אחד מזכרונות הילדות הטובים ביותר שלי הוא חג השבועות בקיבוץ של דודי בנגב.
שמש אביבית בשמיים, כל הילדים לבושים לבן, יושבים על הטרקטור שעובר בין השדות, מציגים את הביכורים ואת כלי העבודה בשדה ושרים. יש בזה מן הקלישאה של ארץ ישראל הישנה והטובה, ואני לרוב מתנגד גם לקלישאות וגם לארץ ישראל הישנה והטובה, אבל במקרה הזה אני דבק בשני הדברים.
פשוט כי האופציה השנייה הרבה יותר גרועה.
את כל החגים לקחו לנו. את פורים לקחו חברות התחפושות, שגובות מאות שקלים לחתיכת בד שמתלקחת מהר יותר מיער קק"ל בקיץ; את פסח לקחו חברות התעופה, שבכסף שהן גובות על כרטיס לטורקיה אפשר לבנות מטוס קל ולטוס איתו לבד; שלא לדבר על רשתות המזון שעושות סיבוב על הצרכנים ועל בעלי החיים גם יחד ביום העצמאות. אבל הגזילה הבולטת ביותר, המרגיזה ביותר, היא שבועות.
הרי מה זה שבועות? זהו חג שמציין את תחילת עונת הביכורים, חג הקציר. כפי שנאמר בשמות כ"ג ט"ז: "חג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה". ואין דבר יפה יותר מלציין את החזרה לארץ ישראל באמצעות השפע שהארץ הזאת נותנת לזורעים אותה.
ואלוהים יודע שזורעים אותה.
אז איך הפך החג היפה הזה מחג התנובה לחג "תנובה"? מנהג אשכנזי משני יחסית, ומאוחר, הוא אכילת מוצרי חלב בחג. באירופה, שם התבואה החקלאית בארצות הקרות לא דומה למה שקורה כאן, הוכנס במקום מנהג של אכילת מוצרי חלב. מאז דאגו כמה זרמים יהודיים לאצטלות ופרשנויות שונות, והחלב נכנס בדלת האחורית.
והו! רבה השמחה לחברות החלב, בראשן תנובה. בהחלטה אסטרטגית מבריקה שכוללת שנים של שטיפת מוח פרסומית שוכנענו ששבועות הוא בכלל חג החלב. סלינו על כתפינו, ראשינו עטורים? מקצות הארץ באנו, הבאנו ביכורים? יותר כמו "עגלותינו עמוסות בגבינות ומעדנים. את הרפתות מילאנו, הביטו בעטינים".
הביטו סביבכם על הפרסומות לחג. בדרכים, ברדיו, בטלוויזיה ובאינטרנט. כמה מתייחסות לתבואת הארץ שאחרי האביב, וכמה מתייחסות למוצרי חלב ב"מבצע"? בכל מקום אפשר עכשיו לשמוע, בתזמון מושלם-והו-כה-אקראי, על סגולותיו (השנויות במחלוקת) של החלב, ועל טכנולוגיות החליבה המתקדמות שיש ברפתות ישראל.
וכמובן, אי-אפשר בלי העמוד האחורי בעיתון כך-כך על שיאנית החלב, עדנה שלנו, מרפת כך-וכך, שנתנה השנה כך-וכך ליטר חלב. כל הכבוד לעדנה. פרה ציונית טובה, שמעדיפה לסבול כמויות אנטיביוטיקה והריונות בלתי פוסקים כדי לתת מטוב-ליבה את החלב שלה לעם ישראל הצמא, במקום לעגל שלה.
הרי אנחנו הפרות. עדר של צרכנים שכלואים בתוך רפת. חולבים אותנו בלי סוף. כל-כך קל לשכנע אותנו שכבר שכחנו מה חשבנו לפני. הלו, שבועות הוא מועד שחוגג את היופי שבטבע, בשדה, ובצמיחה - לא את הכיעור שברפתות, בשיעבוד ובכולסטרול.
תנו לסינים לשתות את מה שתנובה בישלה - תשאירו לנו את החיטה, הירקות, הקטניות והדגנים. חג שמח.