדים את החוק עליהם ועל החברה שהם חיים בה.
אם תלחצו אותם אל הקיר, הם יסבירו שכולם עושים ככה, וזה אצלנו הצידוק האולטימטיבי. אם כולם עושים ככה, אז מה, רק אתה תצא פראייר? אתה לוקח את הסיכון.
רחמים מהולים בבוז
הדבר היחיד שמשנה אצלנו היא השאלה האם יתפסו אותך, ומה כבר יוכלו לעשות לך, וכתשובה לשאלות הללו פיתחנו כולנו את האמונה הבלתי ניתנת לקעקוע שלי זה לא יקרה. לא יתפסו אותי, לא יקרה לי כלום, ואם משהו יקרה, אני כבר אצליח לצאת מזה. נקמבן משהו.
כשמישהו לוקח שוחד, הוא יודע מראש שזה מושחת. גם לפני פסק דין הולילנד הוא ידע. אבל הוא בטוח שלא יתפסו אותו. כי מי ילשין עליו, אם כולם בסביבה עושים ככה? ולמה שיאמינו למלשין? ואיזו הוכחה תהיה להם? ועורך הדין שלי 'יקרקס' אותו, ויהיה בסדר.
ואתם יודעים מה? בדרך-כלל זה באמת בסדר. זו הרי האמת המרה. בדרך-כלל הם באמת לא משלמים על זה. כי אף אחד לא מלשין, ואם מישהו מלשין, לא מאמינים לו, או לפחות לא למעלה מכל ספק. וכל העם שמסביב מביטים ורואים שהכול טוב, כי השיטה עובדת.
וכשזו גישת הקולקטיב, אפשר להבין גם מדוע מי שנתפס - כמו נבחרי ציבור שהורשעו בעבר בעבירות שחיתות ציבורית - אינו מוקע חברתית. כי הלא גם במדינות אחרות - מתוקנות מאיתנו - יש עבריינים בכלל ונוטלי שוחד בפרט. רק ששם זו בושה גדולה - עילה לחרם חברתי וציבורי נטול תאריך תפוגה. לא אצלנו. כי אם עצם העבירה על החוק אינה מהווה בושה, אז העובדה שאיתרע מזלך ונתפסת היא לא עילה לבידוד אלא למשהו הקרוב לרחמים מהולים בבוז. איך אכלת אותה, איך לא השכלת לא להיתפס, לקמבן שלא ילשינו עליך או לצאת מזה אם כבר הלשינו. מה אתה, ילד?
ועצוב כל-כך לחשוב שיכול להיות שבסופו של יום זו תהיה תרומתו של תיק הולילנד לחיינו הציבוריים. לא המסר החד-משמעי ששוחד הוא מושחת, ולכן אסור. אלא שמה שאסור בתכלית וסופו כלא, הוא הזלזול בשותף המאיים להלשין.