מטיילים בככר רבין / צילום: שלומי יוסף
"לכל מקום שאני מגיע אליו, לא משנה אם זה פגישות עם אנשי עסקים, פגישות במגזר החרדי או הערבי או פגישות עם מנכ"לים של משרדי ממשלה - המשפט הראשון שאומרים לי הוא 'אנחנו בעד אנשים עם מוגבלויות'. במשפט השני מגיע ה'אבל' - 'אבל מעולם לא היו אצלי אנשים עם מוגבלות', 'אבל, אין לי כסף', 'אבל, בדיוק בניתי תוכנית עבודה', אומר אחיה קמארה, נציב שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות בישראל. אבל, וגם זה אבל, קמארה אופטימי, ומרוצה ממה שהושג עד כה במה שהוא מכנה "מהפכת הנגישות".
מהפכת הנגישות נולדה מחקיקה ("מהמתקדמות בעולם", מתגאה קמארה), שנועדה להבטיח שכל המרחב הציבורי, ממדרכה ועד בית עלמין, מבריכת שחייה ועד אוניברסיטה וחנות, וגם בנייני מגורים חדשים - יהיו נגישים לבעלי מוגבלויות מכל הסוגים.
בישראל חיים כ-1.6 מיליון אנשים בעלי מוגבלויות כלשהן (גופנית, נפשית, חושית או אחרת), כמחציתם סובלים ממגבלה חמורה אשר פוגעת מאוד בתפקודם היומיומי. שיעור גבוה זה אינו חורג מהשכיח במדינות מפותחות.
העובדה שהמרחב הציבורי, בתי הספר ומקומות העבודה לא היו נגישים, הביאה לכך שקיימים פערים ניכרים בהשכלה בין אנשים עם מוגבלויות לבין אנשים שאינם סובלים מהן. כך, 36% מבין בעלי המוגבלויות סיימו רק בית ספר יסודי, לעומת 14% בלבד באוכלוסייה הכללית (בשנים האחרונות נרשמת מגמה מתונה של צמצום הפער).
בתחום התעסוקה המצב קשה לא פחות: שיעור האבטלה בקרב בעלי מוגבלויות עומד על כ-20%, ושיעור ההשתתפות בכוח העבודה עומד על 40% בלבד, לעומת 76% בכל האוכלוסייה. לא מפתיע, לפיכך, כי גם הפערים הכלכליים ניכרים.
למספרים הקשים הללו מוסיף קמארה נתונים על בדידות חברתית: "30% מהאנשים הסובלים ממוגבלות חמורה (שהם כמחצית מבעלי המוגבלות) חשים בדידות יומיומית - לעומת 5% בלבד בכלל האוכלוסייה".
"אין אנשים לא מוגבלים - כולם מוגבלים, או עלולים להיות מוגבלים זמנית, או שיהיו מוגבלים בעתיד", מזכיר ח"כ אילן גילאון (מרצ), יו"ר הוועדה לנגישות בכנסת. "נגישות היא היכולת לאפשר לכל אדם להגיע לכל מקום. אתה לא מתאים את האדם לחברה, אלא מתאים את עצמך כחברה לכל אדם. זה סטייט אוף מיינד ולא עניין של רמפה כזו או אחרת. הנגישות לא מפריעה לאף אחד - רק משביחה את החיים של כולם. אבל החוק הוא החלק הקטן, החינוך והטמעה הם העיקר. פעם דאגו לארבעה כיווני אוויר ולכל מיני קישוטים בבתים, אבל לא דאגו לכך שאנשים יוכלו להזדקן בביתם".
קמארה אומר ש"ברמת ההצהרה כולם בעד שוויון, אבל ברמת הביצוע לא קרה הרבה בשישים ומשהו שנות המדינה. אז עכשיו המחוקק מעביר את ההצהרה לביצוע".
כל עסק קיים, כל מבנה חדש
תיקון מס' 2 לחוק השוויון, משנת 2005, מחייב בנגישות כל מקום ציבורי וכל שירות ציבורי. באשר ליישום, נקבע שמורשי נגישות צריכים לחתום על כל בקשה להיתר בנייה, וגם עסק שמבקש לחדש רישיון עסק צריך להוכיח שהוא נגיש.
לנציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות יש סמכות חקירה, אכיפה, ותביעה פלילית ואזרחית בקשר לחובת ההנגשה.
החקיקה, אגב, טרם הושלמה, וגילאון אומר שהיא לא תושלם לעולם, "כי השמים הם הגבול וגם אותם ננגיש. החקיקה תימשך כל הזמן כי הטכנולוגיה משתנה כל הזמן. אנחנו עכשיו עוסקים בהנגשת האינטרנט - מישהו חשב על זה לפני 30 שנה?"
הנגשת מבנים קיימים היא עניין יקר ולעתים קרובות גם מסובך מבחינה הנדסית, ולפיכך נקבע שתיעשה בהדרגה. למשל, בעלי נכס פרטי שמשרת את הציבור באופן כלשהו, כמו משרד, מרפאה, חנות או מסעדה, אמורים להשלים את הנגישות עד סוף 2015. רשויות ציבוריות אמורות להשלים את ההנגשה עד נובמבר 2018.
- למה הממשלה קיבלה יותר זמן? היא לא אמורה לתת דוגמה?
קמארה: "יש בזה היגיון. לממשלה יש אלפי מבנים, לאף אחד בסקטור הפרטי אין אפילו עשירית מזה. זה מחייב המון שינויים - למשל במקרה של מבנים שאי אפשר להנגיש, עוברים למבנה אחר. משרדי הממשלה עושים עבודה מרשימה, וכנראה יעמדו בזמנים".
סיבה נוספת לכך שלמשרדי הממשלה ניתן זמן רב יותר היא שלהם - בניגוד לנכסים פרטיים - אין אפשרות לקבל פטור. בעלי נכסים פרטיים יכולים לקבל פטור מטעמים הנדסיים, כלכליים, או במקרה של מבנה לשימור. עד היום, רוב הבקשות לפטור מהנגשה בבניינים חדשים הן לתוספות בנייה בתמ"א 38, אשר אם מוסיפים בהן 6 דירות - כבר מחויבים להיות נגישים ולא תמיד זה אפשרי מבחינה הנדסית.
שלט קולי במקום שלט בכתב ברייל
ההנגשה, אם כך, מתקדמת, אולם גורמים בתחום, בהם הנציב, מודים שלא תושלם בזמן שנקבע. "לוחות הזמנים שנקבעו בכלל קצרים מדי", אומר יובל וגנר, יו"ר עמותת נגישות ישראל. "אנחנו טענו שצריך לוח זמנים אחיד, ריאלי וישים לאכיפה, ושצריך לתת זמן בתחילת כל התהליך, להשקיע הרבה יותר בפרסום ובהטמעה, אבל בעניין הזה כעמותה היינו בעמדת מיעוט. לעיר יש מחזור חיים ומשפצים אותה אחת לכמה שנים, אז בהגדרה תוך 10-15 שנים, ממילא היא תהיה נגישה אם בכל שיפוץ או חידוש שעושים מקפידים שמעבר החצייה יהיה נגיש, כך שבתכנון חכם אפשר לחסוך הרבה כסף. גם כל רשת קמעונאית עושה אחת ל-8-12 שנה שיפוץ או עוברת מקום. אבל יש כאלה שטוענים שאם נאריך את לוח הזמנים - זה לא יקרה בכלל".
- איך זה במדינות אחרות?
"בקנדה למשל, שמראש מצבה מתקדם יותר, מדברים על 2025 כתאריך לסיום ההנגשה של המבנים הקיימים. בארץ, כל מדינת ישראל תהיה עבריינית, ויהיה פה כזה גל של תביעות שיהיה צריך להאריך את זה. אנחנו פועלים מתוך עיקרון של נגישות ישימה, לדרוש דברים שבסוף לא יקרו או בטווח הארוך יגרמו נזק".
- מה למשל גורם נזק?
"בתחנות אוטובוס יש דרישה לשים שלט בכתב ברייל, וזה עולה מיליוני שקלים. ניסינו לשכנע את הנציבות ואת משרד התחבורה להתקין שלט קולי במקום שלט ברייל, כי בארץ יש 25 אלף עיוורים, ומהם רק מאות קוראי ברייל, ולא ברור כמה מהם בכלל נוסעים באוטובוס. שלט קולי יעלה בערך אותו דבר, אבל לפחות יתן מענה לכל העיוורים, ולעוד עשרת אלפי לקויי ראייה, לתיירים ולכאלה שלא יודעים לקרוא עברית או אנגלית. זה היה נותן ניצול אופטימלי של הכסף. אבל זה לא קרה - מי שהיה אחראי על השלטים זה חברות האוטובוסים, שהיה להן יותר שווה להתעסק בזה מאשר בתביעות".
ברייל או לא, התחבורה הציבורית היא כרגע התחום המוביל בהנגשה: עד סוף 2014 אמורות כל תחנות האוטובוסים ומערכות הסעת ההמונים העירוניות להיות נגישות לנכים - וזה צפוי לקרות - עם זאת, פתרון לנסיעות באוטובוסים בין-עירוניים עדיין רחוק.
"זאת מהפכה", אומר קמארה. "לפני ארבע שנים בלבד אדם בכיסא גלגלים לא יכול היה לנסוע ברכבת או באוטובוס".
וגנר: "לא היה בעולם אוטובוס בין-עירוני שהוא עם מעלון, אבל היום כבר יש לזה פתרונות ומתחילים לדבר על זה. הרכבת עשתה מאמץ והיא במצב הרבה יותר טוב. כיום במקום שיש רכבת, יש נגישות. לאחרונה נכנס עניין של מוניות נגישות, עם תקנות והנחה משמעותית בקניית מונית כזאת, כדי לעודד את העוסקים בתחום, אבל זה גבולי מבחינה כלכלית".
האדריכל שמואל חיימוביץ', הממונה על הנגישות בנציבות שוויון זכויות לבעלי מוגבלויות מאז 2001, סבור דווקא שאין סיבה שהביצוע לא יסתיים במועד. חיימוביץ', אופטימי ונחוש (הוא ספורטאי אולימפי שזכה בארבע מדליות זהב ושתיים מארד בהרמת משקולות במשחקים הפרלימפיים), סבור שגם לכוחות השוק יש תפקיד: "אני צופה שנכסים נגישים יהיו שווים יותר מנכסים לא נגישים, משום שהפרמטר הזה יובא בחשבון על ידי הקונים. לפעמים יהיה כדאי למוכרים להשביח את הנכס כדי לקבל תמורה יותר גדולה, דווקא בגלל שיותר ויותר גופים צריכים להיות נגישים. עורכי דין, סוכני ביטוח - זה ילך וייתפתח".
וגנר: "בבניינים חדשים - היישום והפיקוח על הנגישות משביעים רצון, אבל במקרה של חנויות חדשות או של מסעדות, הפיקוח כמעט לא קיים, לפני שנה עשינו סקר ומצאנו ש-70% מהמסעדות לא נגישות. תחום בעייתי נוסף הוא בתי הכנסת, שרובם לא נגישים וברובם מנוהלים על ידי עמותות ואין להם תקציב".
- איפה נכנס הפיקוח?
חיימוביץ': "כבר בשלב היתרי הבנייה. מורשי נגישות אמורים להיות מעורבים באפיון פרויקטים - אבל עדיין לא תמיד פונים אליהם בשלב התכנון אלא בשלב הבנייה, ואז מוצאים פתרונות לא טובים ולא אסתטיים. יש גם לחצים מצד יזמים על מורשי נגישות שיחתמו על תוכניות לא מושלמות כי זה תוקע פרויקטים. ברגע שזה קורה אנחנו פועלים מול המורשים ומול היזמים.
"צריך לזכור שמורשה הנגישות שומר גם על האינטרסים של היזם, שיוכל לקבל היתר בנייה והיתר אכלוס, בלי להיתבע על ידי על מיני גורמים - לא רק אנחנו אלא גם מצד ארגוני נכים, תביעות ייצוגיות, זה אינטרס שלהם".
וגנר: "מי שבעיקר יודע ומקדם הם הגופים הגדולים, בנקים, חברות סלולר, רשתות קמעונאיות. הם עובדים על זה כי הם נבהלים מהאיומים של הנציבות. אבל רוב העסקים, אם נעשה סקר - לא ידעו בכלל במה מדובר. המפקחים של הנציבות שולחים מכתבים מאיימים לכל העולם ואשתו, ועשו קמפיין אחד, אבל זה לא אפקטיבי".
וגנר מצהיר במפורש כי אינו אוהב את גישת האכיפה הנוקשה. "אנחנו כבר 15 שנה מנסים לשווק תפיסה עסקית, וממש לא מעוניינים שזה יגיע לכתבי אישום ויעורר אנטגוניזם. הייתי שמח שמדינת ישראל תהיה נגישה תוך חמש שנים אבל זה לא יקרה. ההיגיון צריך להיות כלכלי: הרי כשאתה מקים עסק או בונה בניין אתה רוצה 100% מפוטנציאל הלקוחות - אתה לא בונה עסק בידיעה שאתה רוצה רק 80%".
לארח בליל הסדר
ההנגשה היא עניין טרי יחסית, ולכן לגורמים המעורים בתחום אין עדיין נתונים על השפעתה מבחינת השכלה, תעסוקה והשתלבות אחרת של אנשים עם מוגבלויות.
קמארה: "אם בגני הילדים יגדלו עם ילדים מוגבלויות, וילמדו יחד בבתי הספר, ובפארק הציבורי הם ישחקו עם ילד עם מוגבלות, ובקניון וברחוב ובאוטובוס ובלונה בפארק ובבריכה - גם נעסיק אותם יותר בקלות. יש קשר הדוק בין הנוכחות במרחב הציבורי לבין שבירת הסטיגמות של הציבור.
"שמואל (חיימוביץ', היושב בכיסא גלגלים), למשל, לא יכול לבקר חברים או משפחה - כי רוב הדירות לא נגישות. הוא תמיד חייב לארח את ליל הסדר. אנחנו נתכנן מרחב ציבורי שיכיל אנשים עם מוגבלות כך שלא ידברו בשבילנו, לא יעלו אותנו ולא יעשו לנו טובה אלא נעשה הכול באופן עצמאי, מכובד ובטיחותי".
גילאון: "הנגישות הופכת לפוליטיקלי קורקט וזה הכי יפה. אם מקום לא נגיש, אנשים מתנצלים. הרבה פעמים גם מציעים עזרה, אבל אנשים מוגבלים שונאים את זה - הם רוצים להיות עצמאיים. אני חושב שמתוך דיאטה של 100 קילו שהיינו צריכים לעשות, ירדנו עד עכשיו בערך 28 קילו. אם עד 2018 נהיה כמו אמריקה, אפילו לא ברלין או טוקיו, אני הולך לישון על זרי דפנה מונגשים".
הגדלת הכנסות באתרי תיירות
"בואי לטיילת בת ים במוצאי שבת, ותראי המוני אנשים עם מוגבלויות, וקשישים, זה בולט לעין", אומרת האדריכלית יעל דניאלי-להב, מורשת נגישות שגם מלמדת הנגשה. "עשו שם שיפוץ בשנים האחרונות והמדרכות מאוד נוחות, הביאו בחשבון את האוכלוסייה הזו - והיא באמת מגיעה. כך גם במרכז העיר בירושלים: הרכבת הקלה נגישה, ובנו בתי שימוש ציבוריים מתאימים לנכים, וזה מגדיל את משך הזמן שהם יכולים להישאר מחוץ לבית - ולכן גם ברחוב יפו את כל הזמן נתקלת באנשים מכל סוגי המוגבלויות. משתמשים יותר בתחבורה ציבורית כי היא הולכת ונעשית נגישה, יש יותר ויותר חנויות שאפשר להיכנס לתוכן, במוסדות אקדמיים יש יותר ויותר סטודנטים עם מוגבלויות, כי יש תנאים, וכך בבתי מלון.
"באתרי תיירות, יש מחקרים שמראים שההכנסות שלהם גדלו באופן שאפשר להוכיח אותו, כי הנגישות פותחת דלת גם לאנשים מבוגרים, שהחלק היחסי שלהם באוכלוסייה הולך וגדל. הם יוצאים עם המשפחה למקומות שקודם לא יצאו אליהם. אני עובדת הרבה עם רשות הטבע והגנים, ואין אתר טבע שאני מגיעה אליו ולא רואה אנשים עם מוגבלויות, וזה לא היה פעם".
- מה עוד היית רוצה לראות?
"תעסוקה. זה מעגל שיילך ויגדל, כי קודם ההכשרה המקצועית והנסיעות היו פחות נגישות - אי אפשר היה להגיע למרכזי תעסוקה. עכשיו זה משתפר, אז גם התעסוקה תשתפר. אם הייתי מנהלת מדיניות הייתי שמה את כל המשאבים בזה - זה המפתח לחיים עצמאיים".
כמה עולה להנגיש
עלות ההנגשה של בניינים חדשים היא זניחה אם מתכננים זאת מראש, אומרת האדריכלית יעל דניאלי-להב, אבל כל התערבות בבניין קיים עשויה להיות יקרה.
- מה המרכיבים היקרים ביותר?
"התקנת מעליות ורמפות ובניית בתי שימוש. אבל אפילו התקנת מעקה נוסף או החלפת מעקה - גם זה עולה כסף. למרות זאת, ההשקעה כדאית כי היא מגדילה מאד את מעגל המשתמשים במקום".
וגנר: "בניינים צריכים לייצר רצף של נגישות, מהחניה עד לעמדת השירות, ואז צריך להחליף את הריצוף לטובת כבדי ראייה, להחליף מעליות למעליות גדולות יותר - זה יקר מאוד. הדברים היקרים בתהליך הזה הם התקנת שירותי נכים, שיכולה לעלות עשרות אלפי שקלים וגם הרבה יותר. מעליות צריכות כפתורים מישושיים, ובבניין של יותר משלוש קומות צריך גם תיבה קולית - גם זה אלפי שקלים.
"אבל בחלק מהדברים זה רק עניין של תכנון נכון. אתה כבר יוצא בהצעת רכש לריהוט או מחפש נכס חדש לחנות חדשה? תחפש מראש דברים נגישים. אגב, בכנס של עמותת נגישות ישראל שיתקיים מחר (ב'), יופיע יועץ הנגישות שליווה את האולימפיאדה בלונדון, שם הנגישו לא רק את האיצטדיונים, אלא שילבו במתנדבים ובעובדים לא רק אנשים עם מוגבלויות אלא כל המיעוטים בקהילה".
קמארה: "בבניינים קיימים הרבה דרישות הן מופחתות ביחס לתקנות בבניינים חדשים. אם רוחב פתח בבניין חדש צריך להיות 80 ס"מ, בבניין קיים אם אתה מוצא שזה 76 ס"מ - מאשרים את זה, וכך גם אם המעלית קצת קטנה ממה שנדרש".
"אל תגידו 'לא ידעתי'"
מעסקים קטנים (פחות מ-100 מ"ר) נדרשות פחות התאמות מאשר מעסק גדול, וחלק מהדרישות הן פשוטות כך שכל אחד יכול לבדוק בעצמו אם הוא עומד בהן, בלי להיוועץ במורשה נגישות. למשל, למדוד את רוחב הפתח, לסמן חלונות זכוכית גדולים במדבקות זוהרות, להנמיך מעט דלפקים ולפנות מכשולים בדרך.
חיימוביץ': "ההנגשה היא אמנם נטל כבד, אבל הקריטריון למי שעומד בהנגשה הוא המחזור ולא הרווח. ברור שלא כל בעל איטליז יכול להביא מורשה נגישות, אבל יש טפסי בדיקה אצלנו באתר, אל תגידו 'לא ידעתי'".
- מדברים הרבה על יוקר המחייה, ואי אפשר להתעלם מזה שחלק מהעלויות של בעלי העסקים מתגלגל בחזרה לציבור, ועל עסקים קטנים זה נטל כבד.
גילאון: "לא לגיטימי שנגישות פחות חשובה מתקני כיבוי אש, למשל. נכון שעל עסק פרטי קטן זה נטל כבד, אבל אם ההנגשה עלולה לסגור עסק מסיבות כלכליות, יהיה פתרון: או שינגישו אותו רק חלקית או בכלל לא. מצד שני, אין לי עניין להפוך את התקנות לגזרה שהציבור לא יכול לעמוד בה, או להשניא את העניין על הציבור חלילה. במשרד שלי יש פוסטר של אחמד יאסין וכתוב 'לא כל הנכים צודקים'. מצד אחר, באוצר חושבים שכל אדם בישראל הוא נטל על קופת האוצר".
קמארה: "שוויון עולה כסף. נכון שזה קשה, אבל לטווח הארוך זה גם כלכלי. אנחנו נשקיע כסף ומאמץ כדי שאחרי 66 שנות עצמאות המרחב הציבורי יהיה מתאים לאנשים בעלי מוגבלות".
