בשנים האחרונות חזר דניאל אורן לעמדת המנצח ה"כוכב" של האופרה הישראלית. לפני כעשור, שרר בין אורן לבין האופרה סכסוך מתוקשר, כאשר אורן ביטל הופעה באופרה הישראלית בגין מחלה אך במקביל ניצח בפריז. כיום, היחסים בין השניים נראים כמו אידיליה. אורן מגיע לארץ כדי לנצח באופרה הישראלית פעמיים בשנה, ורק בשבועות האחרונים ניצח שם על הפקה מעולה של "לה בוהם" מאת פוצ'יני. הוא גם המנצח הקבוע בפסטיבל האופרה במצדה מאז תחילתו, ובחודש יוני הקרוב ינצח שם על "לה טרוויאטה" מאת ורדי.
כשאני נכנס לחדר המנצח באופרה הישראלית כדי לראיין אותו, אורן שקוע בשיחת טלפון בצרפתית. כשהיא מסתיימת, הוא מתנצל ומסביר שזו אחת משיחות שכנוע רבות שהוא נאלץ לנהל עם זמרים מובילים בחו"ל - ולעיתים עם בנות זוגם - כדי שיבואו להופיע בארץ. "לנו, הישראלים, יש הרבה סיבות לבוא להופיע כאן", הוא אומר. "אבל לזמרים מחו"ל העניין העיקרי הוא לעשות הרבה כסף. ואת זה אי אפשר להציע בארץ". כתוצאה מכך, אחד הדברים שמעסיקים אותו הוא לשכנע זמרים גדולי עולם להופיע בארץ תמורת חמישית מהסכום שהם רגילים לקבל בחו"ל.
"יש כמה נקודות שכנוע", אומר אורן. "הראשונה היא הכיף לעשות איתי מוזיקה. השנייה היא 'תן לי ואתן לך'. צריך להפעיל לפעמים שיטות של מאפיוזו, ולומר לזמר שאם יבוא לשיר בישראל אקח אותו לשיר איתי גם בלונדון או בפריז. הכול לגיטימי כדי שיבואו לפה". אחרי שבאו פעם אחת, הוא אומר, רוב הסיכויים שירצו לחזור.
קיבל רשות מהרב
אורן, 57, הוא מנצח האופרה הגדול ביותר שיצא מישראל. הוא מנצח בקביעות בבתי האופרה החשובים בעולם, ונחשב למומחה עולמי לאופרות איטלקיות מהתקופה הרומנטית. הוא מתגורר בשוויץ, נשוי לצרפתייה, ולזוג יש ארבעה ילדים. כמו רוב המנצחים ברמתו, הוא מבלה את מרבית זמנו בנסיעות להופעות בעולם. "הילדים שלנו לומדים בבית ספר מיוחד בפריז, שמאפשר לנו לשחרר אותם כשצריך ולקחת אותם איתנו לנסיעות בעולם. אחר כך הם חוזרים וזורמים עם הכיתה. לישראל אני מביא את הילדים איתי תמיד".
- בישראל אתה מנצח כשאתה חובש כיפה. בחו"ל לא תמיד. יש לזה סיבה?
"את הכיפה אני חובש רק באיטליה, בארה"ב ובישראל. במקומות אחרים לא מקבלים זאת. אני מנצח הרבה בצרפת, ושם זה מעוגן בחוק שלא להופיע עם סממנים דתיים כלשהם. מעבר לכך, השאלה היא איך מקבלים זאת. בחזרת התזמורת הראשונה בצרפת, הרגשתי שיש מולי מאה אויבים, ואתה לא יכול לעבוד עם תזמורת כשכולם נגדך. כך גם בווינה, שם מנהל האופרה, שהיה יהודי בעצמו, ביקש ממני להוריד את הכיפה".
- אורח החיים שלך כיהודי דתי לא פוגע בקריירה?
"אני שומר על אורח חיים דתי, אבל עד גבול מסוים. האידיאל והשליחות שלי הם המוזיקה, ועל זה צריך לשלם מחיר. בחו"ל אני מנצח גם בערבי שבת, ואז מנסה למצוא מלון ליד האולם כדי שאוכל ללכת לקונצרט ברגל. כשניצחתי בפעם הראשונה על הפילהרמונית של ברלין, זה היה ביום שישי בערב, והלכתי לרב כדי לקבל רשות להופיע. הפיתרון של הרב היה 'לא אתה עובד, הנגנים הם אלו שעובדים', וכך הכול הסתדר".
אורן נולד בדרום תל-אביב, וחי בישראל עד גיל 18. הוא התחיל לימודי פסנתר בגיל 7, והמשיך בלימודי מוזיקה מגוונים במסגרת פרטית. "המורה הראשונה שלי לפסנתר טענה שאין לי כישרון, וזרקה אותי אחרי חמישה חודשים", הוא מספר. "אבל אמי האמינה בי, והתעקשה שאמשיך ללמוד.
"בזכותה למדתי אצל המורים הכי טובים בכל תחום - פסנתר, צ'לו, שירה, תיאוריה ועוד. אבי תמך בצד הכספי, ונתן הכול כדי לממן את המורים האלו ומאוחר יותר גם את לימודי המוזיקה שלי בברלין".
את שם משפחתו המקורי, סיקסיק, החליף לאורן כשיצא לחו"ל בגיל 18. השם סיקסיק היה שם משפחתו של סבו מצד האב, שהיה ערבי מיפו. "סבי היה חייל, שנשלח לחפש את לוחמי המחתרת של לח"י שנחשבו אז לטרוריסטים. באחד הבתים בהם חיפש, של משפחת חצרוני, ראה בחורה יהודייה שבה התאהב ממבט ראשון. בבית הזה הסתתר יאיר שטרן, אבל סבי לא רצה להזיק למשפחה ופשוט יצא מהבית. מאוחר יותר התחתן עם הנערה הזו, שהייתה סבתי".
אורן מספר כי סבו היה חסיד גדול של היהדות, ובמאורעות תרפ"ט הציל יהודים רבים מפוגרום. "הוא היה הבעלים של כמה חנויות דגים ביפו, ובזמן המאורעות, החביא יהודים בחנויות וכך הצליח להציל כמאה מהם. אבל מאז הוא הפך לבוגד בעיני הערבים, ונאלץ למכור את החנויות. היהודים, מצד שני, קראו לו 'ערבי מלוכלך'. אני זוכר היטב שכילד מוזיקאי דיברו עליי בתור 'ילד פלא ערבי'. סבא נתן לי במתנה את הצ'לו הראשון שלי, ותמיד ביקש שאנגן לו את 'התקווה'. כיום אני מאוד גאה בו. את השם שינינו כי השם הערבי היה בעייתי מאוד בברלין של שנות ה-70. אחיו של אבי, שנשאר בארץ והיה שופט, בחר להשאיר את השם המקורי".
אורן מספר כי אביו, כבנם של אב ערבי ואם יהודייה, יכול היה לבחור את דתו ובחר ביהדות. "אבי הרגיש תמיד יהודי, כי קיבל חינוך יהודי-רוסי מסבתי היהודייה", הוא אומר. "בילדותו קיבל מאביו את השם איסמעיל, ומאוחר יותר - בלחצה של אמא שלי, שינה את שמו לשמואל".
שר מהלב
אחד המאפיינים הבולטים בהופעתו של אורן כמנצח היא נטייתו לשיר, לנהום ולשאוג במקביל לנגינה ולשירה. "זה משהו שאני יכול לעשות רק במדינות כמו איטליה, ספרד וישראל", הוא אומר. "במדינות האלו פועם לב כמו שלנו. במדינות עם אנשים יותר קרים אני לא שר, כי זה פחות מתאים לאופי שלהם".
- המבקרים שלך טוענים שהשירה בזמן ההופעה, כמו גם מחוות הלב הפועם כלפי הקהל בסוף הופעה, הם מנייריזם תיאטרלי.
"כל הדברים האלו הם חלק טבעי ממני. אני לא רוצה לעשות שואו. זה בא מהלב, וזה חלק ממני. זו הדרך שלי להגיע ללב של הנגנים ושל הקהל, וזו בשום אופן לא הצגה. אני שר את האופרה, חי את האופרה, ומבטא את המוזיקה בכל האיברים שלי".
- לפני כעשור היה משבר ביחסים בינך לבין האופרה הישראלית, כשביטלת הופעות פה ברגע האחרון. בשנים האחרונות נראה שיש ביניכם ירח דבש מחודש.
"כיף לי לבוא ולעבוד פה. זו הייתה אז טעות לבטל, וזה לא יקרה שוב. הקהל הישראלי קונה כרטיסים להופעות שלי כי הוא יודע שיקבל הפקה ברמה מסוימת, גם מבחינת איכות הזמרים. אני לא יכול לאכזב אותו".
- המנהל המוזיקלי של האופרה הישראלית, דיוויד שטרן, מסיים העונה את תפקידו. יש סיכוי שתרצה להיכנס לתפקיד?
"האופציה הזו לא עומדת בכלל על הפרק, בגלל לוח הזמנים שלי. אבל הקשר ביני לבין האופרה הישראלית הדוק מאוד. אני מרגיש פה כמו בחיק המשפחה, ואני יכול להתנהג ולהגיד דברים שבחו"ל אי אפשר. אני ישראלי, ופה אני מרגיש שאני נמצא בין האחים שלי. כשאני בא עם המשפחה והילדים, להיות אפוף באנושיות ובחום האלו זה דבר שלא יסולא בפז. יש לזה גם משמעות מוזיקלית, כי פה אני יכול לומר למבצעים דברים שבחו"ל לא ארשה לעצמי לומר".
- המוזיקאים לא נעלבים מהסגנון הלעיתים בוטה שלך?
"כשאני עובד, אני לא תמיד הכי נחמד, וכשאני מתעצבן יכול להיות שאקלל באיטלקית או 'ארד' על מישהו שטעה. אבל המבצעים יודעים שאני קשה איתם לא בגלל שאני רשע, אלא כדי להגיע לתוצאה הרצויה. וגם אם אני צועק ואומר דברים איומים - הם יודעים ומרגישים שזה לא בא מרוע לב, ומקבלים זאת באהבה.
"הדבר שהכי ריגש אותי בסיום ההופעות של 'לה בוהם' באופרה", הוא מוסיף, "היו הנגנים שבאו אליי כדי לומר שבזכות החוויה המוזיקלית שעברנו יחד הם שמחים שבחרו לעסוק במוזיקה. אין משהו יותר משמח מזה".
- והקהל הישראלי?
"יש פה קהל מצוין, בוודאי יחסית לאיטליה. אם הקהל האיטלקי לא אוהב זמר כלשהו, יצעקו לו בוז וקריאות גנאי. בארץ, מקסימום לא ימחאו לו כפיים. הקהל פה הרבה יותר מנומס. אבל האמת היא שאני דווקא אוהב את קריאות הבוז האלו באיטליה, כי זה מראה שהקהל מעורב ויודע על מה מדובר".
- בחודש יוני תנצח על "לה טרוויאטה" במצדה. זו אופרה קאמרית, שרוב העלילה שלה מתרחש בתוך אולמות או בתים. איך זה מסתדר עם הגודל של מצדה?
"את 'לה טרוויאטה' מבצעים גם באמפיתיאטרון בוורונה, וגם שם יש אותן בעיות. אבל הקהל אוהב מאוד את האופרה הזו, ואני מאמין שהיא תעבוד טוב גם במצדה. מצדה הוא פרויקט לא קל, אבל במקום הזה יש קסם והיסטוריה, ויש הרבה אמוציות בלב בתור יהודי. גם העבודה שם יוצאת דופן, כשכולם עובדים ואוכלים ביחד באוהלים. זה כמו קיבוץ".
- אתה נשמע מאוד מחובר לארץ.
"אני מאוד מתגעגע לישראל. אני והמשפחה ממש סופרים את הימים עד שנגיע לפה. יש פה את התנאים הכי טובים כדי לעבוד, ואני מרגיש שאני בארץ שלי. הרבה יותר נעים לי לטייל פה ברחובות מאשר בשוויץ, למרות שכאן הרחובות מלוכלכים. בשוויץ הרחובות נקיים, אבל אני מעדיף את דיזנגוף".