מיק ג'אגר / צילום: אורית פניני
מיק ג'אגר העילאי השאיר לילה בלתי נשכח לקהל הישראלי. מהרגע הראשון היה ברור שג'אגר עלה לבמה אתמול רעב, נלהב, ובכושר שניתן להגדיר בהמעטה כיותר מעילאי. הוא היה נפלא מכל בחינה אפשרית: הקול, השירה, התנועה, השליטה והשחרור, וניהול הקהל כולל שימוש בשלל מילים עבריות שקרא מהפרומטר על הבמה והפעלה המונית של גרונות ושל זרועות עשרות אלפי הצופים מולו.
מה שאצל אחרים עלול להצטייר כקלישאות, עובר אצלו כשילוב מושלם בין אמנות ויצר לשעשוע טהור ולבידור ממוסחר. הוא גילם לפרקים את הזמר והרקדן הלבן הכי שחור בתולדות הרוקנרול, את האריה הוותיק ביותר בג'ונגל עסקי השעשועים, את המאהב שבא לכבוש ולהקסים, את המרדן וסמל השחרור המיני של שנות השישים, ואת הבדרן האנגלי שיעשה הכל כדי שכל לקוחותיו ייצאו מרוצים.
בחודש הבא יהיה בן שבעים ואחת, אבל הגיל והשנים ניכרים רק בפניו חרוצות הניסיון. הגוף מתפקד פנומנלית, בתצוגה הכי משכנעת על פני כדור הארץ לכך שמוזיקה ויצירה ותנועה ובמה וסקרנות אכן משמרים את הרוח והנעורים. גם צ'ארלי ווטס ורוני ווד והבסיסט דריל ג'ונס והזמרת ליסה פישר וכל השאר היו מעולים. חבל ששותפו להנהגה וליצירה, והלב והמוח המוזיקליים של הרולינג סטונס, קית' ריצ'ארדס, תפס ערב ירוד.
אפילו בקני המידה של החופש והחספוס וההבעה הכה-לא-סטריליים של הסטונס, ריצ'ארדס היה חלש. וההופעה היתה טובה מאד למרות חולשתו. זה היה מופע מיטב להיטים כולל ביצוע לא שכיח לשיר הכי אהוב שלהם בישראל, הבלדה "אנג'י", שריצ'ארדס חירב בהתחלה אבל שנישאה על הגשה קולית נהדרת של ג'אגר.
ואחרי 45 דקות העסק נדלק באמת כשהסטונס העלו את מיק טיילור, גיטריסט אדיר שעזב אותם לפני 40 שנה, ושיחד עם המפוחית של ג'אגר הפך את midnight rambler לרגע המוזיקלי הראשון של חשמל וקסם וכישוף אמיתיים. טיילור חזר גם בהדרן האחרון, אבל אחרי השיר איתו התנופה נשמרה עם miss you שהיה סופר-סקסי, ובדואט אדיר של ג'אגר עם זמרת הליווי פישר ב-gimme shelter המצמרר.
"ג'אמפין ג'ק פלש" וגם "בראון שוגר" שוב סבלו מהנגינה של ריצ'ארדז. לפחות החיוכים הרחבים והלב הענק שלו תרמו לאווירה הנהדרת, אם כי שירי הסולו שלו היו חיוורים. ואז טיילור חזר להדרן של "(אני לא יכול להשיג) סיפוק" שלמרבה המזל ניצל וקיבל את הנוכחות הכי בריאה של ריצ'ארדז, ויחד עם you cant always get what you want חתם הדרן מצוין לשעתיים היסטוריות של האבנים בפארק.
זו היתה הפקה נהדרת וראויה: גם לעשרות אלפי הישראלים שבאו להביע את אמונם בסטונס, וגם ללהקה שספק ושהלוואי שתשוב לכאן, ושהוכיחה שגם אם היא רחוקה משיאיה בכתיבה, בהחלט נותרה כנופייה חד פעמית של מוזיקאים-פרפורמרים שאין שניים להם. הפעם הם מסתובבים מצוידים בפחות פירוטכניקה מבמסעיהם הקודמים.
והבמה הנקייה רק מדגישה את איכויותיהם וזהותם כאמני בלוז וסול ורוקנרול שגדלו על קדמוני הבלוז הזקנים ושכמותם, כנראה, ימשיכו להופיע עד יומם האחרון. נכון, כאוהד נאמן שחב להם יותר מ-30 שנה מפסקול חיי, וכמי שראה בגולה הופעות יותר טובות שלהם, אני נאלץ להודות שאמש זו לא היתה מסיבת הגיטרות הכי טובה על פני כדור הארץ, רק בגלל החולשה היחסית של ריצ'ארדס. ועדיין, לא מובן מאליו שהסטונס היו כאן. וגם אם לא היה מושלם, המופע לגמרי הרשים כטקס חילוני ואזרחי מרגש ביותר ומפעים לפרקים. בזכות ג'אגר, שהיה הפרפורמר הכי טוב שניתן להעלות על הדעת וקצת יותר.