קריירה / צלם: פוטוס טו גו
האם את העובד הישראלי מעניין היום פחות עד כמה תורם לחברה הארגון שבו הוא עובד? ממצאי מחקר "המראה החברתית", שערך "גלובס" באמצעות חברת TRI מחקרים אסטרטגיים, מגלה שינויים מובהקים במידת האכפתיות שלו לעומת ממצאי מחקר זהה שנערך לפני שנה.
בסקר האינטרנטי, שנערך בקרב 503 נדגמים בגילאי 18 ומעלה, התבקשו הנסקרים לדרג בין 1 ל-5 עד כמה חשוב להם לעבוד בארגון המעורב בפעילויות שונות למען הקהילה. בשאלה זו ציינו 63% כי הנושא חשוב להם במידה רבה או רבה מאוד, לעומת 76% שייחסו חשיבות רבה לנושא במהלך השנה שעברה. על ציר חשיבות מ-1 ל-5, עומד הציון הממוצע הנוכחי על 3.8 לעומת 4.2 אשתקד. ל-8.5% מהנשאלים הדבר כלל לא חשוב - כאן דווקא לא נרשם שינוי של ממש; הורים לילדים, בני 35-44 ובעלי הכנסה ממוצעת הביעו אכפתיות רבה יותר ממידת המעורבות החברתית של מקום עבודתם.
הלכה למעשה, ציינו 52% מהנשאלים (לעומת 64% ב-2013) כי בארגון שבו הם עובדים מתקיימת פעילות למען הקהילה ו-71% אף אמרו כי הם נוטלים בה חלק (כאן דווקא חלה עלייה קלה).
"חלה ירידה מובהקת באחוז הנדגמים המציינים חשיבות רבה מאד למעורבות חברתית של מקום העבודה, בהשוואה לסקר הקודם", מנתח עורך המחקר, ד"ר אריה רותם, את הנתונים.
רותם מבחין בירידה מובהקת באחוז הנדגמים שמציינים שבמקום העבודה שלהם יש פעילות למען החברה. מנגד, אין שינוי באחוז הנוטלים חלק בפעילות החברתית של מקום העבודה למרות שיש ירידה באחוז העסקים שעוסקים בפעילות חברתית, בהשוואה לסקר הקודם.
אלא שמחוץ למקום העבודה חלה ירידה מובהקת באחוז הנוטלים חלק בפעילות חברתית בהשוואה לסקר הקודם. "ממצאי הסקר מראים שהשפעת המחאה החברתית של קיץ 2011 מתחילות להתפוגג", הוא מדגיש.
פנים רבות למעורבות
"העובדים עברו בשנים האחרונות כמה התפכחויות שוודאי באות לידי ביטוי גם כאן", אומר עברי ורבין, מנכ"ל חברת גוד ויז'ן - ייעוץ לאחריות תאגידית. "אנחנו רואים ועדי עובדים ועבודה מאורגנת שצמחו. לא נותנים קרדיט גדול מדי למקום העבודה דווקא בשל תרומה חברתית, אלא מתייחסים לכלל האחריות התאגידית, במובנה הרחב יותר - יש הסתכלות על נושאים כמו הוגנות לעובדים, לספקים, ללקוחות, שקיפות. נושאים שהתחדדו מאוד בשנתיים האחרונות. תרומה לקהילה היא רק ממד אחד של אחריות תאגידית - ככל שהתפיסה יותר ביקורתית, זה לא בהכרח הדבר הכי משמעותי".
עם זאת, הוא מודה, הציבור הרחב עדיין מזהה חברה אחראית בעיקר עם תרומה לקהילה ופחות עם היבטים אחרים, חשובים לא פחות.
שוקי שטאובר, מומחה לניהול ובבעל רקורד ארוך של ספרים בתחום, סבור ש"מעורבות חברתית היא ''nice to have, לכן היא פורחת או בזמנים טובים או כאשר יש ביקורת רבה על התנהלותן של חברות. לכן הייתה לה פריחה אחרי משברי 2008. עכשיו ההתלבות ירדה, זה מצב טבעי. אני מוצא שמעורבות כזו, כשלעצמה, מיותרת. חברה שנוהגת בהגינות עם לקוחותיה ועם הסביבה בה היא פועלת לא נזקקת לצעדי תיקון וריצוי בדמות מעורבות חברתית.
לעובדים אכפת קודם כל מעצמם: ביטחון תעסוקתי, תגמול כספי הולם ועניין מקצועי (שעונה גם על צורכי קריירה). אם אלו מתקיימים, נחמד שגם מקום העבודה מסייע לקהילה - זה גם משליך על תדמית העובד שמועסק במקום עבודה 'טוב'".
לתרום בלי להתפאר
על אף הפער בשיעור השכירים שמדווח על פעילות חברתית במקום העבודה, ורבין "לא מקבל את זה שפחות תורמים לקהילה. אולי הדרכים לעשות זאת מגלומניות פחות - אנחנו יותר ציניים וביקורתיים והחברות, בהתאם, לא תמיד רצות להתפאר בתרומה. הן עושות דברים יותר 'על הקרקע', קטנים ולטווח ארוך. האיך משפיע על המה - כשאתה ממתג מגה-פרויקט גם העובדים ניזונים מזה, וכשאתה פועל בפרופיל נמוך יותר החשיפה היא אחרת.
"זה ש-200 עובדי חברה לוקחים חלק בפרויקט לא אומר שה-3,000 האחרים בעניינים. יותר מעניין אותם יציבות תעסוקתית ועניינים הישרדותיים. אם העובדים לא מחוברים לתקשורת הארגונית, הם בדרך-כלל מכירים פחות את הצדדים האלה בחברה".
למי אוהבים לתרום?
האם המניעים לתרומה חברתית של ארגון הם פילנתרופיים-כנים, או שבראש מעיניה של החברה עומדת קודם כל התדמית בעיני העולם או בעיני העובדים? התשובה לזה כמובן אינה חד-משמעית, ומורכבת מתמהיל של כל המרכיבים.
"אני רוצה להאמין שלא מעט מזה הן באמת כוונות טובות", אומר ורבין, "בסך הכול רוב האנשים הם אנשים טובים - היו בתנועה, היו בצבא. ממד ההתנדבות בארץ גדול מממד התרומה". עם זאת, הוא אומר, אי-אפשר להתעלם משיקולים אחרים של חברות - שמשפיעים לא מעט על התמהיל והדרך שבה בוחרות החברות לתרום.
"בחברות אוהבים יותר לתרום לנוער ולילדים ופחות לקשישים", הוא מדגים. "כמעט אף אחד לא מתעסק עם ענייני דו-קיום כדי לא להיתפס כנוקט עמדה ו'להסתבך' עם קהלים מסוימים. בכלל, נושאים שנויים במחלוקת כמו פליטים ועובדים זרים נשארים בחוץ - למרות שלדעתי מי שילך בניגוד לכיוון הזרם יזכה להערכה מהשוק. חינוך, בריאות, ילדים, נוער - האזורים הנוחים הם המבוקשים. גם תרומה לגדודי צה"ל פופולרית - זו תופעה ישראלית".
בהתנדבויות מתוחכמות יותר, מסביר ורבין, תנסה החברה לחבר ערכיה המוצהרים לבין נושא ההתנדבות". נטייה גוברת היום היא לחבור לעמותות המדורגות גבוה במדדי אפקטיביות של גופים חיצוניים, כמו "מידות", כדי להימנע מתרומה לחשבונות מנופחים של מנכ"לים ובעלי תפקידים. מאפיין נוסף הוא העדפה ברורה לנראות פיזית, ולא תרומה להלכי מחקר למשל - שבפועל, עשויים להועיל לא פחות, אולם לא "מצטלמים" או נשמעים אותו הדבר.
שטאובר נותן לארגונים פחות קרדיט מעמיתו ורבין: "המוטיבציה של מקום העבודה היא בראש ובראשונה תדמיתית", הוא אומר, "ובמקרים רבים דווקא מול שוק העבודה. מדובר במיוחד בחברות שצריכות כוח אדם מבוקש - זאת אומרת שיש בהן כבר ביטחון תעסוקתי, תגמול ראוי ומענה על צורכי התפתחות מקצועית - שמצפה שהחברה גם תתרום לקהילה".
האמביציה של העובד עצמו לקחת חלק בכל זה, הוא מציין, משתנה מאחד לשני - מחוש חברתי מפותח ועד שעמום - אך היא "בהחלט אחת הדרכים לבלוט בארגון ולהראות מחויבות לערכיו המוצהרים".
הורים מעורבים
הנשאלים במדגם מרכיבים מדגם מייצג של האוכלוסייה, כך שמעניין לראות באילו גילאים ובאילו מגזרים שיעור המעורבות גבוה יותר. וכך, בקרב העובדים בעלי הילדים, ניכרת חשיבות רבה יותר למימד התרומה החברתית של מקום העבודה - מה שבא לידי ביטוי גם בקבוצת הגיל האופיינית, בני 35-44, המעניקים לחשיבות הנושא ציון ממוצע 4.1 לעומת 3.4 או 3.5 בקרב נשאלים צעירים יותר. מעניין לא פחות לגלות כי ההצהרות ההיפותטיות על חשיבות הנושא תואמות גם את שיעור ההשתתפות בפועל בפעילויות לתרומה חברתית במסגרת העבודה - גם שם מובילה קבוצת הגיל המדוברת, עם 88% השתתפות. זהו פער מהותי על פני עובדים מבוגרים יותר, שם צונחים אחוזי ההשתתפות לסביבות המחצית (עם עלייה בקרב בני 55-64 ל-64%), אך גם פער לא מבוטל על פני צעירים יותר, ששיעור ההשתתפות שלהם בפעילויות כגון אלה עומד על 74% בלבד. זה כמובן לא מובן מאליו, בהתחשב בעומס המטלות המוטל דווקא על הורים לילדים בשנים האלה - אלא אם הנשיאה בנטל החברתי תחומה במסגרת שעות העבודה הרגילות, ומהווה דווקא סוג של ריענון וגיוון.
עוד מגלים הנתונים, כי עובדים שהכנסתם פחותה מהממוצע מייחסים חשיבות מועטה יותר לנושא התרומה החברתית של מקום העבודה. סביר להניח כי אלו מצפים ממעסיקיהם להפנות משאבים קודם כל כלפיהם, העובדים, בבחינת "עניי עירך קודמים", בטרם יתפנו לסייע לנזקקי כל העולם שבחוץ. ככל שגדלה יותר הכנסת העובד, הוא מייחס חשיבות גדולה יותר לתרומה חברתית של הארגון.
הבדל מובהק אחר מתייחס להשקפתם הדתית של העובדים - בעוד כמחצית מהמועסקים שמגדירים עצתמם חילונים העידו על נטילת חלק פעיל בפעילוית חברתיות במסגרת תמקום העבודה, מזנק המספר ל-80% עד 85% בקרב דתיים ומסורתיים (בהתאמה).
