מהיום שבו שמעתי על מירוץ הקפת התבור, המתקיים בכל שנה בתחילת מאי כבר 62 שנה, התעורר בי הרצון לרוץ בו. בארץ עם היסטוריה ספורטיבית קצרה כל-כך, יש איזו נגיעה במשק כנפי הזמן בהשתתפות במירוץ הכמעט הכי ותיק בארץ (קדם לו רק מירוץ מגנס בירושלים, מבית האוניברסיטה העברית), ויש בו ריח שדות ונופים ותחושת מה שאנחנו אוהבים לדמיין לעצמנו כארץ ישראל של פעם, עם זיכרונות פלמ"ח וחיבור לטבע ולחקלאות.
לכן השנה, כאשר התברר לי שכמה מחבריי לריצה נרשמו למירוץ הזה, מיהרתי ונרשמתי גם אני, חזרתי קצת לאימוני עליות וריצות שטח, וחיכיתי ליום. נרשמתי למקצה הארוך יותר, 11 קילומטרים, שמקיף את ההר דרך הכפרים והשדות וחוזר אל נקודת המוצא. מלבדו יש גם מקצה של 5.5 קילומטרים ומקצה ילדים קצר יותר. החזאים היו נדיבים איתנו, וימים ספורים לפני המירוץ עדכנו את התחזית מ"חם לעונה" ל"נוח". אבל חבר לריצה שלח לי את גרף הגבהים של המירוץ, והוא נראה רחוק מ"נוח" - שלושה קילומטרים מאיימים של טיפוס תלול למדי מסמנים את תחילת הדרך, ורק אחר כך המסלול משנה את דעתו והופך מ"טיפוס התבור" למה שהובטח, "הקפה".
אני מכינה לעצמי דימוי שיעזור לי. לעליות מתאים לי הקטר הכחול שיכול, ספר ילדים שנהגתי להקריא לילדיי, ובו קטר קטן ולכאורה נטול יכולת מצליח לעבור דרך ארוכה, לטפס למעלה ולהגיע למטרה. "י-כול או-כל", התנשף הקטר בתרגום שממנו קראתי, ואני מסכמת עם עצמי, תרוצי לאט, תרוצי באיזה קצב שאת יכולה, אבל תרוצי. לרדת להליכה, מרצה בתוכי קול פנימי מקטרג, ייחשב לך לכישלון צורב, לוויתור ולכניעה.
והנה כבר בוקר המירוץ, על קו הזינוק. אנחנו עומדים למרגלות ההר. הכביש שבו נרוץ בתחילת הדרך, העלייה לכפר שבלי, מטפס-מתפתל על צלע ההר בזווית חדשה ומאיימת. ממש מאחוריי, בסמיכות גדולה מדי לאוזני הימנית, שואגת קבוצת חיילים "מסייעת 12 של גו-ל-ני". כן, גם צה"ל רץ כאן. הרצים האחרים נראים קצת לא שייכים ותלושים, כשהם עומדים בזוגות או בשלשות בין גושי החיילים בחולצות הטריקו האחידות. גילי כמעט פי שלושה מגילם, מה לעזאזל אני עושה כאן?
הטיפוס מתחיל. אנחנו עולים בעלייה התלולה ברחובות כפר שיבלי. במרפסות אחדות מביטים בנו, איך באנו להפריע את שלוות הבוקר של יום שישי. הכביש עולה ומתפתל. חלק מהחיילים כלל אינם מנסים לרוץ. למה מסייעת 12 יכולים לעבור להליכה ורק אני צריכה לטפס בריצה את כל זה, חולף בי הרהור כפירה.
לפתע צץ לידי רוני, שהוא הפרטנר שלי לריצות הארוכות בזמן האחרון, וכאילו קרא את מחשבותיי הוא אומר, יש לך מדבקת מרתון על הגב, שלא תחשבי על זה אפילו. ואני לא חושבת על זה אפילו. כי מסייעת 12 רצים כי אמרו להם שמי שלא ירוץ לא יצא שבת, ואני רצה מסיבות עמוקות ומסובכות יותר מאלה, ולכן אגמור את כל הטיפוס, לגובה 280 מטרים, בריצה. איטית מאוד, אבל ריצה.
ואז נגמרים שלושת הקילומטרים של הטיפוס, והריצה עוברת לירידה משחררת, מאושרת, ברחובות דבורייה. הריאות מתרחבות והרגליים מאיצות בלי מאמץ, פרס מתוק על הטיפוס שמקודם. לא ממש פינו לכבודנו את המסלול, ומשאית סוררת מצרה את נתיב הריצה, אבל זה כמעט חלק מהקסם של המירוץ הכל-כך עממי, כפרי, מחוספס הזה.
מכאן נתיב הריצה נפרד מהכביש ונכנס לשבילי השדות, סביב אום אל-ע'אנם. המהירות אמנם יורדת, ופה ושם עוד מצפה איזו עליונת ממזרית קטנה, אבל הלב דווקא ממריא. מימיני מתגבהים במתינות מטעי זיתים על רגבי אדמה תחוחה, משמאלי שדות קצורים עם שלפי חיטה, בשוליהם פורחים בסגול דרדרים. מעבר לשדות נפתח למלוא רוחב העין נוף של ריבועי שדות, ירוקים וחומים וצהובים, צבעיהם נראים עזים תחת תכול השמיים ביום האביבי הזה. לא לעתים קרובות יוצא לרוץ בתוך יופי כזה.
ואז שוב פוגשות הרגליים אספלט, הפעם בכביש 65, וממנו שוב חוזרים לשטח, הפעם לטיפוס קצר בדרך טרשית, והנה השלט 500 מטרים לסיום, בירידה, ובשל עיקול הדרך את שער הסיום רואים רק כאשר מגיעים אליו, בנשימה קצרה אבל בחיוך רחב. ומכיוון שזהו מירוץ עם משתתפים לא רבים, הכרוז מקפיד לקרוא בהתלהבות בשמו של כל מי שעובר בו, כאילו מדובר באיזה אלוף ריצה לפחות.
במתחם בצל העצים לאחר המירוץ. התבור משקיף עלינו בחיבה, עגלגל וירוק, לרגע חולף עליו צל קל שהטיל ענן לבן חולף, ושוב הוא כולו מואר. על גדרות החבל המאולתרות תולדות חייו של יצחק שדה, שלזכרו מוקדש המירוץ. שדה, שהיה ספורטאי ומתאבק וממייסדי אגודת הפועל, היה גם כנראה בעל ראש קופירייטרי לא רע, שהניב את הסלוגן "ספורט לאלפים ולא לאלופים". צאצאיו מחלקים את הפרסים למקצים ולקטגוריות הגיל השונות. הבן יורם, הנינה יובל שמעניקה את הפרסים לילדים, והנכד איתן דפני, שגבר על סבו המיתולוגי באורך הזקן שגידל ובסביכותו.
מוזיקה ישראלית רגועה מלווה את טקס חלוקת הגביעים. זה התחיל באריק איינשטיין ודומיו, וככל שהכריזו על הזוכים בקטגוריות גיל מתקדמות יותר, נעו השירים אחורה בזמן. כאשר הגיעה קטגוריית הגיל שלי כבר התנגן ברקע "אנו אנו הפלמ"ח". ואז פתאום הכרוז קורא בשמי, לעלות על הפודיום, על המדרגה שכתוב עליה 3, כלומר מקום שלישי בקבוצת הגיל. חיוך רחב ומטופש נמרח לי על כל הפנים, והוא עתיד להישאר שם עוד שעה ארוכה. פודיום. שאיפתו של כל רץ.
לפני שאיחשד פה שאני רואה בעצמי מעין יוסיין בולט ממין נקבה, עליי לציין שקטגוריית הגיל שלי די מופלגת, ורק ארבע ממנה השתתפו במירוץ. כך שבהחלט אפשר גם לומר שהגעתי במקום הכמעט אחרון. אבל כל זה לא מעיב על שמחתי, אפילו לא כצל הענן הלבן ששהה לרגע על ההר. זה הרגע שלי, הפודיום שלי, הגביע שלי.
אלא שגם בגיל לא נותנים להתהדר פה, בטח לא לינוקות שלא חצו אפילו את גיל 70. לבמה מוזמן משה נח ממשמר השבעה, שזו לו הפעם ה-60 שהוא רץ את המירוץ הזה. בן 78, במכנסי ספורט נעריים (את הטייץ הוא משאיר לשמנדריקים הצעירים), קומה זקופה וחיוך שזוף ורחב, הוא מגיע לרמקול, מספר ש"את המירוץ הראשון רצתי בנעלי עבודה, ולידי הערבי רץ יחף". אינני יודעת מיהו אותו ערבי, אבל ברוחב לב אני מניחה שמדובר באחד ממשתתפי המירוץ.