"הכרנו בשידוך", צוחק אמיר קולבן למשמע השאלה איך התחיל המסע המשותף שלו ושל מרגרט ג'נקינס, ליצירת המופע "שער הרוחות", שיעלה בבכורה ישראלית בפסטיבל ישראל. "מרגרט עושה גיחות למקומות שונים בעולם, היא עבדה בשיתופי-פעולה בהודו, ביפן ובסין והנה - מהמזרח הרחוק היא עברה למזרח הקרוב. השנה היא הרגישה רצון להתחבר לירושלים, אולי זה עניין סנטימנטלי אישי. היא התחילה לחפש וראתה את המופע שלנו 'כמהין'. וביקשה שיפגישו בינינו".
- היא באה אליך הביתה והזמינה אותך.
"משהו כזה. היה לנו מפגש מרתק. הגיעו לכאן כל חברי הלהקה שלה ושוטטו בירושלים, להכיר ולהבין מה זה המקום, עבדנו יחד תקופה ויצרנו את המופע. אחר כך העלינו אותו בתחילת אפריל בסן פרנסיסקו באירועי שנת ה-40 של הלהקה. דווקא בלחץ הזמנים הרב שבו נוצרה העבודה קרה משהו מהקסמים שקורים לפעמים דווקא כשהתנאים קשים".
"שער הרוחות" (The Gates of Winds) שיעלה בתיאטרון ירושלים מציג חיבור בין שני עולמות, ומשתתפים בו 7 רקדנים מלהקתה של ג'נקינס ושמונה מלהקתו של אמיר קולבן, שגם עיצב את פסקול המופע. הוא מורכב מפרשנות של ג'נקינס ושל קולבן למה שירושלים - העיר והחוויה - מעוררים בהם. אך יש לזכור כי לכל אדם יש ירושלים משלו, אישית מאוד, כמעט בלתי נראית.
חיבור לשורשים היהודיים
מרגרט ג'נקינס החלה את דרכה במחול בשנות ה-60 בניו-יורק, ואת להקתה ייסדה בסן פרנסיסקו ב-1973, ופעלה בהשראת התנועות הרדיקליות באמנות שאליהן נחשפה בסביבתם של ג'ון קייג', אנדי וורהול ואחרים. ביצירותיה שיתפה פעולה עם אמנים מתחומים שונים - משוררים, מוזיקאים ואמנים פלסטיים. ג'נקינס יצרה יותר מ-75 עבודות והקימה את אחד מבתי הספר הראשונים לריקוד מודרני בסן פרנסיסקו.
קולבן דאנס היא להקת מחול עכשווית ירושלמית, שייסד אמיר קולבן לפני 17 שנה. הלהקה משלבת אמנויות עכשוויות ביצירותיה ושפת המחול שלה מאופיינת בפיזיות אתלטית. קולבן עצמו רקד בעברו בלהקות בת דור ובת שבע ולמד בניו-יורק אצל מרס קנינגהאם.
"לקראת שנת ה-40 של הלהקה", אומרת ג'נקינס, "הרגשתי משיכה עזה לחקור את המורשת האישית שלי ולבדוק עם מי אני יכולה לשתף פעולה למופע שיחגוג ויציין את המאורע המיוחד הזה. אחרי שיתופי-פעולה בינלאומיים מאוד פוריים קיוויתי למצוא שותף יצירתי בישראל שיאפשר לי להתחבר לשורשים היהודיים שלי וליצור קשר עמוק הן ברמה האישית והן בהעשרה הדדית של המחול.
"אני בת דור חמישי למשפחה ממוצא יהודי רוסי-גרמני בסן פרנסיסקו, וביקרתי לראשונה בישראל רק ב-2011. הוקסמתי במיוחד מירושלים ומהאנשים שפגשתי, אמנים, חוקרים ועיתונאים. בביקור הבא, שנה מאוחר יותר הכירו לי את אמיר קולבן ואנשי להקתו, והם קידמו בברכה את האתגר".
- אתגר לא פשוט במקרה הזה.
"האתגר בשיתוף-פעולה מסוג זה הוא לשני הצדדים, כמובן. גם אמיר וגם אני נחשפנו לדרכי חשיבה שונות ויצרנו סביבת עבודה שונה עבור הרקדנים. אני מתעניינת באמנות שמשקפת ומעוררת נקודות מבט שונות, שמציגה אנושיות בקדמת הבמה. אני מאמינה ששיתופי-פעולה בין-תרבותיים, כמו זה שלנו, הם רבי-השפעה ומשני-תודעה, עבור הרקדנים משני הצדדים וגם עבור הקהל".
"בעבודה משותפת אנחנו משקיעים זמן בתהליך ההיכרות ובלימוד השפה החזותית, בעוד שהעבודה שלי עם הרקדנים בלהקתי מושתתת על הרגלים רבי שנים ועל שפה משותפת, כמובן. ביצירת 'שער הרוחות' קולו של אמיר מאוד חזק ונוכח, אנחנו שנינו נותנים את הטון, ונותנים מקום זה לזה. ובנוסף כמובן שהרקדנים עצמם מוסיפים ליצירה משלהם, אך לא באותה מידה כפי שקורה כשאנחנו עובדים איש איש עם להקתו".
- אמיר קולבן, מה כבש אותה לדעתך?
קולבן: "לאו דווקא כמהין. בעבודה של הלהקה יש משהו מאוד פיזי שהוא לא מובן מאליו. קיים חיפוש כוריאוגרפי שאני מקדיש לו חשיבות רבה ומצד שני העבודה התיאטרלית והאקספרסיבית, השיתוף של הרקדנים שמכניסים מעצמם למופע. זה נכון לכל המופעים שלנו, ואני מביא את זה לתוך התהליך".
- כשאתה עובד לבד אתה גם העורך והמבקר.
"הרבה יותר קל לערוך מישהו אחר ולבקר, אבל זה מאפשר ללמוד עמדה חדשה. שנינו הבאנו הרבה כבוד ונתנו את המקום באמת זה לזה. חלק מההתנסות זה לבחון את התוצאה ביחד ולהחליט אם להשאיר או לשנות. זה תהליך של התנסות חדשה עבורי, שלא תואם את אישיותי, אגב. אני מרגיש שזה היה מרענן ומעודד צניעות. אפשר לזוז הצידה ולפתח טולרנטיות פנימית לאפשרויות נוספות".
"שער הרוחות" יוצרת חיבור בין שתי הלהקות המאוד שונות, והן מציגות יוצרים מטאפורה לחיים משותפים אפשריים. במהלך הערב תוצג גם גרסה מקוצרת של יצירתה האחרונה של מרגרט ג'נקינס ולהקתה "Times Bones", המציעה מעין עיון וקריאה חדשה של יצירות העבר שלה.
המופע יעלה בתיאטרון ירושלים ב-6.6 ב-14:00 וב-7.6 ב-21:30