הפגנות במצרים / צילום: רויטרס
יותר מפעם אחת בסדרה של נאומים שיצאו באחרונה מפיו של עבד אל-פתאח א-סיסי, הדגיש מנהיגה החדש של מצרים את מחויבותו לאמנים ולאנשי-רוח. לא נפגע בחופש הביטוי שלהם, הוא הבטיח - והשומע יתמה: פצצות מושלכות לעבר אזרחים בלב העיר, מה לנשיא החדש וליצירה התרבותית דווקא בשעה זו? ובכן, הא בהא תליא.
הנשיא, שיש המאשימים אותו כי טיפס אל השלטון על חרבות וכידונים, מאותת לעמו שיתאזר בסבלנות. שאגרוף-המחץ איננו עבורו מטרה, אלא אמצעי שבעזרתו ישליט שלווה. כבר בראשית דרכו, מזכיר סיסי את נתיב הדמוקרטיה שאותו סלל לעמו מוסטפא כמאל אטאתורק, מייסד טורקיה המודרנית.
את מתנגדיו הוא אמנם תלה על צריחו של מגדל גלאטה המשקיף אל הבוספורוס, אבל מיד לאחר שהשיג יציבות בכוח החרב, פנה לשקם את הריסות החברה והמדינה בפתיחות, שהתבררה לימים כחזון חלוצי. אטאתורק הפריד את הדת מן המדינה, הטיף לחילוניות בכל שדרות החברה וחתר לחלץ את טורקיה מן הלבנט ולקרבה למערב. בפקודתו, הומרו אותיות האל"ף-בי"ת העות'מאני באותיות לטיניות.
"עלינו להיזהר", אמר סיסי לקבוצת עיתונאים שפגש באחרונה, "שמא בדרכנו לבנות דמוקרטיה, נאבד את האומה". נשיאה החדש של מצרים אכן טרוד במאמץ לייצב את הזירה הפנימית המדממת, ולכן קשה לראות בהתנהלותו כעת סימנים ברורים לגישה ליברלית. אבל הרמזים לה ניכרים היטב בין השורות. אפילו בנושא הישראלי.
בהתבטאויות בודדות שיצאו מפיו, הנוגעות ליחסים עם ירושלים, הסגיר סיסי תפיסת שלום מגובשת ובשלה. באחת מהן הצהיר, כי מצרים תהיה אחראית לכל ירי טילים מסיני לאילת. הגישה המצרית בשנים האחרונות נטתה להתנער מתקיפות אלה, ולטעון שהטיל כלל לא נורה משטחה הריבוני. בהתבטאות שנייה, אף היא בראיון טלוויזיוני ערב הבחירות, דיבר סיסי בהערכה עמוקה על הנשיא המנוח אנואר סאדאת. "עכשיו כולנו חיים במצב שלום, ולא מעריכים את חשיבותו לאזור כמו שלנו. בא נשיא מדינה, מקבל החלטה, ויוצר נקודת פתיחה חדשה ומצב חדש באזור כולו".
רוח מדינית חדשה נושבת מקהיר: מובארק, לשם השוואה, הטיף לעמו ולאנשיו כי השלום עם ישראל חשוב מאוד, אבל ישראל עצמה - הרבה פחות. אצל סיסי אפשר להבחין כבר בשלב זה בתפיסת שותפות. הוא רואה בישראל מדינה אחות, שתסייע למצרים לצאת מן הבוץ, ובתמורה תלמד מקהיר שיעור בסיסי על התנהלות במרחב האזורי. אחות, ולא צפרדע שצריך לבלוע. תפיסתו הרעננה דומה לזו שניסה סאדאת להנחיל לעמו, אך לא הספיק. והיא שונה מאסטרטגיית השלום החמוצה של מובארק, שעודדה איבה כלפי האחר כדי להרחיק מעליו ביקורת פנימית.
ישראל זכתה בהוקרתו של נשיא מצרים בדין. מבין כל שכנותיה בעלות הגבול המשותף, הייתה ירושלים היחידה שהעניקה למצרים כתף לאורך שלוש וחצי שנים של טראומה לאומית. לא עזה, לא סודן ולא לוב המתפרקת יכלו לשמש משענת למצרים בצרתה. ברגע האמת הזה, ידעה ירושלים הפטפטנית לשתוק ולא סיבכה את מצרים בהצהרות מביכות, כפי שעשו בירות אחרות במערב.
כשהיה צריך, יצאו שליחים מתל-אביב כדי להסות את וושינגטון, שקברניטיה התקוממו על מרחץ הדמים נגד מתנגדי המשטר והפעילו על סיסי לחצים כבדים לחדול מכך, בתואנה להפרת זכויות אדם. ישראל נרתמה גם להיאבק יחד עם הצבא המצרי, בתיאום מלא שלא היה כדוגמתו, בגילויי הטרור בסיני.
מים רבים עוד יזרמו בנילוס עד שהמגעים בין קהיר לירושלים יעברו משלב המפגשים החשאיים בין קצינים, ליחסים הרמוניים בין פוליטיקאים. בפני הנשיא החדש עומדת מלאכה מרובה של שיקום וייצוב הביטחון האישי, הכלכלה המעורערת והפוליטיקה שטולטלה. אבל עבד אל-פתאח א-סיסי הוא מנהיג מבטיח, עם תפיסת עולם כנה ואמיצה שרחוקה מסיסמאות סרק. א-סיסי הוא בדיוק מה שמצרים הייתה זקוקה לו בשעתה הקשה, ואם יזכה לשנים ארוכות בשלטון - תניב מדיניותו פירות לעמו ולעמי האזור.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל