בפרק הסוגר את חצי העונה של "מד מן" שהסתיימה באחרונה מנסה פירמת "סטרלינג-קופר ושות'" לזכות בתקציב הפרסום של רשת המזון המהיר "בורגר שף".
בפיץ' המכירה שלה מספרת פגי אולסן ללקוח הפוטנציאלי על שולחן האוכל הביתי ועל מה שאבד בו בשנים האחרונות, כשכל אחד מבני הבית החל לעסוק בשלו וזנח את ה"ביחד". היא ניסתה לפרוט על נימי הנוסטלגיה, לצייר את "בורגר שף" כמקום שבו חוזרים לעסוק במה שחשוב בארוחה המשפחתית - האחד בשני.
במידה רבה, ולהבדיל, נראה שזה בדיוק מה שביקשו לעשות בסטודיו למברט הבריטי, שם פיתחו בעבור רשת צ'אנל 4 את מה שהפכה להיות הסדרה המצליחה ביותר ברשת בשנתיים האחרונות, "גוגל בוקס", או בשמה העברי "תדליקו". הדוקו-ריאליטי, כפי שאוהבים לכנות זאת עכשיו, מציג קבוצה של אנשים - משפחות או חברים - פשוט צופים יחד בטלוויזיה. זה נראה מעשה טבעי ומוכר, אך במידה רבה כזה שהולך ונעלם. זה לא שלא צופים בטלוויזיה יותר מבעבר, אלא שהצפייה המשותפת הולכת ונעלמת - כל איש ומסכו. את זה בדיוק "תדליקו" רוצה להזכיר לנו.
סטיבן למברט, מי שעומד מאחורי פיתוח הסדרה ונחשב לאחד מאנשי הטלוויזיה המובילים בעולם, מתקשה להודות בפה מלא שלפורמט יש גם אג'נדה נסתרת. ועם זאת הוא מסכים, כי "הטלוויזיה צריכה להיות קולקטיבית. אנחנו מעוניינים בדיאלוג עם הצופים שלנו".
בראיון ל"גלובס" לקראת עליית התוכנית בקשת הערב, הוא מודה כי "נכון שיותר אנשים צופים היום מבעבר בטלוויזיה לבדם, אבל עדיין הרבה מאוד אנשים צורכים גם הרבה טלוויזיה עם בני המשפחה ועם חברים. העובדה שאנחנו לא יכולים לשים מישהו שצופה לבד, נותנת את התחושה שאנחנו מעודדים לצפות יחד, אבל זה בעיקר צורך של התוכנית ועם זאת, אין ספק שיש משהו בתוכנית שמעלה נוסטלגיה".
גם סמנכ"ל קשת, רן תלם, לא היה אומר כי זו מטרתה העיקרית של התוכנית, אולם הוא לא מתנגד לה. "יש עדיין מדי ערב מעל למיליון ישראלים שזה מה שהם עושים. בתשע בערב הכי הרבה אנשים צופים בטלוויזיה. אפרופו זה, אתה יודע שקורה משהו בטלוויזיה כשהרשת החברתית סוערת סביב זה. זה לא חלק ממסע שלנו לעודד אנשים לצפות בטלוויזיה, למרות שאנחנו נורא בעד שזה מה שהם יעשו".
למרבה האירוניה, על-פי למברט, דווקא התוכנית שכה מעודדת צפיית סלונית משותפת בטלוויזיה, חווה פריחה יוצאת דופן במדיה החברתית. "במידה רבה", הוא אומר, "מה שקורה זה שהתוכנית היא גרסה טלוויזיונית לטוויטר. האמירות החדות והקצרות, חילופי הדברים. מצאנו שהדברים שאנשים מצייצים עליהם הכי הרבה, הם תוכניות הטלוויזיה וגילינו שהסדרה הזו שוברת שיאים בטוויטר".
צמודים לזמן אמת
למברט הוא האיש שעומד מאחורי להיטים בינלאומיים כמו "אמא מחליפה", "בוס בהסוואה" ו"המיליונר הסודי". "פיתחנו את הפורמט הזה במשרדי החברה שלנו בלונדון", הוא מספר, "לאנשים היו תוכניות בעבר בהן אנשים צפו באנשים צופים בטלוויזיה, אבל לא באופן הפשוט הזה. הבנו שלמעשה זו דרך להביט על חתך של החברה שלנו, שהאנשים יאהבו את האנשים בתוכנית, כי הם ירגישו שהם מייצגים אותם. למעשה, זאת תוכנית על אוסף של דמויות מצוינות שמשקפות את ההבדלים הדמוגרפיים, והמעמדיים במדינה שלנו. תוכניות הטלוויזיה הן רק הגירוי לדבר אחד עם השני - הן עצמן לא מעניינות אותנו. מה שמעניין אותנו זה רק מה שהמשתתפים חושבים עליהן וכך הם חושפים את האישיות שלהם ואת חוש ההומור השונה שלהם. במהירות ראינו מה הם חושבים על התוכניות והחדשות בשבוע החולף, ואתה מרגיש שאתה תופס את מצב האומה בנקודת זמן מסוימת".
- עד כמה הם באמת אותנטיים, כשאתה מחליט עבורם באילו תוכניות לצפות ומעמיד בסלון ביתם מצלמה שמופנית אליהם?
"זו שאלה שאפשר לשאול בנוגע לכל תוכנית טלוויזיה. היא בוודאי יותר אותנטית מהרבה סדרות אחרות, כי המשתתפים עושים משהו מאוד נורמלי ואין איתם איש בחדר - רק שתי מצלמות. המשימה האמתית היא העריכה. כבר בהתחלה החלטנו שההומור הוא העדיפות הראשונה שלנו בעריכה, ושהתוכנית אמורה להיות מצחיקה".
הרעיון בתוכנית הוא להיצמד כמעט לחלוטין לזמן האמת ובהפקה של שנהר הפקות ואריק הניג וקשת מקפידים לתת ל-10 המשפחות שנבחרו לצפות באירועים טלוויזיוניים מהשבוע החולף. "זה חייב להיות מצולם שבוע לפני השידור, כדי שזה יהיה אקטואלי", אומר למברט. "אין לנו הרבה זמן להכין את התוכנית ולכן יש הרבה עורכים שעובדים בו זמנית. חשוב שיהיו לפחות 9-10 משפחות כדי שיהיה מגוון אנושי מעניין. אנחנו מחליטים בעבור המשתתפים במה יצפו ואיך זה יאורגן כך שלכל תוכנית יהיו לפחות 4 משפחות שיצפו בה. האקט של הצפייה בטלוויזיה הוא לא ספונטני. אנחנו אומרים להם לצפות והם לא יכולים לעשות שום דבר תוך כדי - באופן שבו הם וודאי עושים בדרך כלל בבית - הם בטח לא היו צופים בזה אם לא היינו מבקשים. יהיה מעניין לראות איך זה יצחיק במדינות אחרות".
- באילו מדינות נוספות הסדרה משודרת?
"אנחנו עושים את זה בארה"ב כיום וזה בדרך להפקה במדינות אירופאיות רבות, ובאוסטרליה ובקנדה. הגרסה האמריקאית שונה, כי הרשת שאנחנו עושים את זה עבורה, לא אישרה לעשות את זה לאורך כל המדינה וכל המשתתפים קליפורנים. כך שזה יותר פאנצ'ים של חכמולוגים, פחות דוקומנטרי. האמריקאים נוטים להבהיר תמיד מה הם רוצים שיקרה - להאכיל את הצופה ברגש שהוא צריך לחוש - הבריטים הרבה יותר מעודנים".
מה שמוביל לסוגיה הישראלית. "תדליקו" שואבת את מקורות ההשראה שלה מסדרות אנדר סטייטמנט כמו "משפחת רויאל" שהתנהלה כולה בספת הסלון מצד אחד וסבוניות אותנטיות שנצמדות לאקטואליה כמו "איסטאנדרס". האם מדינה שהפריים טיים שלה ניזון מתוכניות ריאליטי גדולות ואימתניות, יכול לספוג פורמט עם פריים קטן וקבוע?
תלם מבטיח תוכנית מאוד "ישראלית". לדבריו, "התוכנית מצטלמת תוך כדי השבוע והיא מנסה להיות כמה שיותר קרובה למה שקרה בשבוע, למרות שזה לא קל בארץ. אצלנו משתדלים לתת כמה שיותר חומרים אקטואליים, ומעוררי דיון, מעניינים, עם היבט אקטואלי".
- זו די סיכון מבחינת מה שהצופה המקומי מורגל אליו.
"אם לא היינו מאמינים בזה, לא היינו עושים. בחרנו ישראלים, מן הסתם ולא בריטים, והתגובות שלהם הן ישראליות. יש מנעד גדול של האנשים - יש אנשים מסוגים שונים. אגב, גם הבריטים הם כבר לא חד גוניים ומאופקים כפי שנהוג לחשוב עליהם".
- האם תציגו לאנשים גם נושאים חדשותיים קשים?
"זה נושא טריקי, בטח שלא בהתחלה. אבל נושאים מעניינים, בהחלט. החל משקיעת הקרחונים, דרך ביונסה ואחותה במעלית, ועד משפחה שמתאחדת במרוקו - הכל בפנים".
לא בכדי תלם מציינת דווקא תוכנית של הזכיינית המתחרה רשת. אחד מחוקי הפורמט הוא לא להציג לצופים המשתתפים רק תכנים של הרשת המשדרת. "מצאנו שהקאסט יותר ביקורתי כלפי התוכניות שלנו", מודה למברט ומיד מבהיר, "אבל כולם חלוקים. אם היו מרגישים שהתוכנית היא מטעם ובאה לקדם תוכניות של צ'אנל 4 בלבד, אז הקהל היה מאבד עניין. התוכנית לא שלילית או עוינת, הם יכולים להיות גסים ובוטים. בכל אופן גם אם זה חיובי, זה לא באופן המשעמם. זה הומור כן וטבעי, מסוג הדברים שאמא שלי הייתה אומרת. זה לא הומור מאולץ".
לדבריו, "אנחנו רואים את הקהל שלנו מגיב לכמה מהתוכניות הגדולות של הערוצים האחרים, יש לנו את הדרמה הטובה, והריאליטי הגדולים ביותר - הם חוזרים על עצמם בתוכנית שלנו. אנחנו יכולים גם מבחינה חוקית להראות קליפים מכל הערוצים, והערוצים האחרים אוהבים את זה, כי זה מצחיק ויוצר באזז, גם אם לא אוהבים אותם".
- אנשים יאמרו שזה עוד צעד אחד של הטלוויזיה בחדירה אל הפרטיות של הציבור. הרי זה כמעט הכי אינטימי שיכול להיות - הישיבה בסלון עם בני המשפחה.
"זה מקום מאוד אינטימי כשאתה צופה בטלוויזיה בביתך, שנראה לא מיוחד, אבל למעשה זה מאוד מיוחד. אנשים צופים 4.5 שעות טלוויזיה ביום, ושם הם חיים את חייהם, מול הטלוויזיה, זה כמו מדורת השבט. יש לזה איכויות אינטימיות".
- אך האם הריאליטי לא מקשה על היצירה הכתובה והמתוסרטת ומחליף אותה?
"טלוויזיה היא מכונה ליצירת רגשות ואם תבוא עם רעיון לייצר את הרגשות האלה, אנשים יצפו, ואין סיבה שאנשים אמתיים לא יעוררו את אותם רגשות כמו שחקנים. כרגע יש עדיין קהל גדול לריאליטי, כי אנשים מושקעים בתוכניות האלה ובדמויות האלה, אכפת להם אם הם מודחים או ינצחו - אם לא אכפת לך, אין רגש. מנעד הרגשות יכול לצוץ גם בדרמה וגרם בריאליטי".
- יש תחושה בשנים האחרונות בכל מה שקשור לטלוויזיה, שאין באמת בשורה חדשנית. כל פורמט שמפותח הוא צעד קטן קדימה של דבר שנעשה.
"זה נכון, אבל מתי מישהו המציא משהו חדש בקולנוע או בתיאטרון? כל האמנויות נאבקות למצוא משהו חדש. אנחנו משקיעים הרבה זמן בלהמציא מחדש משהו שמישהו כבר המציא. בהרבה מהאומניות האלה, יצירות שכבר אנשים נהנו מהן בעבר, זוכות לתחיה מחודשת עם קהל חדש".