ורד רמון ריבלין / צילום: רון קדמי ל-canon
1. זה היה אחד הבקרים האלה שבהם טעם חמיצות עמד בפה. יצאנו להליכה בפארק. היא הייתה מוצפת וטרודה, חייה תחת עורכת שתלטנית הפכו עיסה של תסכולים וחיבוטי נפש. התחלנו לצעוד על השביל, אני מתבוננת בטבע הפועם סביב, סופגת את המראות. היא מתבוננת בי.
'היא יורדת לחיי, דורשת ממני לחזור למערכת בשביל איזו שטות אחרי שכבר סיימתי לעבוד, ואני לא יכולה להגיד לה לא', התלוננה.
'תציבי גבולות', אמרתי לה.
'היא מתנכלת לי בכל הזדמנות, לפעמים משבשת לי בכוונה חומרים שאני כותבת, מוציא אותה מהדעת שאני מאפילה עליה', המשיכה, טווה את המציאות הקורבנית של חייה. הקשבתי לה, כואבת את העוול שנעשה לה, בעודה קודחת עמוק לתוך עצביה שלה, מותירה אותם חשופים ופגיעים. דעתה נתונה רק לדבר הזה כבר שבועות.
'תסתכלי סביבך', אני אומרת לה, 'את מחמיצה מה שקורה פה'. המראות סביב היו פסטורליים, עמוסי כל טוב. רק להתמסר להם.
'היא מטרפדת לי את היחסים מול מקורות ועורכים אחרים. מנסה לחבל לי בכל דרך', היא מסרבת להרפות. אני מבינה אותה. היא חושבת שככל שתחפור יותר ותסחוף אותי לנתח עוד ועוד את הקושי, היא תרגיש יותר שליטה במצב. בשורה התחתונה היא נשארת פסימית, חומצית, אבל מושכת בעול. התודעה כבר הזדהמה כל-כך, כאילו מישהו הזליף לתוכה רעל.
'אל תתני לה את הנפח הזה במחשבות שלך', אני מציעה, 'את רק מעצימה אותה עוד יותר'. כל החוויה שלה מצטמצמת לקונפליקט. לא מודעת לכך שהיא לא חייבת לתת לכל רעלן אישור כניסה בלתי מוגבל למוחה. מותר להשאיר אותו בחוץ. אפשר.
עלוות האקליפטוסים הגבוהים התנועעה ברוח הרכה והמלטפת, על רקע ציוצי הציפורים ורחשי הנחל בזרימתו הקלה. אלומות האור גלשו על המים, מנצנצות בהם. יהיה מאוד לא נדיב להתעלם מכל אלה. אבל היא לא יכלה לראות שום דבר מזה. מוחה היה נתון למתקפת מחשבות. הנוף היפה נעכר בגללן. הייתי עצובה בשבילה. היא כמעט נמחצה תחת דורסנות מחשבותיה, המדיחות אותה לייאוש. גדודי המחשבות שיכלה להביס, אם רק הייתה בוחרת.
'את לא רואה כלום מזה, אה?', אני מנסה. 'תסתכלי טוב. תראי כמה מקסים פה עכשיו. תני גם לזה מקום'. היא הזדקפה פתאום, הסתכלה סביב, התמונה שבה והצטללה. היא חייכה, שואפת אוויר באנחה עמוקה.
2. אני מסתכלת עליה ויודעת שככה בדיוק הייתי. הכרתי את זה. מקרוב. במשך שנים פספסתי כל-כך הרבה דברים טובים שלא ראיתי. דעתי הייתה מוסחת מכדי להבחין בהם. הייתי עסוקה בלהילחם, להתעצבן, לשמור על הטריטוריה, להגשים את התוכניות, להקפיד על כל פרט, עד שכבר לא שאבתי הנאה מההווה. הווה? לא זוכרת שנתקלתי בו. לא באמת נעצרתי לראות את הדרך. במין קשיחות סגפנית ויעילה ראיתי בעיקר את השורה התחתונה.
נקודת המפנה הייתה כשלמדתי להתעכב על הרגע. לראות אותו, להעריך, להשקיע בו מחשבה. לדעת ששום דבר לא מובן מאליו. שום דבר. לא ספל הקפה שאני שותה בבוקר, וגם לא המקלחת עם המים החמים. כשאנחנו מודעים לשבריריות הקיום, יש לנו קצת יותר הערכה לזמן שלנו פה.
למדתי להרוויח כל-כך הרבה מדבר אחד פשוט: להשקיע את הריכוז במה שקורה כאן ועכשיו. קוראים לזה להיות נוכח. שזה ההפך מלעשות את הדברים בסוג של היסח הדעת. להיות שקוע עמוקות במה שאתה עושה זו תחושת זן, כמו מדיטציה. בבודהיזם המונח סוקהא מתייחס למצב של נועם ונחת. אושר שהוא תוצר של מלאות, המקופלת בבסיס כל רגע בחיים. הסוקהא לא קשורה לפעולה, היא לא כפופה לנסיבות, היא מצב של הוויה. אפשר לתאר את המדיטציה כמאמץ שיטתי למקד את תשומת-הלב ברגע הזה, בנוכחות ערה. המודטים מאמנים את התודעה ומצליחים לאלף רגשות שגורמים להם סבל, להפוך כל רגע חולף לבעל ערך.
פעם בשנה, כשהעבודה הופכת אותי לגרוטאה, ואני מרגישה מלאה ברעלים, שחיקה, כוחנות, מתח, עומס, אני חותכת לשבוע בחוף הים, המקום שלי. לבד. יושבת מול הכחול והקצף הנוהם. סופגת את הטבע המנחם הזה. לא עונה לטלפונים. בוחרת בשתיקה. אוגרת אנרגיה ואז חוזרת, משוקמת.
אבל לכוחו של הרגע הזה הצלחתי להתחבר ממש, כשקראתי על הטרנספורמציה של אקהרט טול. הוא היה סטודנט דיכאוני וחרדתי בקיימברידג'. מסוג האנשים שנראים מצליחים כלפי חוץ, אבל מתהלכים שנים באומללות. עד שלילה אחד הגיע למסקנה שהוא לא יכול יותר לחיות עם עצמו. הוא הסתכל על עצמו המדוכא. זה היה הטריגר. הוא יכול היה להבחין בנפרדות הזו: הוא כמתבונן ב'עצמי האומלל' שלו. זה היה הרגע המכונן שלאחריו הפך אדם שלו ונינוח. שלווה שהיא לא תלויית נסיבות. במשך תקופה ארוכה חי כהומלס על ספסל בפארק בלונדון, כשחיוך של רוגע נסוך על פניו, קורן שמחה עמוקה. הוא ישב והתבונן מאושר, בלי פרשנויות, במראות, בצלילים, באנשים, במים, בבעלי החיים. לא מחמיץ דבר מהיופי סביבו. פשוט נוכח. לא חושב מה היה, מה יהיה, רק נהנה מהפשטות הצלולה של הרגע הזה. חמישה מיליון עותקים אחרי הספר שכתב, ציבור גדל והולך של אנשים מתוודע לעוצמת המודעות.
3. חשבתי עליו כשפגשתי ידיד בכניסה למערכת. 'איך אתה?', התעניינתי. פניו היו כבויות. 'ככה, לא יודע', אמר מתוך איזו עננה, 'כבר כמה זמן אני מרגיש תקוע. נמאס לי להיות כתב. לא רואה אופק, לא רואה לאן אפשר להתפתח מכאן'.
כל-כך הבנתי אותו. גדלנו לחיות בתפיסה שהחלק הכי חשוב בחיינו יהיה בעתיד. נזכרתי בעצמי. אחרי הרבה שנים ככתבת, רציתי להיות עורכת מגזין. היום אני יכולה להתכווץ מרוב געגועים לימים ההם. 'עכשיו אתה פה', אמרתי לו, 'תיהנה מהרגע הזה, תעריך את העשייה, גם אם אתה מחפש מקום אחר. אולי עוד תתגעגע'.
הרי לכם עצה שזיקקתי מתוך אוסף הטעויות שעשיתי, יחד עם אלה שעוד אעשה. כשאני עסוקה רוב הזמן בהתרפקות נואשת על מה שהיה, ובמקביל דואגת לדבר הבא, איזה מקום כבר נשאר לכאן ועכשיו.
מכירים את הימים שבהם אנחנו מוכנים לתת כל-כך הרבה כדי לחזור להיות כפי שהיינו פעם בעבר? כשאותו 'עבר' חלף על פנינו לא ידענו להעריך אותו. היינו מדי עסוקים בלקטר על מה שאין, טרודים בגודש ההולך ומתעצם של המטלות, עושים במוד של טייס אוטומטי את כל מה שצריך בשביל להגיע, ומצפים שהחיים יתחילו סוף סוף. כשהם היו פה, בעצם, כל הזמן הזה שלא שמנו לב.
vered-r@globes.co.il