בני ברק / צילום: תמר מצפי
בית המשפט המחוזי בתל-אביב דחה היום (ב') ערעור של הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בני-ברק כנגד החלטת ועדת הערר המחוזית, ופסק כי דרישת העירייה מיזמים להקצות שטחי ציבור בפרויקטים של תמ"א 38 אינה חוקית, וכן כי כל ההתחייבויות שכבר נחתמו על-ידי היזמים ובעלי הקרקע כתנאי לקבלת זכויות הבנייה מכוח תמ"א 38 - מבוטלות.
בשל הצפיפות התכנונית המאפיינת את בני-ברק, נוהגת העירייה לדרוש מיזמים להקצות שטחים בקומת הקרקע של הבניינים המחודשים, שבהם היא מתכננת להקים מבני ציבור עירוניים דוגמת גני ילדים או מוסדות דת.
מדובר בתנאי לקבלת היתר בנייה לפרויקטי תמ"א 38, שאמורים לחזק בניינים מפני רעידות אדמה. במקרים מסוימים משמעות הדרישה עבור בעלי הקרקע והיזמים הייתה לבנות קומה נוספת כמרתף חניה. הדבר ייקר את הבנייה בצורה משמעותית ואף גרם לסיכול תוכניות של מבנים רבים לחיזוק המבנים.
בעלי נכס ברחוב הרצל 91, שביקשו להרוס המבנה הקיים ולבנות מבנה חדש במסגרת התיקון השני לתמ"א 38, פנו בבקשה לקבלת היתר בנייה לפרויקט. הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה בני-ברק סירבה לתת היתר בנייה לפרויקט, ודרשה מהבעלים כתנאי לקבלת ההיתר להקצות בקומת הקרקע שטח ציבורי לטובת העירייה.
הבעלים הגיש ערר לוועדת הערר המחוזית בראשות עו"ד מיכה גדרון, וזו ביטלה את החלטה הוועדה המקומית, תוך קביעה כי דרישת הוועדה המקומית לחתימה על כתב התחייבות להקצאת שטח ציבורי אינה חוקית.
במארס 2013 פרסמה עיריית בני-ברק ברשומות הודעה (מכוח סעיפים 77 ו-78 לחוק התכנון והבנייה), שבה היא מתנה קבלת היתר בנייה בחתימה על כתב התחייבות להקצאת שטח לצרכי ציבור בקומת הקרקע, וזאת עד לפרסום תוכנית חדשה.
הבעלים, באמצעות עורכי הדין אביעד שוב ליאור קיל ממשרד שוב ושות', הגיש ערר נוסף, במסגרתו טען כי ההודעות שפרסמה עיריית בני-ברק אינן חוקיות וחסרות תוקף.
ברוח החלטתה הקודמת קיבלה ועדת הערר המחוזית את טענת העורר ופסקה כי אין תוקף לפרסום ההודעות של הוועדה המקומית. בנוסף, ועדת הערר קבעה כי הוועדה המקומית לא הייתה מוסמכת לקבוע תנאי של הקצאת שטח בקומת קרקע לצורכי ציבור.
הוועדה המקומית בני-ברק לא ויתרה והגישה עתירה מינהלית לבית המשפט, בבקשה להורות על ביטול החלטת ועדת הערר המחוזית ועל תקפות התנאים שפורסמו.
שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מאיר יפרח, דחה היום את עתירת העירייה תוך חיובה בשכר-טרחת עורכי דין בסך 50 אלף שקל.
"הדרישה לסמן בקומת הקרקע שטח של 40 מטר ו/או 40% משטח הקומה שמעליו, כשטח למימוש עתידי לצרכי ציבור, מעולם לא הייתה בת-תוקף, ואין לישמה הלכה למעשה" קבע יפרח.
בנוסף קבע יפרח כי כל סימון שנעשה לגבי שטחים ציבוריים במסגרת התנאי שהציבה העירייה לקבלת היתר בנייה - אין לו תוקף.