כסא גלגלים / צילום: shutterstock
דוח מבקר המדינה האחרון קבע באותיות של קידוש לבנה את מה שכולנו יודעים: תמונת המצב בכל הנוגע לשילובם של בעלי מוגבלויות בתעסוקה - שחורה.
אדם עם מוגבלות מוגדר כאדם עם לקות פיזית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית - קבועה או זמנית - שבגינה תפקודו מוגבל באופן מהותי בתחום אחד או יותר מתחומי החיים העיקריים.
בישראל חיים כ-750 אלף בעלי מוגבלות בינונית או חמורה, ולכ-460 אלף מהם קבעו הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי אחוזי נכות.
מתוכם, כ-250 אלף זכאים לקצבת נכות כללית או קצבת נכות מעבודה. כ-82% ממקבלי קצבת נכות כללית - אינם מועסקים.
לא לאירופה דמינו
בישראל כמו בישראל, הביורוקרטיה היא אם כל הצרות. "אדם עם מוגבלות המנסה להשתלב בתעסוקה ניצב מול סבך ביורוקרטי: משרדי ממשלה ומוסדות רבים, ובעיקר משרד הרווחה, משרד הכלכלה והמוסד לביטוח לאומי - אחראים למתן שירותי שילוב תעסוקתי", כותב המבקר.
"גופים אלה פועלים באופן עצמאי, ללא תיאום מוקדם וללא הסדרת העבודה ביניהם; בנקודות ההשקה ביניהם מתגלעות מחלוקות בין-ארגוניות רבות; וחסר תכנון כולל המקצה את המשאבים הניכרים בהתאם לסדרי עדיפויות".
עוד כותב המבקר: "אי-הקמתה של תחנת שירות אחת לאנשים עם מוגבלות - שיכולה לשמש כלי מרכזי לצמצום הסבך הביורוקרטי העומד בפני אדם עם מוגבלות - ממחיש ביתר שאת את הליקויים בתפקוד הממשלתי המקשים על שילובם בתעסוקה".
פרופ' אריק רימרמן, ראש הקתדרה למדיניות רווחה ותכנון חברתי ומרצה בפקולטה למדעי הרווחה והבריאות באוניברסיטת חיפה, מחדד עוד יותר את הבעיה: "ישראל נחשבת לאחת המדינות הפחות מתקדמות בתעסוקת בעלי מוגבלויות בהשוואה למדינות ה-OECD, ונדרש כאן שינוי תפיסתי מעמיק על מנת שדברים יזוזו באמת".
לדבריו, גם אם הממשלה תקים בסופו של יום תחנת שירות אחת לטיפול בבעלי מוגבלויות, כפי שהתחייבה ולא עשתה עד כה, "אין בפתרונות מנהליים אלה כדי לחולל שינוי משמעותי בשיעור העסקתם של אנשים עם מוגבלות, שכן יש שני חסמים מרכזיים שאינם מטופלים.
"האחד - הימנעות הממשלה מלהשקיע בשוק העבודה כדי לעודד הצעת הזדמנויות תעסוקה לאנשים עם מוגבלות, כמו מתן תמריצים למעסיקים, סבסוד תעסוקה, עדיפות במכרזים למעסיקים המתחייבים לקלוט בעלי מוגבלויות וכיו"ב. הגורם השני - השקעה בהכשרה מקצועית-טכנולוגית שתאפשר לבעלי מוגבלות להיות בעלי כישורים, ובעיקר טכנולוגיים, המתאימים לשוק העבודה המודרני".
המגזר הציבורי: לא חלוץ לפני המחנה
מתברר כי גם בחברות הגדולות במשק - אלה המטיפות לאחריות חברתית - מועסקים מעט מדי אנשים בעלי מוגבלויות: על-פי נתוני ארגון "מעלה", העוסק בקידום אחריות תאגידית בעסקים, המספר המדויק הוא רק 1.9%. נתון כמעט בלתי נתפס.
"מצד אחד, המודעות - או ליתר דיוק, הנכונות המוצהרת - של החברות הגדולות במשק לקלוט אנשים עם מוגבלויות בעבודה, עולה.
"מצד שני, הנתונים בפועל מצביעים על שיעורי קליטה נמוכים", אומר מומו מהדב, מנכ"ל מעלה. עוד לדבריו, "קיימת תפיסה שגויה שיכולתו של אדם בעל מוגבלות לעבוד נמוכה מזו של אדם ללא מוגבלות, וזה לא נכון בהכרח. יש היום הרבה יותר עשייה בהכשרה ובהשמה של חרדים וערבים ופחות בהכשרה ובהשמה של אנשים עם מוגבלות. אולי בגלל שחלקם באוכלוסייה נמוך מזה של החרדים והערבים".
אך מהדב לא מטיל את האחריות רק על כתפי המגזר העסקי: "שיעור התעסוקה הנמוך נובע גם ממחסור בזמינות כוח אדם ובגופים מתווכים, דוגמת חברות השמת כוח אדם, המסייעים בהשמת אנשים עם מוגבלות בשוק הפרטי.
אבל עוד לפני הביקורת שמופנית כלפי חברות פרטיות על כך שהן מעדיפות לשכור לעבודה עובדים שאינם בעלי מוגבלויות, יש להביט גם על המגזר הציבורי, שאמור להיות החלוץ לפני המחנה. לא תופתעו לשמוע שלא כך הדבר.
מבקר המדינה לא חסך את שבטו מהמגזר: "בשירות המדינה, שעליו חלה חובה להעדפה מתקנת, שיעורם של האנשים עם מוגבלות מקרב עובדי המדינה נמוך כשהיה, ללא שיפור משמעותי, ונציבות שירות המדינה אינה עומדת בדרישות חוק המינויים. נוסף על כך, אין חובת דיווח בכל הנוגע להעסקת אנשים עם מוגבלות בתאגידים הציבוריים, בחברות הממשלתיות וברשויות המקומיות - ומנגנוני דיווח דוגמת אלה החלים על שירות המדינה והקיימים בנוגע לאוכלוסיות חלשות אחרות - אינם בנמצא", נכתב.
דוגמה מוחשית לאוזלת ידה של המדינה בסוגיה, סיפק באחרונה בג"ץ בפסק דין שנתן באחרונה בעניינו של רמי מחמלי - עובד מוערך בשירות בתי הסוהר, שחרף הערכת מפקדיו, כל בקשותיו להתקדם בסולם הדרגות נדחו על הסף בטענה שמוגבלותו הפיזית - מחלת לב שממנה הוא סובל ובגינה ירד לחלקיות משרה - לא מאפשרת לו להתקדם.
מחמלי, שעובד בשב"ס משנת 1995 ובחלקיות משרה משנת 2003 - לא ויתר. הוא עתר לבית המשפט וזה קבע כי המדינה לא עמדה בדרישות החוק לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, ולא ביצעה את ההתאמה הנדרשת לקידומו של מחמלי.
עו"ד ברק כלב, שותף במשרד עוה"ד אורנה לין ושות', ומומחה לדיני עבודה, רואה בפסק דין האמור תקדימי, חשוב ודרך אבן בכל הנוגע לשילובם של אנשים עם מוגבלות בשוק העבודה.
"לבג"ץ זה יש פוטנציאל להיות קו פרשת מים במציאות המשפטית בקידום זכויותיהם של בעלי מוגבלות, כי הוא מפרש בצורה ברורה ורחבה מאוד את החוק לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. בג"ץ יצק תוכן קונקרטי לסעיפי החוק ותרגם אמירות כלליות לתכל'ס. כך, למשל, פסק שמעסיק צריך להוכיח שאכן עשה מאמץ אמיתי ונמרץ על-מנת להתאים משרה לעובד בעל מוגבלות".
פרופ' רימרמן סבור אחרת. "למרות שמדובר בפסק דין בעל חשיבות רבה, הוא שולי לאור העובדה שחלק גדול מהאנשים עם מוגבלות נמצאים מחוץ לשוק העבודה, ושינוי מהותי, לדאבון הלב, לא נראה באופק. על הממשלה לראות בכך נושא לאומי רב-חשיבות, משום שעלות קצבאות הנכות שהמדינה משלמת גבוהה, ואף הולכת וגדלה.
"המטרה היא ליצור תמריצים מספיקים ומסלולי השתלבות בשוק העבודה ולהחליף קצבאות בשכר עבודה. שילובם של בעלי מוגבלות בתעסוקה יועיל לכל הצדדים - ירוויחו ממנה גם המועסקים, גם המשק וכמובן, החברה הישראלית בכללה. זה Win-Win קלאסי".
רק מעט חברות נושאות את הדגל
דפנה מאור, ראש המטה לשילוב אנשים עם מוגבלות בתעסוקה במשרד הכלכלה, אחד הגופים שספגו ביקורת בדוח המבקר ושאמון בין היתר על הפעלת תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, מודה שהתמריצים שהמדינה מציעה כיום לא מפתים מספיק מעסיקים.
לראיה - רק 5.4% מכלל המעסיקים במגזר העסקי מעסיקים אנשים עם מוגבלות ו-5% נוספים העסיקו בעבר אנשים עם מוגבלות ואינם נוהגים כך עוד.
"אנחנו רואים מגמה אצל מעסיקים, אם כי עדיין לא נרחבת, של תובנה בקליטת עובדים עם מוגבלות, למשל, במרכזי קול-סנטר למיניהם, לאור הקושי של אלה בגיוס עובדים ללא מוגבלות ולאור הנאמנות הידועה של בעלי מוגבלות למקום עבודה. גם ברשתות בתי קפה דוגמת ארומה, יש הנושאים את הדגל הזה בגאון".
עוד לדבריה, המטה שאמון על סוגיית השתתפות המדינה במימון עלות ההתאמות שעל המעסיק לבצע כדי לאפשר לעובד עם מוגבלות לתפקד כאחד העובדים - "מנסה למצוא את הנוסחה לתמרץ מעסיקים". המטה מופקד גם על הפעלת תקנות שכר מינימום (שכר מותאם לעובד עם מוגבלות בעל יכולת עבודה מופחתת), שבמסגרתן מבצע המטה אבחון תעסוקתי במקום עבודתו של אדם עם מוגבלות המבקש זאת, וקובע שכר עבודה המותאם ליכולת עבודתו בפועל, גם אם הוא נמוך משכר המינימום הקבוע בחוק.
מטרת התקנות היא, בין היתר, למסד יחסי עובד-מעביד בין עובדים עם מוגבלות לבין מעסיקיהם, במקום שבו יחסים כאלה לא היו קיימים קודם לכן, ולתמרץ מעסיקים להעסיק אנשים עם מוגבלות.
אלא שמדוח המבקר עולה ששיעור האנשים עם מוגבלות הנהנים מאחד ממסלולי הפעולה העיקריים של המטה בשנים האחרונות, אינו גבוה: בשנים 2012-2010, רק כמה מאות עובדים נהנו בשנה מאבחוני שכר מינימום מותאם ומהשתתפות במימון התאמות.
מאור, בדומה לרימרמן, מסכימה שנכונות של מעסיקים לקלוט עובדים עם מוגבלות תתרום הן למעסיק והן לחברה ותשפר את תמונת המצב.
"קשה לאפיין את סוג העסקים שקולטים עובדים עם מוגבלות. מה שכן מאפיין את אלה שקולטים אותם שזה בנפשם או שיש להם ניסיון טוב עם זה או שהם חשופים לזה מהבית ויש להם רגישות לנושא", היא אומרת ומוסיפה ש"אנשים עם מוגבלות מתאפיינים, בהכללה, כבעלי מוטיבציה גבוהה להשתלבות בתעסוקה וכאשר הם משולבים בעבודה הם נוטים להפגין רמת נאמנות גבוהה למעסיק. בדרך-כלל, רמת התחלופה של עובדים עם מוגבלות נמוכה יותר בהשוואה לעובדים שאינם לוקים במוגבלות והתוצאה - לאחר תקופת הלמידה וההיקלטות במקום עבודה, המעסיק נהנה מעובדים טובים, מקצועיים ומסורים הפועלים במסגרת התעסוקתית משך תקופה ארוכה וממושכת".
עוד לדבריה, "התרומה למשק ולכלכלה הישראלית באה לידי ביטוי, בין השאר, בהגדלת כוח הקנייה המצוי בידי המועסקים עם המוגבלות והעלאת התוצר המקומי הגולמי במשק".
