פרופ' יואב רינון / צילום: כפיר זיו
קול אישה: "האוצר מתקצב סטודנטים למוזיקה ב-40 אלף שקל לשנה. סטודנטים לאמנות ב-30 אלף, סטודנטים לפילוסופיה ב-22 אלף, אבל סטודנטים להנדסאות ב-7,000 שקל בלבד?!
קול גבר: בכל שנה חסרים במשק שבעת אלפים הנדסאים.
אישה: בכל שנה חסרים למשק שבעת אלפים הנדסאים.
גבר: מה הם רוצים, שנביא הנדסאים עובדים זרים מהודו?!
אישה: יובל, שומע? בלי הנדסאים זרים אין תעשייה.
(מתוך פרסומת מטעם המכללות הטכנולוגיות ששודרה ברדיו במהלך הקדנציה של הממשלה הקודמת, שבה יובל שטייניץ כיהן כשר האוצר).
הפרסומת הרדיופונית הזו, שפרופ' יואב רינון מהחוג לספרות השוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים בחר לצטט כפתיח לספרו החדש, "משבר מדעי הרוח" (הוצאת הקיבוץ המאוחד), משקפת לדעתו את הגישה הרווחת למדעי הרוח בישראל. כמו במקומות אחרים בעולם, גם בישראל נמצא התחום שמאגד בתוכו בין השאר את לימודי הספרות, ההיסטוריה והפילוסופיה, בשקיעה כואבת.
ספרו של רינון קצר, 124 עמודים בסך הכול, והוא כולל שלוש מסות: אחת פרי עטו, ושתיים אחרות, של הפרופסורים האמריקאים סטיבן גרינבלט ואנדרו דלבנקו, שהוא תרגם. במסה שלו הוא סוקר בתמציתיות את התפתחות מדעי הרוח ומציב את התחום בהקשר היסטורי רחב; עובר לתאר את הסיבות למשבר המתמשך בערך שהחברה המערבית מייחסת למדעים אלה מאז המאה ה-19 (רמז: השימוש במילה מדע הוא אם כל חטאת); ומאוחר יותר הוא מסביר מדוע אסור לחברה חפצת חיים להזניח את התחום ומציע הצעות קונקרטיות להחייאתו.
"אני חושב שהמחשבה שאם אתה לומד במכללה לטכנולוגיה זה ברור שאתה לא תלמד שום דבר בספרות היא לא נכונה ומכאן מתחילה הבעיה", הוא מסביר בראיון ל-G. "אני חושב שהאידיאל הוא לאו דווקא שיותר אנשים יירשמו לחוגים למדעי הרוח אלא שיותר אנשים ילמדו בקורסים של מדעי הרוח. אנשים במקצועות כמו משפטים או יחסים בינלאומיים או מינהל עסקים צריכים ללמוד גם מדעי הרוח. צריכות להיות תוכניות מובנות שבהן גם אנשים שמעניינים אותם כסף ועסקים - שזה בסדר גמור ואין לי שום דבר נגד זה - ילמדו גם מדעי הרוח ויבינו את ההקשר הרחב יותר של העולם שבו הם יעסקו".
- למה בעצם?
"אנשים צריכים לעשות מה שהם אוהבים, אבל אדם שרוצה ללכת לעשות עסקים צריך להבין שאנגלית זה לא מספיק. אם הוא רוצה לעשות עסקים בגרמניה, למשל, מדינה שיש בה המון כסף, אז כדאי לו לא רק ללמוד גרמנית, אלא ללמוד על התרבות הגרמנית ולהגיע לרמת השכלה שיש לבן השיח הגרמני שלו, ושאותה הוא קיבל בתיכון. שיח אמיתי נוצר על-ידי השקעה. ככה עושים את זה.
"כל אדם שמתעסק במקצוע פרקטי, בסופו של דבר מתעסק עם אנשים, וכדי להבין אנשים ולהתנהל בצורה אנושית איתם, אתה צריך את מדעי הרוח. אתה לא תקבל את זה מהחשבונאות ומהמשפטים, ולא מלימודי מינהל עסקים. חברה של אנשים שרק חושבים איך להשיג עוד כסף היא חברה רקובה".
רינון מציע בספרו דרכים אופרטיביות להתמודד עם המשבר העמוק במדעי הרוח. כצפוי, הוא מצביע על כך שמעמדו של המורה הישראלי נמצא בשפל, מזכיר שאנשים מוכשרים רבים כלל אינם חושבים להקדיש את חייהם להוראה לאור המשכורות הנמוכות ומביא כדוגמה את מערכת החינוך הגרמנית, שכל מורה בה חייב להחזיק בשני תארים לפחות ושהמשכורות שהיא משלמת מרשימות בכל קנה מידה. "בגרמניה, למשל, יש יותר מורים גברים מאשר נשים והסיבה שזה מקצוע מאוד יוקרתי, זה שהם משלמים הרבה מאוד כסף וזה מביא כמובן לעליית הרמה של המורים. מדינה צריכה להחליט לאן היא מפנה את המשאבים שלה, ואצלנו, כל עוד המדינה הזו מציבה את מערכת הביטחון בראש סדר העדיפות שלה, המצב יהיה בזבל.
"אי אפשר להגדיל עד אין סוף את עוגת התקציב ואם זה לא ישתנה, לא יהיה כסף לחינוך. המדינה פשוט מחליטה להקצות את המשאבים שלה ל-א' ולא ל-ב', וזה ברור שחינוך לא נמצא בראש סדר העדיפויות בישראל למרות שפוליטיקאים אוהבים לומר כל הזמן כמה שחינוך זה דבר חשוב", הוא נאנח.
"ההערכה נמצאת בשפל"
באופן לא מתכונן, יוצא לאור ספרו של רינון חודש בלבד לאחר שמסמר כואב נוסף ננעץ בארון הקבורה של חקר והוראת מדעי הרוח בישראל. באפריל האחרון הודיעה אוניברסיטת תל אביב כי החוג ללימודי צרפת שפעל במסגרת הפקולטה למדעי הרוח ייסגר החל משנת הלימודים הקרובה לאור הירידה המתמשכת בהרשמה אליו.
ראש החוג, פרופ' מישל בוקובזה-קאהן, אמרה בין השאר ל"הארץ", כי "לפני 15 שנה היו 400 סטודנטים בחוג. השנה נרשמו לשנה א' פחות מ-30 סטודנטים. באופן כללי סטודנטים מחפשים (כיום) פחות להרחיב אופקים, ולקבל הכשרה יותר פרקטית בלימודים האקדמיים". במקביל, נתוני המועצה להשכלה גבוהה מראים כי עד 2012 ירד מספר הסטודנטים שלומדים תחומים שונים במדעי הרוח ל-7.5% מכלל הלומדים לתואר ראשון, לעומת 11.7% ב-2001.
"לא נראה לי שמישהו יחשוב להתווכח עם זה שמדעי הרוח נמצאים בעיצומו של משבר נוראי", מתייחס רינון. "אף אחד לא כופר בכך שעכשיו המצב הוא קטסטרופה או בכך שבעבר הוא היה מצוין. אף שיש לי עליו לא מעט ביקורת, המחקר עצמו נמצא במצב טוב. הוא משקף את הפעילות של אותה אליטה שנמצאת באוניברסיטאות. אבל, אם לא יהיה המשך לאליטה הזו, המצב לא יהיה טוב. השאלה החשובה היא מה יהיה הלאה. כל מי שיש לו איזושהי תחושה של דאגה לעתיד מבין שיש פה בעיה".
במיוחד מתקומם רינון כנגד הערך המיוחס לייצור וליעילות. "אני חושב שאנחנו צריכים לשאול מה בדיוק אנחנו מגדירים כערך", הוא רושף. "אני לא אומר שייצור זה לא דבר חשוב או שכלכלה זה לא דבר חשוב, אבל הבעיה היא שכשהייצור והכסף הופכים לחזות הכול, יש לנו בעיה ואז גם ערכים הופכים להיות משהו שאנחנו מודדים כמו שמודדים כסף. זה הורס את התשתית האנושית של החברה ולא רק את התשתית התרבותית שלה. אפשר לומר 'בשביל מה אנחנו צריכים תרבות כשיש לנו כסף?',
"אבל אני חושב שללא תשתית אנושית אין חברה אנושית. היעדר של חברה אנושית מאפשר לרוע לפרוץ; אנשים שהם לא בהכרח רעים, נהיים רעים - ואז מתחזקים את הרוע, שאנחנו בעצם מאפשרים לו לפרוץ. כל עוד לא יהיו לנו כלים לחשיבה ביקורתית על ההתנהלות שלנו, נמשיך לייצר רוע ונהפוך לחברה לא דמוקרטית. אם אין שום ממד ערכי אחר מלבד הכסף וההצלחה הכלכלית, אתה בבעיה".
מספרי הנרשמים לחוגים השונים למדעי הרוח אמנם מטרידים את רינון, אולם בעיניו, השאלה החשובה אינה הפופולריות היורדת והולכת של מדעי הרוח, אלא חוסר ההערכה כלפיהם. "פופולריות באה בעקבות הערכה בדרך כלל", הוא מסביר. "תחום יכול להיות מאוד-מאוד מוערך, אבל לא מאוד פופולרי. לנו, יש קודם כול בעיה שמשהו שנחשב פעם למאוד ראוי להערכה, הפך למשהו שההערכה כלפיו נמצאת בשפל, שהוא נתפס כיום כמשהו בלתי נחוץ.
"זאת הנקודה שבה נכנסתי לעניין. הספר בנוי בצורה של מיפוי - מתי מדעי הרוח היו נחוצים, למה הם היו נחוצים, ולמה המצב הזה השתנה. חשוב להבין שזה תהליך ורק אחרי שנמפה את המשבר ניתן יהיה לחשוב על איך פותרים את הבעיה".
"הרוע האנושי שכיח מהטוב"
מבחינה היסטורית, רינון מחזיק בדעה כי עליית מושג המדעיות כערך עליון, היא שהובילה את תחום הרוח למשברו הנוכחי. במאה ה-19, הוא מסביר, משלה בכיפה התפיסה שהאקדמיה צריכה להיות אובייקטיבית ומדעית. עמידה בשני הקריטריונים הללו אמורה היתה לייצר בתורה מקצועיות ומקצוענות. השאיפה של המדע, לפחות כפי שהוא נתפס על-ידי רוב רובם של האנשים, היא שכל תחום יהיה מדיד, ולראיה רינון מזכיר את התנועה ההדרגתית של הפסיכולוגיה אל מתחת למטרייה הרחבה יותר המכונה "מדעי ההתנהגות".
ההבדל אינו רק סמנטי: בעוד שלפני שנים לא רבות ניסו אנשי המקצוע בתחום להבין את נפש האדם ולנסות לגזור מהבנה זו תובנות מועילות, הבון-טון כיום הוא למפות את המוח האנושי באמצעות מכשירי MRI ולבדוק אילו אזורים בו אחראים על הרגש ועל ההתנהגות. אם רק נדע לאן בדיוק לחבר את האלקטרודה הנכונה, סבורים לא מעט חוקרים, נוכל להפוך כל זאב לכבש וכל נפש אומללה למאושרת באדם.
ועדיין, גם אם קריאה בספרו של רינון עשויה ליצור רושם מטעה של ריאקציונר שמתרפק על העבר, הוא מדגיש כי זה אינו המצב וכי הוא מעריך את המדע המודרני מאוד. הוא מודע לכך שהרפואה המודרנית הצילה אינספור בני אדם, ומדגיש שגם אין לו שום דבר נגד תרופות נוגדות דיכאון. ברור לו לחלוטין שהמתמטיקה והפיזיקה הביאו את האדם להישגים בלתי נתפסים כמו נחיתה על הירח.
עם זאת, הוא מתריע כי את האדם עצמו לא ניתן למדוד, וכי שאיפה שכזו כלל אינה צריכה להיות מטרתו של המדע, והוא מתריע מפני המדע המכמת, ש"הפך להיות חזות הכול. נראה לי שאחת השאיפות המרכזיות היום בעולם היא למדוד את האדם במשהו שדומה לנוסחאות מתמטיות. זה לעשות רדוקציה לאדם, ולמעשה לאנושיות שלו. זה בעיניי דבר נורא ואיום. זה מייצר אנשים שלא חושבים וכשיש קהילה של אנשים שאינם חושבים, זה מאפשר כר פעילות נרחב ונוח מאוד לרוע, ולצערנו הרוע האנושי יותר שכיח מהטוב האנושי".
כשאני שואל את רינון אם בעת תור הזהב של מדעי הרוח, שנמשך מימי יוון העתיקה ועד למאה ה-19, הייתה אכן האנושות טובה, דמוקרטית, מוסרית או שוויונית יותר, ומעמת אותו עם מחקרו של הפסיכולוג הקוגניטיבי סטיבן פינקר, שמצא כי אנו חיים כיום בתקופה הלא אלימה ביותר בהיסטוריה האנושית, הוא מתקומם.
"אני מאלה שחושבים שבני אדם באופן כללי הם רעים, ושרוב בני האדם מעדיפים לממש את הפוטנציאל הרע שבהם ולא את הפוטנציאל הטוב שבהם", כך רינון. "השאיפה של מדעי הרוח היא לאתגר את הדבר הזה. השאלה אינה אם אנשים הם פחות טובים או יותר טובים - הם בדרך כלל מאוד לא טובים - אלא באיזו דרך אנחנו רוצים לצמצם את הרוע שרוצה להתבטא, ואיך נאפשר לאנשים להיות יותר טובים".
- איך באמת?
"דרך זה שאנחנו מחויבים לאתגר אנשים מבחינה חשיבתית. ברגע שאנחנו מייצרים את החשיבה הכמותית הזו כערך, אנחנו מייצרים עולם ערכי רקוב, זו הבעיה. גם בתוך עולם ערכי שאינו רקוב יכול להיות המון ריקבון, אבל לפחות יהיה לאן ללכת למי שירצה לא להיות רקוב. ברגע שהערך העליון הוא כמות וכסף ולא אנושי, נגיע למקום רע מאוד, יותר רע משהוא כיום".
"לא להאכיל תלמידים בכפית"
לא במקרה מושג הרוע שב ועולה בשיחה. העיסוק בטוב וברוע אינו זר לרינון, שנחשב מומחה להגותו של המרקיז דה סאד, שעל שמו המושג סאדיזם. הוא כתב עליו את הספר "חדר מיתות של סאד" (הוצאת רסלינג) ותרגם, בין השאר, את "התופת" מאת דנטה, אחת היצירות הקנוניות של התרבות המערבית. הוא בן 51, אך נראה צעיר מגילו, וסוגר השנה 30 שנים באקדמיה. הוא מלמד בחוגים לספרות השוואתית וללימודים קלאסיים באוניברסיטה העברית, מכהן כראש בית הספר לספרויות עתיקות וחדשות, ומתגורר בירושלים עם בתו ועם בן זוגו.
אף על פי שמתי מעט נחשפו בעת העתיקה להגות שרינון היה שמח שתהיה נחלתם של רבים גם במאה ה-21, הוא מבחין בין אוריינות לבין חשיפה לרעיונות ולטקסטים. "התרבות בעת העתיקה הייתה תרבות אוראלית. היוונים נחשפו לרעיונות בצורה אחרת", הוא מזכיר. "שיעור יודעי הקרוא וכתוב כיום הרבה יותר גבוה, אבל זה שאתה יודע לקרוא, לא אומר שתקרא הומרוס או ג'יימס ג'ויס.
העובדה היא שבעת העתיקה למדו לקרוא ולכתוב באמצעות לימוד דברים אתיים ולא באמצעות 'אלפוני', שמלמד אותך משפטים שמאוד-מאוד פשוטים להבנה, אבל הם חסרי כל ערך תוכני. אז לקחו חתיכות - פשוטות יותר אמנם - מהטקסטים הקנוניים ותרגלו אותם.
"הייתה אז תפיסה שחינוך זה לא רק ללמד אנשים להצליח בעולם. בעת העתיקה לימוד מדעי הרוח היה חלק ממה שאנשים, שרצו להצליח בעולם, למדו. מה שהיום אנחנו קוראים לו מדעי הרוח זה מה שהם קראו לו ספרות, אבל למעשה זה אותו הדבר. ההנחה הייתה שכדי להצליח במידה פרקטית - בוודאי במקצוע כמו משפטים שבו אתה צריך להבין את הטבע האנושי, אבל גם בפוליטיקה - זה מה שמכשיר אותך.
למי שרצה אז לחיות אחרת היה מודל טוב יותר של לחיות אחרת. זה שכל טקסט יכול לשמש לרעה - כמו למשל העובדה שאריסטו היה המורה של אלכסנדר מוקדון - לא אומר שטקסטים לא יכולים לשמש לטוב. במדעי הרוח התפקיד שלנו הוא לא להאכיל תלמידים בכפית אלא ללמוד טקסטים בצורה ביקורתית".
- וזה נעלם והולך?
"אני חושב שוויתרנו על התפקיד הזה במודע ובמכוון כי רצינו מדע ואובייקטיביות. ניסינו להתחרות במגרש שבטוח נפסיד בו, אבל זה קרץ לנו. גם אנחנו רצינו את התקציבים של מדעים אחרים, אבל זו טעות לנסות להיות שם. אנחנו צריכים להיות במקום שבו אנחנו הכי טובים. אנחנו לא הכי טובים בכסף ובמדידה ובאובייקטיביות, אלא הכי טובים בהגדרת איך זה להיות בן אדם. ניאו-ליברלים, לעומת זאת, לא הכי טובים בלהגדיר איך להיות בן אדם. הם דוגמה לשימוש לרעה של האנושיות ולצערי זה קוסם להרבה אנשים".
באופן אירוני, השפל העמוק במצבם של מדעי הרוח מגיע בתקופה קריטית: למרות הערך האדיר שמייחסת החברה המערבית כיום ליעילות ולכימות של כל תחום, דומה שדווקא השינויים האדירים שחלים בה ומעלים שאלות אתיות רבות משקל בתחומי הטכנולוגיה, הפרטיות, הגנטיקה ועוד, מצריכים דיון אתי עמוק מאי פעם. אפשר להתחבר אל המסקנות שאנשי מדעי הרוח יגיעו אליהן, או לחילופין לסלוד מהן, אבל מעטים יחלקו על כך שצריך שלאנשי מדעי הרוח יהיה תפקיד משמעותי בדיונים הרי הגורל שיכתיבו את התנהלותה של האנושות בעולם המורכב שהיא יוצרת לעצמה.
לא סתם נקראו פילוסופים בכירים להשתתף בדיונים שמתקיימים בימים אלה ממש בבריטניה בניסיון לגבש אמנה לשימוש ברובוטים לוחמים. למהנדסים או לפיזיקאים - מוכשרים ככל שיהיו - אין את הכלים לשאול את השאלות האתיות שמתעוררות חדשות לבקרים. לפילוסופים, לעומת זאת, דווקא יש. ועם כל הציניות, אלפי שנות התפלספות, לא הולכות ברגל.