מחוץ לעולם הגיקים רק מעטים שמעו על הנט-מונדיאל שהתקיים בברזיל בחודש שעבר. מדובר בכנס שאיגד 850 נציגים מרחבי העולם, על מנת לדון באחת השאלות הגדולות של השנים הקרובות: האם השליטה ברשת צריכה להישאר בחזקה אמריקאית כפי שהיא כיום, או שעל שאר מדינות העולם לקחת לידיהן את השליטה ברשת - כל מדינה והאינטרנט שלה. לאור העובדה שהכנס נערך על רקע פרשת אדוארד סנודן, שחשף, בין היתר, כי האמריקאים צותתו דרך קבע לשיחותיה ולהודעות האימייל של נשיאת ברזיל רוסף, הנט-מונדיאל קיבל אפילו תוקף של כינוס חירום.
מאחורי השאלה הגדולה על השליטה העולמית ברשת עומדת דילמה גדולה לא פחות: האם אפשר היום לסמוך על דברים שנכתבים ברשת? מי יתקע לנו שהמידע שאנחנו מקבלים הוא אמין ונטול אינטרסים? התשובה היא כמובן, שאין לדעת. זהו, הרי, הפרדוקס: ככל שיש יותר קולות, כך גם יש יותר סיכויים לזיופים, לשקרים ולמניפולציות. על כל אלה נרחיב בשתי הכתבות הבאות של פרויקט זה, אבל כרגע נחזור לשורש הטכני של הדילמה, הבסיס של הבסיס, שאלה שמרוב האבסורדיות שלה כבר הפכה לבדיחה: מיהו האחראי על האינטרנט.
קצת רקע טכנולוגי: הגוף האחראי על ניהול דומיינים (כתובות אינטרנט, ומה שמכונה IP, תעודת זהות אינטרנטית שיש לכל מחשב), הוא חברה אמריקאית ללא כוונות רווח המכונה "תאגיד האינטרנט לשמות ולמספרים" (ICANN). השליטה, אפוא, היא אמריקאית.
מולם ישנו ITU - איגוד הטלקומוניקציה הבינלאומי - שזה גוף של האו"ם, כלומר של הממשלות. ITU סבורים שהם אלה שצריכים לנהל את האינטרנט.
בעקבות סערת סנודן, ארצות הברית הודיעה כי בכוונתה לוותר על הפיקוח הבלעדי שלה על הדרך שבה מחולקות כתובות לאתרי אינטרנט, אבל התעמקות בניואנסים של ניסוח ההודעה עוררה סערה בפני עצמה. בלי להיכנס יותר מדי לפרטים, העובדה שהשליטה דה פקטו על תעבורת האינטרנט היא של חברות אמריקאיות ומתבצעת בארצות הברית - מה שאפשר לה גם לצותת לכולם - הייתה בסופו של דבר גם עניין חיובי: כי בלעדי השליטה הזו, ממשלות יוכלו להכפיף את הרשת לאינטרסים מסחריים, לעקוב אחר הגולשים ולהטיל בקרה על התוכן.
"עד כה, ארצות הברית שלטה על שרתי השורש של האינטרנט, והם מוכנים להוציא את השליטה הזו מהם", אומרת דינה באר, מנהלת איגוד האינטרנט הישראלי, שמסבירה כי השליטה על הקצאת כתובת ה-IP מאפשרת למעשה להחליט אם אתר מסוים יעלה או לא יעלה לאוויר, או אם זמני הטעינה שלו ממקומות שונים יהיו קצרים או ארוכים.
לאחרונה, אומרת באר, החל ה-ICANN האמריקאי לקבל פניות מגופים שונים שמעוניינים להתערב בתהליך קבלת ההחלטות. במקביל, ה-ITU, הטוען לכתר השליטה באינטרנט מטעם האו"ם, כבר פוזל לכיוונן של המדינות המבקשות באופן גלוי לצמצם את מה שהן תופסות כאימפריאליזם אמריקאי.
"בספטמבר הקרוב עשוי להיבחר לנשיא ה-ITU הנציג הסיני, שכמובן תומך במודל של הוצאת השליטה מידי ארצות הברית", מסבירה באר. "זאת המלחמה שמתנהלת כיום במרחבים הללו. במדינות כמו סין ורוסיה, אתה רואה התערבות בתוכן. אם למשל יש בחירות, אתה רואה שאתר של מועמד מסוים עולה בשתי שניות ושל המועמד האחר בקושי עולה. או שיש צנזורה במקומות מסוימים. אנחנו מאמינים שהאינטרנט צריך להיות פתוח לכולם. זה לא משהו ששייך למדינה מסוימת".
"ארצות הברית אמנם מוכנה לוותר על השליטה", באר מחדדת, "אבל היא רוצה לשמור על ניטרליות הרשת ובגלל זה האמריקאים רוצים שהשליטה תהיה בידי קבוצות כמו שלנו, למשל, או של גופים מייעצים כמו מומחי אבטחת מידע. במודל כזה ההחלטות מתקבלות יחד.
ארדואן כמקרה מבחן
דוגמאות לשליטה ברשת לא חסרות. מדינות כמו סין, איראן, סינגפור ולאחרונה אף טורקיה - שחסמה את טוויטר לפרק זמן קצר בעקבות חשיפת הקלטות שמביכות את הנשיא ארדואן - מגבילות את הגישה לרשת באמצעים שונים. גישה לאתרים כמו פייסבוק או יוטיוב מוגבלת, שירותים כמו ווטסאפ נחסמים, פורומים נמצאים תחת פיקוח, ותוצאות חיפוש מסוימות לא ניתנות להצגה לגולשים בתחומן.
כשבאר נשאלת מדוע חשוב למדינות כמו סין או רוסיה לנסות לכפות מודל גלובלי הכפוף יותר לשליטה, אף על פי שהן בלאו הכי שולטות בתוכן שאזרחיהם רואים, היא מסבירה זאת כך: ברגע שהאו"ם נותן הוראה לכל המדינות שחברות בו לבצע משהו מסוים - נניח אתרי פורנו או כאלה עם תכנים אלימים במיוחד - ההחלטות הללו משפיעות על האינטרנט ברחבי העולם. אם המדינות הללו יכולות להשתמש בכוחן הפוליטי בארגון כדי להעביר החלטות כאלה, הן יכולות להשפיע על התוכן שרואים הגולשים ברחבי העולם.
אגב, זה לא רק במדינות כמו סין ורוסיה, אלא גם במעצמות המערב: "באירופה יש לאחרונה דיבור על יצירת רשתות מקומיות של מדינות", אומרת באר. "יש לנו כאן חיה חדשה, שאף אחד מאיתנו עדיין לא יודע להסתדר איתה. אם זה יקרה, זה יפגע בחופש של אנשים, בחופש של האקדמיה ועוד".
בישראל, אומרת באר, אין עדיין פגיעה בניטרליות הרשת מבחינת העדפת אתרים מסחריים מסוימים על-פני אחרים, אולם מספר בדיקות שנערכו בשנים האחרונות הראו כי ישנן ספקיות אינטרנט שהגבילו את נפח התעבורה באתרים שחברות מסחריות גדולות אינן חפצות בייקרם. הספקיות תמיד הכחישו, אולם לדברי באר זו תופעה שעדיין קיימת.
"הספקיות עושות את זה בצורה פחות בוטה מפעם, וקשה לך להוכיח את זה, אבל אני חושבת שצריך להיות בישראל גוף שבודק את זה", היא אומרת. "אין בתחום הזה רגולציה מספקת. מבחינת משתמש הקצה, הוא ירגיש את זה כשייקח המון זמן להיכנס לאתר שהספקיות לא רוצות שיעלה, או שפתאום הוא יקבל בו הודעת שגיאה. אין אף גוף שיכול לחייב את הספקיות להראות את הנתונים הללו. גם אם יש רגולציה מינימלית, אין בקרה עליה".
בהיעדר פיקוח, היא מדגישה, המצב הנוכחי בהחלט מזמין קבוצות עסקיות, שהפורטפוליו שלהן כולל ספקיות אינטרנט, להשפיע באמצעותן על התוכן שהגולשים המחוברים אליהן יקבלו. הניסיון בתחומי החיים האחרים מראה שעד כה מעולם לא הצטיינו גופים עסקיים בקבלה וולונטרית של קוד אתי שכזה וביישומו. לידיעת המחוקקים.