"בדרך כלל, אין טענות כלפי הדרג המקצועי כי מי שמקבל את ההחלטות הוא הדרג המדיני. אבל יש בכל זאת מצב חריג שבו מלבישים לכלל ההוצאה החדש לבוש מקצועי כאשר מה שעומד מאחוריו הוא רצון האוצר להקטין את ההוצאה הציבורית. זו השקפה לגיטימית, אני מתנגד לה, אבל היא לגיטימית. אך, אם אתם מעוניינים להוריד את ההוצאה - אז תגידו את זה ישירות ואל תבואו עם נוסחאות מתמטיות, שמטרתן להסתיר את המדיניות הננקטת", כך תוקף פרופ' מומי דהן, ראש בית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית, עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה ומבכירי המאקרו-כלכלנים במשק, בראיון מיוחד ל"גלובס" על רקע הוויכוח שהתעורר סביב המדיניות התקציבית הרצויה לשנת 2015.
דהן, שמצדד בהמלצות בנק ישראל, תומך בהעלאת מסים כדי לממן את הגדלת ההוצאה הציבורית האזרחית ומתנגד לפתיחת יעד הגירעון ("הוא חייב להיות עד 2% תמ"ג", הוא מסביר).
לא רק העלאת מסים, אלא בעיקר שינוי הרכב המסים, הם בלב ההצעה של דהן. "הרכב המסים בישראל הוא מעוות באופן מיוחד בעיקר בגלל אי-שוויון שיש כאן. אחד המיתוסים השקריים ביותר בישראל הוא שמחצית מהאוכלוסייה אינה משלמת מסים. לפי נתונים של הלמ"ס, של בנק ישראל ושל מכון המחקר של הכנסת, עולה כי שיעור המס מתוך ההכנסה של החמישון התחתון בישראל (עשירון תחתון ועשירון 2) הוא בערך 30% מההכנסה; כאשר שיעור המס שמשלם החמישון העליון (עשירון 9 ועשירון עליון) הוא 31%! זה לא טעות במספר. האם מישהו ברחוב היה מעלה על דעתו ששיעור המס שמוטל על החמישון התחתון הוא כמעט זהה לזה של החמישון העליון? האם מערכת מס כזו מתאימה למדינה מוכת אי-שוויון? איך זה קורה? משקל המס העקיף הוא כמעט זהה לזה של המס הישיר והמסים העקיפים (בעיקר מע"מ) מוטלים יותר על אוכלוסייה החלשה והמסים הישירים מוטלים יותר על אוכלוסיות חזקות. ברור שהמסקנה המתבקשת לאור הנתונים הללו היא להקטין את משקלם של המסים העקיפים (מע"מ) ולהגדיל את המשקל של המסים הישירים (מס הכנסה ומסי ירושה)".
"מדיניות הרווחה קמצנית"
דהן גם תומך נלהב בהגדלת התקציב האזרחי כדי לשפר את מערך הרווחה של ישראל וגם כדי להגדיל את ההשקעות בתשתיות פיזיות. "ישראל נמצאת ברמה תת-אופטימלית של תשתיות, ואם נגדיל את התשתיות ונממן אותן באמצעות מיסוי, הדבר ישפר גם את האי-שוויון וגם את הצמיחה לאורך הזמן". בניגוד לטענת האוצר, דהן סבור כי "ההשפעה החיובית של תוספת התשתיות צפויה להיות גדולה יותר מהשפעה השלילית של העלאת המסים על הצמיחה ארוכת-הטווח". ולכן, הוא מציע כלל הוצאה "שמתאים לישראל", שהוא קבוע ועומד על 4% וישמש כסוג של מייצב אוטומטי ביחס לפעילות הכלכלית.
לגבי מדיניות הרווחה, מסביר דהן כי "לפני מספר שבועות, סמוך ליום השואה, שר האוצר החליט להגדיל את הקצבאות לניצולי שואה. אני כמובן בעד. צריך להזכיר את הסיבות להחלטה כדי להבין עד כמה מדיניות הרווחה של ישראל היא קמצנית כלפי האוכלוסייה החלשה. למעשה, מקבלי ההחלטות הכירו בכך שהקצבאות בישראל נמוכות מדי. אבל הם מוכנים להגדיל אותן אך ורק לאלו שעברו את הפשע הנוראי ביותר בהיסטוריה המודרנית".
האפליה פוגעת בכלכלה
סוגיה נוספת שמנסה דהן לעלות על סדר היום הציבורי היא הדרת האוכלוסייה הערבית. "בשנים האחרונות יש יותר ויותר הצעות שמנסות למעשה לקשור בין זכויות חברתיות לבין שירות צבאי. במבט ראשון זה נראה הגיוני ובטור אב לשני ילדים בצה"ל, אני יכול להבין את הרצון להעדפה למשרתים. אבל במחשבה עמוקה יותר, המגמה הזו מגלמת נסיגה שפוגעת בדמוקרטיה המהותית הישראלית ולאורך זמן בצמיחה הכלכלית של ישראל".
ראשית, דהן סבור כי ההעדפה הקיימת כלפי היהודים היא מספיקה או אפילו גדולה מדי. כמעט בכל ניתוח תקציבי שנעשה מתברר כי יש העדפה מובהקת דה-פקטו של הציבור היהודי בתקציב: מספר שעות הלימוד שמקבל תלמיד בחינוך העברי גבוה באופן ברור לעומת הערבי, העדפה בפועל ניתן למצוא גם בסיכויי הקבלה לשירות הציבורי, בדמי אבטלה, בהתחלקות הארנונה שמשלמים משרדי הממשלה לרשויות ועוד.
"ההחלטה של שר האוצר לקבוע מע"מ אפס לדירות ולהתנות זאת בשירות בצה"ל" סבור דהן, "אינה סובלת רק מחוסר היגיון כלכלי (היא לא תוריד את מחירי הדירות), אלא גם מעבירה מסר של הדרה לאוכלוסייה הערבית בישראל. דה-פקטו נקבע מע"מ דיפרנציאלי לפי לאום בתחום הדיור. החלטה זו הזכירה לי את מס הגולגולת המיוחד ששילמו יהודים במרוקו (ובמקומות אחרים בעולם) רק משום היותם יהודים".
יתרה מזו, דהן מזכיר כי מחקרים כלכליים רבים הראו כי אחד הגורמים שמדכאים צמיחה כלכלית בטווח הארוך הוא המתח החברתי בין קבוצות חברתיות שונות. "לכן, אסטרטגיית הצמיחה של ישראל חייבת לכלול באופן אמיתי את שילובם של האזרחים הערבים בכלכלה ובחברה. לשם כך, המדיניות הכלכלית חייבת לפעול לצינון המתח בין האוכלוסייה הערבית והיהודית בישראל, ולא להגברתו כפי שנעשה בהחלטה האומללה ביחס למע"מ", הוא מסכם.
