1. עובד לשעבר בנמל אשדוד סיפר לנו הבוקר (ג') שאין הרבה חדש תחת השמש, זו רק העוצמה של הבוטות וגובה המקפצה שהשתנו. "אי-אפשר להעדיף מכולה של חברה אחת על פני השנייה ברגע שהיא כבר ברציף, אז מה שהיו עושים תמיד זה להכניס אנייה אחת ולהגיד לשנייה שהיא צריכה להמתין בגלל איזו סיבה שלא תהיה", הוא נזכר.
הוא מספר שגם אביו של אלון חסן, אמיל, עסק בנדל"ן ואפילו בהלוואות בריבית קצוצה בזמן היותו חבר ועד, אבל עשה זאת בדרכו השקטה ללא רעש וצלצולים. המנהלים בנמל הוצנחו על-ידי פוליטיקאים או שהיו פוליטיקאים קטנים בעצמם, וככה התנהל לו השער הכלכלי של ישראל.
דווקא בתקופתו של חסן הבן והמנכ"ל לשעבר שוקי סגיס זינקו הכנסות הנמל הדרומי תוך שהוא מביס את נמל חיפה הוותיק (כן, דווקא יש תחרות), אבל זינוק נוסף נרשם במדד השחיתות לכאורה - לפחות זו שהורגשה על-ידי העובדים והלקוחות. לזכותו של חסן הכל היה על השולחן: הוא לא הסתיר את עסקיו באמצעות טריקים ושטיקים שנהוגים על-ידי אנשי ציבור אחרים ובהם שרים בממשלה, אבל כשהדברים על השולחן זה לא אומר שהשולחן נקי.
איש ועד יכל להחזיק בית קפה או עסק אחר שהקים או ירש, אבל הוא לא יכל להיות תמנון שמגלגל מיליונים משלל חברות ועסקאות. כוחו צריך לנבוע מהעובדים שמאחוריו, לא מהעסקים שתחתיו.
2. יש משהו מתסכל ואפילו מטריד בכך שהחקירה הנוכחית עוסקת ככל הנראה רק בפרשות שדבקו בחסן, בעוד שיו"ר דירקטוריון נמל אשדוד, גדעון סיטרמן, יושב בינתיים כצופה (מחויך) מהצד. "גלובס" חשף לפני כשנה וחצי את מה שמכונה "מסמך סגיס", מעין כתב אישום נוקב שהגיש לדירקטוריון המנכ"ל לשעבר נגד היו"ר.
בשורה של סעיפים מפורטים תיאר סגיס כיצד סיטרמן התערב במכרזי כוח אדם (סיטרמן אפילו הודה בזה אך טען כי חדל כשהוסברו לו הנהלים) ואף ניסה לכאורה להטות מכרזי רכש לטובת חברות ספרדיות, כשברקע ידוע כי הוא עבד בעבר בשירות תאגידים מספרד (במקרה זה טען סיטרמן כי פעל כ"יו"ר מעורב ולא מתערב").
התמקדות של מערכת האכיפה (בדומה להתמקדות של התקשורת הפופולרית) רק בצד של העובדים והוועדים, היא לא רק בגדר "אכיפה בררנית" לכאורה - אלא גם מעלה חשש לשימוש שהמדינה עושה בזרועותיה מתוך מניעים אידיאולוגיים. שחיתות ניהולית ורגולטורית לא רק שאינה פחותה משחיתות של נציגי עובדים, היא צריכה להתקבל כחמורה יותר לפי כל מדד של שכל ישר.
3. ביום חמישי הקרוב יתקיים בבית ההסתדרות בתל-אביב טקס צנוע לחילופי יושבי הראש של ההסתדרות הכללית. יוצא: עופר עיני. נכנס: עו"ד אבי ניסנקורן. בתוכנית האומנותית: להקת הבית של ההסתדרות, "שיר מתחדש". לפחות על פניו, אם עיני לא היה עוזב את הארגון 3 שנים לפני סוף הקדנציה, הוא יכל היה להתמודד טוב יותר עם נמל אשדוד.
אין לו בחירות על הראש, הוא לא צריך לעשות רושם מיוחד על הוועדים, ולכן הוא יכל היה להרגיש נוח למדי להעביר מסר תקיף. לא בגלל החקירה, שכן כל המעורבים חפים מפשע עד שיוכח אחרת, אלא בגלל ההתנהלות, לרבות השביתות התכופות שפורצות מבלי שהוכרז אפילו סכסוך עבודה.
עיני בעצמו נקשר לפרשה מביכה לאחר שמינה את בת זוגתו למנכ"ל רשת החינוך עמל שבבעלות ההסתדרות, אבל מנגד הוא חתום על אחת המהפכות החברתיות המשמעותיות ביותר בשוק העבודה - גל ההתאגדות ששטף את כל ענפי המשק בזכות חקיקה שהוביל, מהלכים משפטיים שהביאו להלכות חסרות תקדים מצד בתי הדין לעבודה, וכמובן עבודת שטח.
העובדים שעומדים מאחורי ההתאגדויות האלה זקוקים להסתדרות חזקה ובעיקר נקייה. מול האתגר הזה ממש ניצב כעת ניסנקורן, שחולשתו הפוליטית עדיין לא הוכיחה אם היא בגדר חיסרון או יתרון. הוא יצטרך לבלום את הרדיפה והדה-לגיטימציה שמופעלות נגד העבודה המאורגנת, תוך הבנה שלצד המלחמות כלפי חוץ צריך לבצע כל העת גם בדק בית.