א.
ברשותכן וברשותכם אמשיך לספר על מה שעבר עליי. והפעם בואו נעלה מדרגה ונדבר על הכאב. בטור הקודם עשיתי לו עוול כשהזכרתי אותו כבדרך אגב, כאילו היה ניצב בסרט קרב עתיר תקציב, למרות שהוא שיחק תפקיד ראשי. לפעמים זה היה כאילו הוא עמד שם לבד, נותן הצגת יחיד כשאני משמש לו גם כבמה וגם כצופה. אז בואו ניתן קצת כבוד לכאב, או בפרפרזה על השיר המפורסם: רשות הדיבור לחבר כאב.
נכון להיום עזבו אותי רוב הכאבים, תודה, למרות שפה ושם הם מתקשרים (תמיד בשעות לא נוחות) למסור ד"ש ולהעביר חוויות - שאת חלקן אנסה להעביר גם אתכם. לפעמים אני שואל את עצמי לאן הלך כאבי הטוב, לאן. לפעמים אני חושב שחוק שימור האנרגיה חל גם על הכאב: הוא לא נוצר, הוא לא נעלם, רק משנה צורה ועובר ממקום למקום, כמו מים. נותר רק לקוות שהוא לא הלך לאף אחת או אחד מכם.
הכאב הוא אוניברסלי, אין מי שלא חש כאב כזה או אחר. מי לא תקע את האצבע הקטנה של הרגל בפינת המשקוף וראה כוכבים סגולים, מי לא חש בבטנו, בראשו או בשיניו, ליבו של מי לא נשבר, מי לא קיבל סטירה, מי לא נפל, מי לא קיבלה מחזור או ילדה, מי לא נבגד או נעלב. אין חיים בלי כאב. כולנו חולקים את תחושת הכאב אבל עוברים אותו לבד, כל אחד לפי כוחו. הכאב הוא כמונו, הוא אנחנו: כל אחד הוא מיוחד וכולנו אותו דבר.
ההגדרה של האגודה הבינלאומית ללימוד הכאב היא "חוויה חושית ורגשית לא נעימה הקשורה לנזק ממשי או פוטנציאלי לרקמות, או שמתוארת במונחים אלה גם אם הנזק אינו קיים בפועל". כלומר, הרבה פעמים הכאב הוא תוצאה, אבל הרבה מאוד פעמים אין לו סיבה ואין לו מקור, הוא פשוט שם. בעיניי הוא ההוכחה שגוף ונפש חד הם. הכאב הזה, אגב, אינו נחלתם של מעטים: מחקרים טוענים כי 35% מהאוכלוסייה בגיל 18 עד 65 ו- 50% מהאוכלוסייה מעבר לגיל 65 סובלים מכאב כרוני, מתוכם 12% סובלים מכאב עז ביותר בכל רגע נתון. זו מחלה לכל דבר ועניין.
בניגוד לחושים האחרים - מגע, שמיעה, טעם, ראיה וריח - לא נמצא בקליפת המוח מקום מוגדר שאחראי על הכאב, החוש השישי האמיתי. את מסלולו של הכאב "הפשוט" אנחנו מכירים טוב מאוד - מהקולטנים אל עמוד השדרה ומשם אל המוח - אבל כשהעניינים מתחילים להסתבך הרפואה עדיין מגששת באפלה. יש לה יופי של תרופות בשביל הסימפטומים, כמובן, אבל הוא עצמו נותר תעלומה. אם אנחנו יקום, אז הכאב הוא החומר האפל, החלקיק האלוהי.
ב.
את רוב חיי העברתי בלי כאבים מיוחדים, עד לשלבים האחרונים של אי ספיקת הכליות הסופנית ממנה סבל זה שהייתי עד לפני שלושה חודשים. אז קרסה הכליה שלי ואיבדה שליטה. את הרעלנים שאותם הייתה אמורה לסנן, החזירה בחזרה לגוף ואלה הצטברו כמו חשבונות על השולחן בסלון.
התקופה הזו לא הייתה ארוכה במיוחד, אבל גם לא קלה מי יודע מה. רעלנים מכל מני סוגים מסתובבים בגוף שלך בתחושת אדנות, כמו משגיח כשרות במטבח של בית מלון. ברצותם יעצרו בכתף, ברצותם ינדדו לגב, לפעמים הצטברו לבצקות, לפעמים התגבשו לגירודים שגורמים לך לרצות להעביר את היד בפומפיה, אתה מגרד כמו קוף משוגע והכאב רק צוחק.
אבל הכי גרוע היה כשהרעלנים היו מתנקזים לקצות האצבעות ברגליים, התחנה הסופית של הגוף. זה תמיד הזכיר לי את הזבל הנאסף במפרצונים קטנטנים בצדי נהרות. כל מי שסבל משיגדון (גאוט) מכיר את זה: כאב שמפלח אותך באבחות חדות של סכין חלוד. אומרים שזו המחלה הכואבת ביותר הידועה לאדם, ומהטעימה שקיבלתי אני יכול להעיד שזו בכלל לא הגזמה. אתה מרגיש חסר אונים לחלוטין, כל שנותר לך זה לבכות חרישית, לקלל ולקוות שזה לא יעיר את הילדים.
הכאב הלך והתגבר. בהתחלה הוא היה הצל שלי, אחר כך הייתי אני לצלו. היו עוד כאבים במגוון עוצמות, אבל אחסוך את זה מכם. איזה מזל שזה מאחוריי. ואת כל זה, אין לי מושג למה ואיך, צלחתי ללא משככי כאבים (חידה: יש לך פטיש בבית אבל אתה דופק מסמרים עם המצח - מי אתה? אידיוט.). בשלבים מסוימים, כנראה, קיבלתי על עצמי מבלי דעת את הקוד היודו-נוצרי, כל הבולשיט הזה על הכאב כזיכוך, כמבחן. אבל אני לא ישו, כולה ילד מפתח תקווה.
בקיצור, חיכיתי להשתלה הזו כמו אנ'לא יודע מה. כשהיא הגיעה, הייתי בטוח שזהו, תמה תקופת הכאבים ומתחילה תקופת הפרסומות לתחבושות הגייניות, כל מה שהיה שחור ייהפך לנוזל תכלכל ואני אשיר לי וארקוד, אולי אפילו ארוץ בהילוך איטי על חוף הים, לברדור ילקק את פניי וכל זה. הו, תמימות מקסימה.
ג.
האמת שמה שקרה היה סוג של חילופי משמרות. כאב הלך, בא כאב חדש, טרי כזה ורענן, שהתיישב בתוכי מהרגע בו פגו חומרי ההרדמה של הניתוח. למעשה היו כמה מהם. נתתי בהם סימנים: הכאב הפשוט של ניתוח בבטן, צלקת וכו', כולל כל הדקירות ומה שמכונה בנימוס "פרוצדורות" (אותו אתה מקבל באהבה עד כמה שניתן); הכאב שבא מתופעות הלוואי של התרופות (הו, עולם ומלואו, תיכף נבקר בו ביקור נפרד) והכאב הנוסף - זה שעוטף אותך מבחוץ וממלא אותך מבפנים, נוכח לא נוכח, חסר סיבה מוגדרת, אדיש ככביש ללא מוצא וקודר כשכונה פוסט-קומוניסטית בעיר שכוסתה נשורת גרעינית. זה הדבר האמיתי.
כאן יש לי את הביקורת היחידה על מחלקת ההשתלות הנהדרת שלי. הם באמת טובים מאוד בלקצור ולהשתיל איברים ולדאוג שהכול יהיה בסדר, ואין כמותם בלדאוג שתיקח את הכדורים בזמן והכול, אבל בכל מה שקשור בכאב אין להם מושג, ואפילו הייתי מרחיק ואומר שלא ממש אכפת להם. הם עדיין תקועים שם, בקומה החמישית, בתפיסה מיושנת של מהו כאב ואיך מטפלים בו. לא רחוק מהמחלקה ממוקמת מרפאת הכאב של בילינסון, כדאי להם לרדת לשם מדי פעם.
זה היה פשוט מטריף. גלית, שהייתה שם איתי, כמעט התפוצצה וכשסיפרתי על זה לרופאים אחרים הם פשוט לא האמינו שזה אמיתי: במחלקת המושתלים סירבו, שוב ושוב ובתוקף, לתת לי משככי כאבים חזקים. קח אופטלגין, אמרו לי. פחחח. באותה המידה יכלו לנפנף עליי עם עיתון.
מאחר שכאב, כפי שאמרנו קודם, הוא סוג של תעלומה - ומעבר לכך, תחושה סובייקטיבית שלא תמיד ניתן למדוד - פיתחו מומחי הכאב מדד הנקרא VAS )ראשי תיבות של visual-analog scale ). שואלים אותך כמה כואב לך מאחד עד עשר, ולפי זה מטפלים בך. במחלקת ההשתלות אמנם שאלו אותי, אבל לא האמינו לתשובה שנתתי. כדי להדגיש את החלק הזה נעבור לסעיף חדש.
ד.
אז אני שוכב שם, בחדר 3, אמי שוכבת מעבר לווילון. מגיע סיבוב רופאים. כואב לי, אני אומר. מה כואב לך, אמרה לי רופאה אחת נהדרת (באמת): אמא שלי הייתה עוברת עקירת שיניים בלי הרדמה! שאר הרופאים צחקו. כל העניין של הסובייקטיביות עוד לא הגיע לפתח תקווה כנראה. זה בסדר, אמר רופא אחר, הכאב הוא טוב להחלמה. אם לא יכאב לך, לא תרצה לקום. כן, ממש כך. למרות שאין בזה שום היגיון רפואי, או אחר.
ביקשתי שוב, ושוב, והתוצאה היחידה של כל זה הייתה שהפכתי לנרקומן של המחלקה. יש לי עור די עבה, תוצאה של הרבה שנות טוקבקים, אבל זה היה כל כך מעליב ומשפיל, וזה גם הגביר את הכאב. "זה דרור", אמרה אחות באחד מסיבובי חילוף המשמרות, "והוא כל הזמן רוצה מורפיום". יום אחד הגיע רופא חדש למחלקה. מי זה, שאלתי. למה, ענו האחיות בצחוק, אתה רוצה לבקש ממנו משהו חזק? אבל מה ששבר אותי היה כשאחת האחיות שאלה אותי כמה כואב לי מאחד עד עשר. שבע, עניתי. אתה לא נראה לי שבע, ענתה, אני רושמת שלוש.
פה כבר לא יכולתי יותר והתפרצתי. אני שונא להתפרץ, אבל כבר לא יכולתי יותר. אז נתנו לי שלוש זריקות וזה היה נהדר, ישנתי סוף סוף, אבל כשקמתי והכאב כבר חיכה שם, לא רצו לתת לי עוד.
אז יכול להיות, בעצם די בטוח, שאני אדם חלש עם כוח סבל עלוב. אני לא מאלה שרץ יחף על גחלים. אבל זה כל העניין עם הסובייקטיביות, לא? למה לסבול כשאפשר לא לסבול? ויכול להיות שהשילוב בין הסיבולת הנמוכה שלי לאיך שאני נראה הוא שעורר חשד בקרב הצוות הרפואי - שלרגע איני חושד בו בזדון - ובכל זאת: הבנאדם רק קם מניתוח וכואב לו, זה לא שביקשתי מורפיום לכל החיים.
אינני נרקומן, מעולם לא הייתי, מצד שני לא אכחיש: אין לי שום דבר נגד סוטול הגון פה ושם. ולעזאזל החמישי - היש סיבה טובה יותר לרצות לרחף קצת בשמי המחלקה מאשר ניתוח השתלת כליה? מה גם שכשכואב כל כך, אתה לא באמת מתמסטל. הכאב רק מתעמעם לו. הם לא נתנו לי. וזה לא רק אני, כל המושתלים ששכבו אתי עברו את אותו הסרט.
בצר לי - וצר היה כל כך - אחרי כמה ימים פניתי אל הקנאביס הרפואי. חברים שידכו לי ואפו לי עוגה. אני יודע שזה הופך אותי לעבריין. בואו ותעצרו אותי, אגן על עצמי בשמחה בכל בית משפט. זה הציל אותי, אני לא מגזים. קטונתי מלקבוע דיעה נחרצת בעניין הקנאביס הרפואי, אבל על עצמי אני יכול להעיד שבימים הקשים של ההתחלה הוא היה גלגל הצלה. כאב לי פחות, חייכתי יותר, היה לי תיאבון וחשק להסתובב במחלקה, והכי חשוב: כמה מתופעות הלוואי האכזריות של תרופות המרשם נחסכו ממני.
האמת שיש בזה משהו כמעט קומי: מלעיטים אותך בעשרות כדורים, דרך הווריד דוחפים לך סטרואידים ומיני חומרים שמחרפנים אותך, פשוטו כמשמעו - ואז הם מעזים לקרוא לכמה פרחים מיובשים בתוך שקית "סמים".
אני מקווה, בעצם אני יודע, שקוראים את זה במחלקה. בשבילי, למזלי, כבר מאוחר: אני בבית, שמח וטוב לב. אני כותב את זה בשביל המושתלים של היום ומחר: תנו להם משהו, כואב להם נורא. ולכם, אחיי ואחיותיי: דרשו משככי כאבים ואל תיכנעו.
ה.
על התרופות. כל כך הרבה תופעות לוואי, שלפעמים נדמה לך שבעצם זה להפך: התרופה היא תופעת הלוואי. הו, רעידות הידיים של הפרוגרף, כאבי הרגליים של הפרדניזון, כאבי הבטן של המיפורטיק ועוד, ועוד, וקצת לקינוח. קרנבל בגיהינום.
אבל מעל הכול, זוהר לו הסולומדרול. שני ניסיונות דחיה קטנים עברתי בתקופה הזו. בכל אחת מהן קיבלתי מחזור של שלוש מנות לווריד של סולומדרול - סטרואיד חזק מאוד בעל תכנות אנטי-דלקתיות שמשמש לטיפול בהתקפים חריפים של טרשת נפוצה ודלקות במערכת העצבים המרכזית.
תהום נפערת בתוכך ואין לה קרקעית. אתה בו בזמן עומד על סיפה ומביט למטה, ניצב בתחתיתה ומביט למעלה, ותוך כדי גם נופל בה כמו בפתיח של מד-מן - ואין תקווה. אין סוף. אין התחלה. רק ייאוש שלא הכרת אופף אותך. דיכאון זה מסיבת רווקות ליד זה. אתה מנסה למצוא מילים, ואין. אתה מנסה לומר לעצמך שזו תרופה ושזה יעבור, אבל אתה לא במצב להאמין לעצמך. אני זוכר את עצמי שוכב שם, דמעות זולגות מעיניי והידיעה שמחר מצפה לי עוד מנה מרגישה כאילו מישהו מחזיק לי את הראש מתחת למים. ואז אתה צריך לצאת מזה, וגם זה לא קל. רק להיזכר בשלושת הימים האלה (כפול שניים) גורם לי למצוא את עצמי שוב באותה תהום רבה. זה כל מפחיד אותי שאני מוכן להישאר בריא יחסית רק בשביל לא לעבור את זה שוב.
וואו, איזו חוויה. אני באמת לא ממליץ ומאחל לכם שלא תזדקקו לה. זה נכון שמכל דבר אתה לומד משהו על עצמך, אבל קחו את המילה שלי: לפעמים עדיפה הבורות.
ו.
ואז אתה חוזר הביתה מבית החולים. אין כמו בבית, באמת שאין. אבל בעוד שבמשך האשפוז התרגלת למגוון מצומצם עד מאוד של תנועות ותנוחות והגוף כבר למד את גובהה של המיטה לדוגמה, בבית הכול שונה. הצלקת דורשת את תשומת הלב המגיעה לה, וכל דבר הכי קטן - כמו לעשות חביתה לילדים, ואני כבר לא מדבר על לרדת במדרגות או לקום מהספה - הוא עינוי.
אבל אתם יודעים מה הדבר הכי יפה עם הזמן: הוא עובר. לפעמים מהר, רוב הזמן לאט, אבל עובר. ופתאום כואב לך פחות. הצלקת לא מציקה, מינון התרופות קצת יורד ואתו תופעות הלוואי, הכליה החדשה נותנת עבודה, וכבר אין רעלנים בגוף. ומה לשם ובשלבים - אתה מרגיש יותר טוב. ואז עוד יותר טוב. ועוד. פתאום אתה קולט שאתה מרגיש ממש רגיל. כבר שכחת מה זה רגיל, אבל להיות רגיל זה כמו לרכב על אופניים. קצת חלודים, נכון, חסר אוויר בגלגלים, גם נכון. ובכל זאת - אופניים! עדר של עיזים יצא ממך ופתאום יש מקום. ובמרפאת המושתלים, במעקב, אתה פוגש את החברים. גם עליהם עובר הזמן, וכולם נראים טוב יותר, ויש צחוקים. השתלת כליה זה להיט. על זה אני ממש ממליץ בחום.
כאמור, עדיין כואב לי פה ושם אבל הרבה פחות. קצת מוזר, אבל יש לי כאבי פנטום בכליה החדשה, הצוות הרפואי שלי אומר שזה לא יכול להיות, אבל למרות שזה ישנו שם, אני זורם איתם. כי ככה זה כשלא כואב, זורמים.
ז.
אז בחייאת רבקום, חברות וחברים: תתרמו איברים. אם אתם חיים ויש לכם קרוב משפחה שצריך, תעברו את הבדיקות. אם אתם מתים, דרשו שייקחו מכם כל מה שאפשר. האמינו לי: זה ישפר פלאים את מעמדכם החברתי ויספק לכם נושא מעולה לשיחות סלון או מסדרון (זה נוגע יותר לחיים מאשר למתים, למרות שמי יודע), וזה גם עוזר למישהו אחר לקבל את החיים הקודמים שלו בחזרה ולשפר אותם. יש בערך אלף אישה ואיש שמחכים להשתלה בישראל, ויש שיפור עקבי במספר התורמים (מתים וחיים), אבל זה עדיין לא מספיק.
ואם לא בשביל מישהו אחר, אז בשבילכם. מי שתורם איבר, הוא ומשפחתו עולים לראש התור במקרה שיצטרכו. ולא פחות חשוב: ראיתי מחקרים האומרים שסטטיסטית, תורמי איברים חיים יותר. גם בגלל שהם נמצאים במעקב רציף יותר, אבל כנראה שגם זה לא הכול: תורמי איברים מרגישים טוב יותר עם עצמם, ובצדק. כנראה שלהציל מישהו אחר מציל גם את המציל. אם חוק שימור האנרגיה עובד על הכאב, הוא חייב לעבוד גם על הסולידריות האנושית הכי בסיסית. יש קארמה בעולם, תאמינו לי, ראיתי אותה השבוע ברחוב והיא חייכה אליי.