3 אירועים שקרו החודש - הרשעת ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, הסתבכות הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, והרפש שניתז לכל עבר ככל שמגיע סוף המרוץ לנשיאות - מובילים למסקנה אחת: ישראל היא לא סטארט-אפ ניישן, אלא מאכער-ניישן. הכול עובר, הכול מותר. הכול סחיר, הכול מכיר. אין סחורה שאין לה מחיר, אין מאכער שלא היה בגדוד או בגן עם שר פלוני או ח"כ אלמוני. ככה לא בונים מנהיגות, ככה בוחרים נשיא בשטייטל, בין סמטה לסמטה בין צ'ולנט לגפילטע פיש, ניחוחות של שחיתות אופפים את נבחרינו.
בדמוקרטיות כמו ארה"ב, מועמד לתפקיד ציבורי בכיר עובר שימוע פומבי בסנאט. בישראל שקיפות זה לחלשים והמועמדים יכולים להתחבא בחסות החוק. רק לאחר הבחירות מחויבים חברי כנסת בהגשת הצהרת הון לוועדת האתיקה, בעוד ששרים נדרשים להגיש את הצהרת הונם למבקר המדינה. בשני המקרים ההצהרות לא נבדקות. הן רק מוגשות למשמורת בכספת והן יוצאות משם בתום הכהונה מבלי שאף אדם עיין בהן.
כשמדובר בנשיאות, התעודה היחידה שעל המועמד לתפקיד להגיש היא תעודת זהות כחולה. לא תעודת יושר, לא הבנה מינימלית במערכות השלטון, אפילו לא בגרות באזרחות. תעודה כחולה ואתה האזרח מס 1 של ישראל. אין שום תהליך בחינה. המועמדים רק צריכים להתפלל שלא יישבו להם על הזנב, ודרכם למשכן סלולה.
לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, קבע בחוות-דעתו כי חל איסור על מועמדים מקרב חברי הכנסת לגייס תרומות למרוץ לנשיאות, הדרך פרוצה עוד יותר. כל אחד יכול להביא את הונו העצמי מבלי לדווח על מקורותיו. חמורה עוד יותר העובדה שלמועמדים חיצוניים אין כל התייחסות בחוק. הם יכולים לגייס כספים כאוות נפשם מבלי להכריז על מקורותיהם, וגם לעשות בהם שימוש ככל העולה על רוחם. אז מה הפלא שהמרוץ הזה רווי חוקרים פרטיים?
מעל ראשו של כל מועמד שייבחר תרחף עננה של שותף למלאכת החיסול.
בישראל אין כאמור שקיפות, אין מבקר מדינה שבודק, אין חוק שקובע מה מותר ומה אסור. זו לא דמוקרטיה, זו קלפטוקרטיה. שיא השחיתות השלטונית בחסות החוק. כמו ברוסיה או במקסיקו, גם בישראל אתה יכול להיות איש ציבור כל ימי חייך ולסיים את שירותך הציבורי עם בית בסביון, דירה ברמת אביב ואחת בירושלים מבלי שתידרש לתת דין וחשבון. רק בישראל יושבים בכלא אחד ראש ממשלה לשעבר, נשיא לשעבר, שר אוצר לשעבר, ואין לדעת מי יצטרף בהמשך. מדינת מעשיהו. היקפי הריקבון כל כך רחבים שמדובר באיום קיומי על המדינה, לא פחות. הכול חלוד כבר בבסיס, וזה לכל רוחב השיטה.
כולם יודעים על כולם ושותקים, עד שמתפתח קרב על תפקיד נחשק. מתי שמענו על התיק או המעיל של יעקב פרנקל שהיה מועמד לתפקיד נגיד בנק ישראל? ומתי חזינו באחוזת יואב גלנט שהיה המועמד לתפקיד הרמטכ"ל? רק כשהתמודדו על תפקידים רמי מעלה. בעונת המינויים, מאזני האימה מתרופפים והכל יוצא - כי זה או אני או אתה. מיד אחרי שהסיפור ייגמר קופות השרצים ייסגרו. שתוק לי ואשתוק לך.
כדי שלא נעמוד במבוכה הזאת שוב אולי הגיע הזמן שכל המועמדים שעוד נותרו יפתחו בפנינו את ביתם, ארנקם וליבם. שמאיר שטרית יגלה לנו כיצד הגיע לצמרת הפוליטיקאים העשירים בישראל בדירוג של המגזין "פורבס", שדליה איציק תחשוף את גובה המשכנתא שלקחה עבור הדירות, ורובי ריבלין יצהיר על הונו.
לו יאיר לפיד שחרט על דגלו את הפוליטיקה החדשה היה מוביל מהלך מנהיגותי ומכריז על מועמד סיעתי, הוא עוד יכול היה להמליך נשיא בישראל.
יו"ר יש עתיד עשה טעות ענקית כשלא הצליח להביא מועמד משלו והעניק חופש הצבעה. עוד לא מאוחר לתקן, וזאת ההזדמנות של לפיד לחדש ולו לרגע את ברית האחים עם נפתלי בנט, או לשתף פעולה עם אביגדור ליברמן ובוז'י הרצוג, ולסכם על מועמד משותף. אם העבודה (שנתקעה בלי מועמד), יש עתיד וישראל ביתנו (שלא הכריזו על מועמדים), יעשו יד אחת - הם יכתירו את הנשיא הבא של ישראל כבר בסיבוב הראשון ויפטרו אותנו מתחושת המיאוס ומגועל הנפש. אפילו הנשיא היוצא פרס בעצמו התבדח לא מזמן כי לו היה מועמד במרוץ הנוכחי כלל לא ברור איך היה מגיע לגמר.
בינתיים ניטש קרב על השלל שהותיר אחריו פואד. בנק הקולות שנשאר מאחור ומונה בערך 35 אצבעות, מתפצל בין כל המועמדים. שני שליש מהם מקבלת איציק, שליש תקבל דליה דורנר, ריבלין יזכה גם כן ל-5-6 קולות וכל השאר ילכו לשטרית ופרופ' דן שכטמן, אם הוא כמובן יואיל בטובו לנחות בארץ.
הפרישה של פואד ותחושת המיאוס מהפוליטיקאים ומהתהליך עושה טוב בעיקר למועמדים שאינם חברי כנסת. אם זוכה פרס הנובל לא היה שוהה בסין בסוף השבוע, אולי היה יכול לגרוף עוד מקולות העבודה, מרצ ויש עתיד. נראה שדווקא דורנר עוד עשויה להפתיע, גם את עצמה. אזרחי ישראל תוהים האם ביום שלישי הקרוב יבחר מועמד ראוי לכהונת נשיא, או חלילה מועמד שהצליח להחביא את שלדיו טוב יותר ממתחריו.