מערכת החינוך הישראלית היא כבר מזמן לא מופת להקניית ערכים וידע. כולנו נתקלנו בתור ילדים ובתור הורים במורים עייפים, שסופרים את השנים עד הפנסיה, בשעות לימוד ארוכות ומשעממות ובמנהלים חסרי כישורי ניהול.
המצב הזה משתקף גם בתוצאות של התלמידים הישראלים: לפי מבחני פיזה ב-2012, שדירגו את ממוצע הישגי התלמידים במדינות ה-OECD, ומוצגים ב"תמונת מצב המדינה ל-2014" של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, תלמידי ישראל נמצאים במקום ה-24 מתוך 25 המדינות המדורגות בסקר, מקום אחד לפני סלובקיה.
יותר מכך, הרבה מתחת לסלובקיה, מצויים ערביי ישראל; לפי הנתונים, החינוך שניתן לילדים ערבים בישראל במתמטיקה, במדעים ובקריאה מניב הישגים הנמוכים מאלה של ילדים במדינות מתפתחות כמו ירדן, טוניסיה ומלזיה. לפי מרכז טאוב, הפערים בין הישגי התלמידים בתוך ישראל במקצועות הליבה - אפילו ללא החרדים, שאינם לומדים חלק ניכר מהחומר ואינם משתתפים בבחינות - הם הגדולים ביותר בעולם המפותח.
נציגי היוזמה "שותפים לשינוי בחינוך", המאגדת עשרה גופי חינוך מובילים המעוניינים לקדם שיח של שינוי לשדרוג מערכת החינוך לקראת המאה ה-21, התכנסו לפני שבועיים לכנס שנועד לחולל מהפכה תפיסתית במערכת החינוך. המשתתפים - אנשי אקדמיה, מנהלים ומורים מהחינוך העברי, הערבי והדתי, סיכמו על פעילויות מעשיות לסיוע בבתי הספר כדי לשנות תודעה בקרב הורים, מורים ותלמידים יחד עם השפעה על השיח האזרחי והרחבת היוזמה בדרך להקמת לובי לרפורמה כוללת בחינוך.
את היוזמה הקימה עמותת "חינוך ישראלי", הפועלת מאז שנת 1999 לקידום החינוך במדינת ישראל ומפעילה תוכניות ופעילויות ב-100 בתי ספר בכל רחבי הארץ, כדי לשדרג את מעמד בתי הספר בישראל.
"כיתות בגודל משתנה"
אחד השינויים שמשתתפי היוזמה מבקשים לחולל הוא התפיסה לגבי ייעוד כספי התרומות הרבים שתורמים גופים עסקיים למערכת החינוך. לדברי אורן יהי שלום, מנכ"ל עמותת חינוך ישראלי, מרבית הפילנתרופים משקיעים את הכסף לטובת תוכנית לקידום ילדים בפריפריה, במקום להירתם למהלך שיניע שינוי במדיניות.
"כשאני מסתכל מהפריזמה של המספרים", מסביר טל מניפז, יו"ר עמותת חינוך ישראלי, "המספרים הגדולים אומרים שמערכת החינוך בכללותה היא סדר גודל של 60 מיליארד שקל והעמותות שעוסקות ספציפית בתגבור ובהעשרה הוא 300 מיליון שקל. אין ספק שחצי אחוז לא יכולים להחליף 99.5%, ומצד שני, אין ספק שעמותות בארץ, בוודאי ממה שאני מכיר, עושות עבודות מעולות, עבודות מקסימות, עבודות שמייצרות שינוי, אבל כשמסתכלים על המספרים בגדול, התחושה שלנו לפחות היא שעל כל שינוי קטן שנעשה על כל ילד שמטופל בשנה מסוימת, אנחנו מוצאים את עצמנו בשנה שאחרי עם חמישה ילדים חדשים שצריכים שוב להיות מטופלים.
"השאלה היא איך אפשר לקחת 300 מיליון ולהשתמש בהם כדי להזיז את כל ה-60 מיליארד? בכל מקרה, מדובר פה על שינוי מערכתי גדול ועמוק, ואני רוצה להציע שכל עמותה וכל איש עסקים שחושב איך לתקן את החינוך במדינת ישראל, צריך לחשוב במושגי כסף שמושקע, על אותם 300 מיליון, והכיר בכך שכל שקל צריך איך שהוא למנף 180 שקל".
לדברי עו"ד ד"ר אילן כהן, יו"ר שותף בחינוך ישראלי: "את הגוף הזה, הדינוזאור שקרוי משרד החינוך, צריכים לשנות בצורה דרמטית. אני חושב שצריך לעשות שינוי גדול מאוד מול ארגוני מורים, שהם הגוף אולי החזק ביותר בארץ. רק קבוצות אזרחים מעוניינות שפועלות בצורה חכמה, בתבונה, יכולות להביא שינוי. אני באמת מאמין שהעתיד הוא בטכנולוגיה, אבל אין ספק בדבר אחד: ללא שינוי דרמטי בחינוך, יש סכנה אחת שאפשר להצביע עליה במדינת ישראל וזו לא אירן - זו הסכנה החברתית ובראשה המצב העגום של החינוך".
ד"ר יערה בר און, נשיאת מכללת אורנים, מסבירה את הרפורמה הדרושה במערכת החינוך, שבמסגרתה יוענקו לבתי ספר אוטונומיה משמעותית בבחירת תכנים לשיעורים, ניהול תקציבי, בחירה בתוכניות לימוד ייחודיות ועוד כלים, אשר בדומה למדינות המערב, יאפשרו למנהלי בתי ספר ולצוותי מורים ברחבי הארץ לקדם ערכים ומצוינות בתחומי פעילותם, כולל בפריפריה החברתית והגיאוגרפית של מדינת ישראל.
"פרקטית, אנחנו צריכים לבזר את מערכת החינוך. לבזר זה לא אומר להפריט, מדברים על מערכת ציבורית, שמתווה מדיניות בקווים כלליים, ונותנת לקהילות יכולות לפרש אלמנטים רבים מתוך מטרות החינוך המוגדרות בחוק חינוך ממלכתי. עלינו להפוך את בית הספר למקום שמסוגל להחזיק אוכלוסייה מגוונת והטרוגנית. אנחנו לא פותחים בתי ספר שמלמדים 40 תלמידים, שבעה מקצועות שונים מדי יום, שישה ימים בשבוע. אנחנו צריכים מסגרות מאוד גמישות, קצת יותר כמו באוניברסיטה, שמאפשרות לבית הספר הלימה לאופי הקהילה והלימה לצרכים של אותם תלמידים ייחודיים.
"זה אומר גם כיתות בגודל משתנה ובדרישות משתנות. הם צריכים להיות מסוגלים גם לשבת שעה בשקט ולהקשיב למישהו שנותן להם הרצאה באודיטוריום בקבוצה גדולה, הם צריכים לעבוד לבד והם צריכים להיות מסוגלים לעבוד בספרייה, וגם לעבוד בחברותא. תחשבו על ילד בבית הספר שצריך לשבת שבע שעות ולשמוע על שבעה דברים שונים משבעה מורים שונים. גם אנחנו כמבוגרים לא יכולים לעשות את זה.
"מה שחשוב לנו זה קהילות חזקות ומרכזן בית הספר, חשוב לנו מנהל חזק עם צוות חזק, שיודעים להפעיל את הקהילה שמסביבם. אנחנו צריכים מורים שיודעים לעבוד עם הורים, מנהלים שיודעים לייצר מנהיגות משתפת, לא הורים מתערבים שיבואו לשעה או ליום. אנחנו צריכים אנשים מיומנים שבית הספר הוא עיסוקם העיקרי. בסופו של דבר - ומחקרים במדינות אחרות מוכיחים את זה - זה מה שיביא לצמצום פערים".
בכנס השתתף גם יזם ההייטק ינקי מרגלית, המוטרד מהעובדה שמערכת החינוך לא מכינה את הילדים לשוק העבודה העתידי. "כשילדה בת 6 נכנסת לבית הספר ב-2014, תצא מבית הספר בעוד 20 שנה ותגיע לשוק העבודה, הוא יהיה לחלוטין שונה ממה שהוא היום. פה מתחילה הבעיה של החינוך. החינוך בנוי על לחנך לעבר ברוב המקרים, אנחנו מחנכים למערכות שאנחנו מכירים מפעם.
"סגנון החיים שאנחנו התרגלנו לחיות מת. הייתי רוצה להביא לגיל 3 את תוכנית הלימודים שעוסקת בלוגיקה, היגיון, מדע, טכנולוגיה, אנגלית, מתמטיקה, תכנון, אמנויות. יש לי ילדה בת 3, היא בגן, היא לומדת על חגי ישראל, שבתות, אלוהים ופרה עושה מו, כבשה עושה מה. זו ההשכלה שלה בשנתיים גן. זה נורא. אם היא הייתה תלויה בגן היא לא הייתה מגיעה לעתיד".
