"אאין לנו שום כוח על מקבלי ההחלטות, כמעט כלום. פעם אחר פעם אנחנו רואים שהאליטה הכלכלית היא זו שמכתיבה את הטון ושאנשיה הם אלה שאותם מבקשים נבחרי הציבור שלנו לרצות - הם אלה שעומדים מול עיניהם כשהם שוקלים החלטות כבדות משקל, לא האזרח הפשוט ולא בעלי הכנסה נמוכה או אנשי מעמד הביניים. האחרונים צריכים להכיר בזה שיש להם פחות או יותר אפס השפעה". ההצהרה הזאת אולי אינה נשמעת חדשנית או ייחודית מדי כשהיא מגיעה מכיוונם של המפגינים נגד יוקר המחיה, יושבי האוהלים ברוטשילד או המפגינים של "אוקיופיי וול סטריט" (תנועת המחאה המקבילה האמריקאית שפעלה לפני כשלוש שנים לאחר המשבר הכלכלי הגדול), אלא שהיא לא מגיעה מאף אחד מאלה.
ההצהרה החדה והמאיימת הזאת מגיעה דווקא מכיוון אחד החוקרים הפוליטיים המדוברים ביותר בארצות הברית בעת האחרונה. מרטין גילנס מאוניברסיטת פרינסטון שבניו ג'רזי השלים ופרסם באחרונה מחקר רחב-יריעה שערך עם שותפו בנג'מין פייג' מאוניברסיטת נורת'ווסטרן באילינוי. השניים, לצד צוות שלם של חוקרים, ניתחו וסקרו את הליך קבלת ההחלטות במערכת הפוליטית בארצות הברית במשך עשרים שנה, מתחילת שנות השמונים ועד שנות האלפיים. בכל החלטה שהתקבלה בשנים האלה (וכן בכמה מקרים נוספים שביקשו לבחון לפני שנות השמונים ובשנים האחרונות) הם בדקו מה הצהירו המנהיגים בעבר, מה חשבה האליטה הכלכלית, מה טענו אזרחים בעלי השפעה בוושינגטון, אילו עמדות קידמו קבוצות אינטרס שונות הפעילות בבירה האמריקאית, מה חשו האזרחים הפשוטים ומה ההחלטה שהתקבלה לבסוף. המסקנות, מתברר, הפתיעו גם אותם.
"לא הייתי מופתע מכך שיש לקבוצות אינטרס ממומנות היטב השפעה, או שיש כסף שזורם בוושינגטון, אבל לא חשבתי שהעוצמה של הממצאים תהיה כל כך חד-משמעית. לא חשבתי שאגלה שלאזרחים פשוטים פשוט אין שום השפעה משמעותית על נבחרי הציבור", אומר גילנס בחצי-חיוך ממורמר. "יותר מזה, אחרי שסיימנו לסקור את כל האירועים בין 1981 ל-2002, החלטתי לחזור לאירועים משמעותיים בשנות השישים ולבחון אותם. הייתה לי תחושה כמעט רומנטית ביחס לתקופה הזאת וזיכרונות על אנשים שהציפו את הרחובות והביעו את קולם, ומדהים היה לגלות עד כמה הטרנד הזה עיקש ויציב. גם אז, גם בשנות ה-60, מתברר שלא התחשבו יותר מדי בעמדותיהם של בני מעמד הביניים והשכבות הנמוכות".
- זה די מדכא. יש בכלל טעם להיות מעורבים פוליטית כאזרחים מהשורה אם בסופו של דבר בעלי המאה הם בעלי הדעה בכל תחום ובכל מצב?
"זה אכן מדכא. אני חושב שהמסקנה העיקרית היא שבמקום למחות על צעדים ספציפיים ועל החלטות נקודתיותצריך לרכז מאמץ ולמחות על השיטה עצמה, לשנות את מוקדי הכוח ולקדם רפורמות שישנו את הדרך שבה האליטה הכלכלית 'קונה' השפעה ישירה על קבלת החלטות.
"אנשים לא צריכים למחות נגד מנהיג כזה או אחר, אלא למחות נגד כל מה שקשור למשל למימון קמפיינים פוליטיים - אמנם הקונגרס הנוכחי לא יאשר רפורמה כזו כאן בארה"ב, אבל ברגע שהדבר יעלה על סדר היום, ותהיה קריאה ציבורית לשנות את הדרך שבה המשחק הפוליטי ממומן, תהיה אולי אפשרות לאזן את המצב הקיים ולאפשר לקול של שכבות נוספות להישמע ולהילקח בחשבון בהליך קבלת ההחלטות".
- אז בעצם "כל הפוליטיקאים אותו דבר"? כולם מעוניינים רק לרצות את התורמים שלהם ולא את ציבור הבוחרים? יש בכלל טעם להצביע בבחירות במצב כזה?
"קודם כול, כן. יש טעם להצביע כי הדרך להתמודד עם המצב הבעייתי הזה היא לא לוותר על כל זכות להשתתף במשחק הפוליטי. עם זאת, חשוב להבין עד כמה מוגבלת יכולת ההשפעה של האדם מן השורה באמצעות האקט הזה של ההצבעה. לא הייתי מרחיק לכת ואומר ש'כל הפוליטיקאים אותו דבר' או שאין כל הבדל בין מפלגות, כי גם יש הבדל בין העמדות של מי שמממנים את הקמפיינים במפלגות השונות. אין הבדלים מהותיים למשל בתחום של כלכלה - אם מדובר בהעלאת שכר המינימום או בשינויים משמעותיים במדיניות המיסוי, שזה אכן ממצא די מפתיע, אבל יש הבדלים בתחומים חברתיים כמו נישואים חד-מיניים או מדיניות ממשלתית בנושא של הפסקת הריון, נושאים שהם פחות באג'נדה של שכבת האליטה הכלכלית. שם באמת מצוי הבדל בין הפלגים הפוליטיים.
"בתחומים שיש להם נגיעה או השלכה כלכלית רחבה - גם אם יש הבדל מוכרז בין המפלגות, הדפוס עצמו של ניווט ההחלטה על פי עמדת האליטה הוא די זהה בסך הכול בין שתי המפלגות הגדולות, בעיקר משום שבסופו של דבר המבנה של המערכת הפוליטית כופה על פוליטיקאים משני עברי המתרס הפוליטי להתיישר לפי הקו שקובעים התורמים הגדולים שלהם כדי שיוכלו להמשיך ולקבל את המימון שחיוני להם כדי להמשיך ולהיבחר".
הסיקור הבעייתי של המחאה
לא במקרה, כנראה, התיאור של המערכת הפוליטית ושל ההתנהלות במרכז הכוח הפוליטי הגדול בעולם בוושינגטון שמתאר גילנס מזכיר מאוד את התסריט של הסדרה המדוברת "בית הקלפים" בכיכובו של קווין ספייסי - הסדרה אולי המדוברת ביותר בארצות הברית בעת האחרונה, שמציגה גרסה קודרת ופסימית למדי של הפוליטיקה האמריקאית, בניגוד לסדרות שקדמו לה כמו "הבית הלבן" שתיארה בעיקר פוליטיקאים חדורי מוטיבציה ואידיאולוגיה. על רקע ההתעניינות ההולכת וגוברת בקשר שבין הון ושלטון שעוררה הסדרה הזאת, התעניינות שבמידה מסוימת אחראית גם לתהודה הגדולה שקיבל המחקר האחרון, אני מבקש לברר עם גילנס מה מקומה של התקשורת בניסיון לשבור את המעגל הזדוני הזה.
"התקשורת היא מראה מצוינת לתהליכים ולמה שקורה, ויש לה תפקיד חשוב בשיקוף סדר העדיפויות הציבורי והמצב הקיים, ובהעלאת סוגיות לסדר היום, אבל יש גם הרבה סימני שאלה בקשר ליכולת של התקשורת עצמה להיות עצמאית ולשקף באופן מהימן את העמדות, הצרכים והאינטרסים של האדם הפשוט ובעיקר של מקבלי השכר הנמוך. גם המדיה, בסופו של דבר, נסמכת על האליטה השלטונית בתור המקור העיקרי של האינפורמציה, וגם היא נסמכת על האליטה הכלכלית לצורך מימון הפעילות שלה", הוא מסביר. "לכן, לא ברור כמה אנחנו יכולים להסתמך על התקשורת בטיפול בסוגיה הזאת או כמה אנחנו יכולים להאשים אותה בזה. גם היא נתונה לאותם כוחות".
ובכל זאת, יש לגילנס כמה תלונות נגד המדיה: "אני חושב שהטון שבו מסוקרות יוזמות לשינוי השיטה הוא גורם משמעותי שצריך לדון בו. אם לוקחים לדוגמה את תנועת "'occupy wall street" (תנועת מפגינים נגד יוקר המחיה והפערים החברתיים, שהקימה מאהל מחאה מול משרדי הבנקים הגדולים והבורסה האמריקנית בניו יורק בקיץ 2011 וגררה גל עולמי של הפגנות, בדומה לאלה שהתרחשו בישראל באותה התקופה - ע.ר.), מעניין לראות איך התקשורת התייחסה לזה. הסיקור של הפעילות שלהם לא היה מאוד מחמיא ולא ניסה להראות אותם כמי שמעלים סוגיה קריטית שחשובה לדמוקרטית האמריקאית או לדון באופן רציני בתביעות שלהם - עסקו הרבה יותר בשאלה איך הם נראים ואיך הם לבושים. הציגו אותם בהרבה מקרים כהומלסים תמהוניים - יש לזה אפקט על הרצינות שבה התייחסו לדרישות שלהם ולנושאים שהם ביקשו לקדם", מסביר גילנס.
לדבריו, "העצוב הוא שזו לא רק תופעה אמריקאית באמת, ואי אפשר להאשים רק את ערוצי התקשורת שלנו - בכל העולם התייחסו למחאה הזאת באופן דומה ושמו פוקוס על כמעט כל דבר חוץ מהנושא העיקרי שאותו ביקשו המפגינים להעלות לסדר היום. לתקשורת יש כוח להעלות את הנושאים האלה לסדר היום ולדון בהם בכובד הראש שלו הם רא ויים - ואני מקווה שזה אכן משהו שיקרה בעת הקרובה".
*** הראיון המלא - במהדורה המודפסת