יורם ארבל עם עוזרת הפקה, מונדיאל 86 / צלם: יואש אלרואי, הארכיון הפרטי - כל הזכויות שמורות
היסטוריית השידורים של ערוץ 1 במהלך השנים מתארת במובן מסוים את אופן התפתחותה של המדינה. אמנם לכולם נראה היום טבעי שכל 64 המשחקים משודרים ישירות, באיכות HD, עם הפקה מורכבת שתכלול צוותים של שדר, פרשן וטכנאי בכל עמדת שידור בברזיל. אך כל הטוב הזה החל לקרום עור וגידים רק ב-1970, אז שודר גביע העולם הראשון בישראל עם ארבעה משחקים בלבד, וגם הם לא בשידור חי. הקמתה של חוות הלוויינים בעמק האלה הכניסה אותנו למעגל השידורים הישירים במונדיאל 1974. ובהמשך החלו ההפקות להסתבך, והסיפורים להיערם: מלחמת יום הכיפורים שהביאה את אנשי הטלוויזיה למחיקת הסאונד מהשער ההיסטורי של שפיגלר; ועדת הבדיקה שנפתחה ברשות השידור בעקבות שערוריית שדרי הרדיו גדעון הוד-דני דבורין-רמי יצהר שהגיעו ללא קווי שידור למונדיאל 1982 והעבירו את המשחקים מהטלוויזיה בחדר ההפקה במדריד; הדרישה של טומי לפיד לזרוק את הפרשן מוטל'ה שפיגלר כדי לפנות מקום בעמדת השידור לשדר השפה הערבית סולומון מוניר; הערב באצטדיון בגוודלחרה שחיסל לניסים קיוויתי את הקריירה הטלוויזיונית; והעסקה המוזרה שבישל ג'ו בראל למכירת זכויות השידור של מונדיאל 2002.
מי שהופקד על ניהול האופרציה המורכבת הזאת, בהתחלה כעורך בטלוויזיה הישראלית ובהמשך כראש מחלקת הספורט, הוא יואש אלרואי. אלרואי עזב בטריקת דלת את רשות השידור מיד אחרי המונדיאל ב-2002, אבל את הסיפורים מאותן שנים, שמובאים כאן מפיו - הוא חי היום, בגיל 76, בדיוק כמו אז.
דן שילון משדר לישראל, פס הקול מגיע להודו
תושבי ישראל זכו לראשונה ב-1970 לטעום שידורי טלוויזיה מהמונדיאל. אבל היעדר תשתית לוויינית הביאה לכך שאפילו את משחקי הנבחרת כחול-לבן נאלצו לראות באיחור של יום או יומיים
"המונדיאל הראשון ששודר בישראל היה מקסיקו 1970. הטלוויזיה הישראלית נוסדה בין 1967 ל-1969", פותח אלרואי את סיפורו. "וכשהסתיימו פעולות צוות ההקמה החליט ישראל גלילי, השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור, למנות את שמואל אלמוג למנכ"ל הרשות ולצרף את הטלוויזיה הצעירה לרדיו הוותיק. היו הרבה מתנגדים למהלך, אבל השורה התחתונה היא שהטלוויזיה והרדיו הפכו מאותו יום להתנהל תחת קורת גג אחת.
"אלמוג מינה כמנהל הטלוויזיה את חגי פינסקר, שהסכים עם הערתו של מנהל הספורט בטלוויזיה דן שילון שהמונדיאל הוא דבר שמעניין מאוד את הציבור בישראל ושחייבים למצוא דרך לשדר אותו. עד אותה תקופה, גביע העולם שודר בישראל רק ברדיו, כאשר מי שנסע תמיד לשדר היה נחמיה בן אברהם. בן אברהם היה אמנם פנומן, אבל לאורך השנים התברר שהשידורים מחו"ל מורכבים מאוד והיו לא מעט כישלונות, בעיקר טכנולוגיים. למשל, שידור גמר גביע העולם ב-1954 בין גרמניה להונגריה שהוא שידר לא הגיע לארץ ונחת במקום אחר בעולם, עד היום לא ברור איפה. רק בסיום הצליח בן אברהם לעלות על קו השידור ואמר 'קרתה סנסציה, גרמניה ניצחה 3-2'. וזהו.
"ב-1970 החליטו בטלוויזיה לשלוח את דן שילון לשדר ממקסיקו, ולמרות הכשלים הטכניים משידורי הרדיו הקודמים, הוחלט לחסוך בהוצאות ושלחו אותו בלי טכנאי, בלי מפיק, בלי עוזר, כלום. אלכס גלעדי היה העורך בירושלים ושמעון טסלר ז"ל היה המגיש באולפן. במקביל שידר נחמיה בן אברהם את המשחקים לרדיו. כשמדברים על שידור המשחקים לא מדובר כמובן על שידור כל המשחקים כמו שנהוג היום, אפילו לא על שידור ישיר. סוכם ששילון ישדר את שלושת המשחקים של נבחרת ישראל - נגד אורוגוואי, שבדיה ואיטליה - ובנוסף את הגמר ממקסיקו סיטי.
"בישראל לא הייתה אז תקשורת לוויינים. תחנת הקרקע בעמק האלה טרם הוקמה, והפתרון שמצאו היה שהמשחקים יוקלטו וישודרו באיחור של יום או יומיים. השיטה עבדה ככה: שילון שידר מאצטדיונים במקסיקו את המשחקים לתחנת לוויינים באיטליה, והם הוקלטו על-גבי טייפים ענקיים באולפני RAI ברומא. משם הועלו הטייפים הכבדים על המטוס הראשון שיצא מאיטליה לארץ. כשהטייפים הללו היו נוחתים בנמל התעופה בלוד הייתה מחכה להם מונית של רשות השידור שהייתה אוספת אותם ומביאה אותם לאולפנים, ומשם לשידור לצופים. המשחקים היו משודרים באיחור של יום או יומיים, תלוי בתנועת המטוסים בין איטליה לישראל.
"ההחלטה לשלוח את שילון לבד התבררה כשגויה כבר במשחק הראשון. סיגנל השידור עם התמונה מהמשחק נגד אורוגוואי הגיע לאיטליה, אבל פס הקול של שילון נחת בהודו. הצופים בישראל נאלצו להסתפק בתקציר בלבד של המשחק ששודר כמה ימים אחר כך, שאליו צירפו ליווי של שדר מהאולפן בירושלים.
"את הגמר שידר שילון עם שני פרשנים - שחקני הנבחרת גיורא שפיגל ומוטל'ה שפיגלר - שממילא היו שם. מאחר שקופסת השידור בעמדת השידור ב'אצטקה' כללה שני מושבים ושני מיקרופונים בלבד, נמצאה פשרה: שפיגלר פירשן את המחצית הראשונה ושפיגל החליף אותו בשנייה.
"כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, היו צריכים בטלוויזיה לפנות מקום בטייפים כדי להקליט עליהם שידורים מהמלחמה. בתוך כך מחקו המון שידורי ספורט, בין היתר שידורים מאולימפיאדת מינכן 72'. מה שעוד נמחק היה המשחק של נבחרת ישראל מול שבדיה ממונדיאל 70' עם השער של שפיגלר. כמה שנים מאוחר יותר, במהלך הכנות לשידורי מונדיאל 1982, ביקשתי מ'טלמקסיקו' את הווידיאו של המשחק ההוא, ועליו הדבקנו את הסאונד של שידור הרדיו של נחמיה בן אברהם. כך יצא שהסאונד עם השער של שפיגלר שכולם מכירים הוא בכלל משידור הרדיו של אותו משחק. דן שילון נעלב, אך לא הייתה בידי שום ברירה טכנולוגית אחרת כדי להזכיר את העבר".
היסטוריה: שידור חי ראשון לארצישראל מהמונדיאל
פתיחתה של תחנת הלוויינים בעמק האלה, שאפשרה מבצע שידורים נרחב ממערב גרמניה עם שלושה שדרים שנבחרו לנסיעה: דן שילון, אלכס גלעדי ויאיר שטרן
"ארבע שנים מאוחר יותר, מערב גרמניה 1974, נרשמה קפיצת דרך טכנולוגית עצומה. נבנתה תחנת קרקע לתקשורת לוויינים בעמק האלה, מה שאפשר להעביר את המונדיאל בשידור חי לראשונה בישראל. הייתה בעמק האלה אנטנה אחת שכוונה ללוויין ה-Primary, הלוויין האטלנטי. כל הלוויינים בתקופה ההיא היו ברשות חברת קומסאט האמריקנית, וההרשמה אליהם הייתה על-פי העיקרון שמי שמזמין ראשון הוא זה שמקבל ראשון את השירות. אנחנו הזמנו לשידור 12 משחקים. אלא שהפעם הוחלט על מבצע שידורים נרחב יחסית. ארנון צוקרמן שהיה מנהל הטלוויזיה הישראלית אישר צוות שכלל שלושה שדרים - דן שילון, אלכס גלעדי ויאיר שטרן נסעו לשדר את המשחקים. בשידור ישיר.
"העלויות של השידורים אז היו מאוד זולות. פיפ"א הבינה רק מאוחר יותר שיש לה תרנגולת שמטילה ביצי זהב, ועדיין גבתה סכומים נמוכים מאוד עבור זכויות שידור. גם העלות של זמן השימוש בלוויין הייתה זולה יחסית - זה היה שידור מולטי-לאטרלי, כלומר שידור רב-משתתפים שהעלות עליו מתחלקת בין כולם. ככל שיש יותר מדינות שמזמינות את לוויין ה-Primary לשידור המשחקים, כך המחיר מתחלק על יותר מדינות והופך זול יותר. המחיר של השידורים עמד על 1,500 דולר ל-10 הדקות הראשונות של הלוויין, ואחר כך על כל דקה נוספת נדרשת לשלם 45 דולר. עלויות אפסיות.
"ב-1974 כבר החליטו גם לשלוח טכנאי אחד, מיכה לויירר. זו הייתה הפקת לקחים ממשחקי אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 אליהם נשלח דו שילון ושידר את טקס הפתיחה, והשידור לא הגיע לארץ. אבל מעבר לזה עדיין הכל נפל על השדרים עצמם: מלבד טכנאי אחד לא נשלח שום צוות הפקה. השדרים היו אחראים לעצמם להכל. צוות השידור היה גם צוות ההפקה של עצמו. שילון, גלעדי היו אחראים לטיסות, למלונות, להכל. רק ארבע שנים אחר כך כבר יצא צוות הפקה שניווט את המשחקים בארגנטינה".
עדת בדיקה ל"שערוריית שדרי הרדיו" (הוד, דבורין ורמי יצהר)
חדר ההפקה הצפוף במדריד הפך למקום בו התבצרו שדרי הרדיו שנשלחו מהארץ. את המשחקים הם שידרו מהטלוויזיה, מעולם לא מהמגרש עצמו
"קשה לתאר את האחריות והמורכבות בהפקה הטלוויזיונית באירוע כמו מונדיאל. אין בזה שום 'גלורי', הילה או תהילה. זו עבודה סיזיפית בת שנים עם מתח ולחץ נפשי אדירים. על יד המיקרופון שוררות אמביציות נואשות, ואנשים תמורת להופיע על המסך או להחזיק במיקרופון ולהשיג מוניטין - מוכנים לקנא, מסכימים לשנוא, נותנים יד לסכסוכים, ריבים, ומדנים, ומסכימים לרדת לנמיכות הכי רדודה שאפשר. מונדיאל 1982 בספרד הסתיים באחת השערוריות הגדולות ובוועדת חקירה פנימית שמינתה רשות השידור לבחון את התנהלות צוותי השידור וההפקה.
"טומי לפיד מונה למנהל הטלוויזיה ב-1979. על בסיס הניסיון ומההיכרות עם הקשיים והמורכבות של הפקת מונדיאל 1978 בארגנטינה, דרשתי מלפיד שמלבד צוות הפקה נקבל גם חדר משלנו במדריד שממנו אוכל לשלוט על כל האופרציה של השידורים לארץ. באותה תקופה מחירי זכויות השידור כבר האמירו והסיפור של שידור מונדיאל התחיל להיות יקר. לפיד לא היה מוכן לשמוע. באחת מהשיחות, אחרי ויכוח נוראי בינינו שהתלהט, הוא נהפך אדום וצרח 'אם תמשיך לדרוש דברים, לא יהיה בכלל מונדיאל!!'. בסופו של דבר, קיבלנו משרד של שלושה על ארבעה מטרים במרכז ההפקה במדריד שבו ישבנו כל צוות ההפקה. נקבע שנשדר 27 משחקים, כשצוות השדרים שבחרתי כלל את יורם ארבל כשדר מוביל, ואת ניסים קיוויתי ורפי גינת.
"יום אחד התייצבו בחדר ההפקה שלנו במדריד חבורה של חמישה אנשים - שלושת שדרי הרדיו גדעון הוד, דני דבורין ורמי יצהר, ואיתם שני טכנאים שהגיעו איתם. לא היה להם משרד, לא קווי שידור, לא כלום. גדעון הוד, שהופקד על הפקת הרדיו, ביקש שאתן לו לשדר מקווי הטלפון שהזמנתי כגיבוי והיו לנו בעמדות השידור במגרשים. אמרתי לו 'גדעון, אין בדברים האלו חברויות. אתה אחראי על הרדיו. אני על הטלוויזיה'. לא רק שלא הסכמתי, אמרתי לו שזה אפילו לא בא בחשבון. מה שכן, הסכמתי לתת לו שני קווי שידור ספייר שהיו לי בחדר ההפקה במדריד. ככה הם החלו לשדר, שלושתם, את המשחקים מהמוניטור בעמדת ההפקה, מרחק מאות קילומטרים מעמדות השידור באצטדיונים. חלק מהמשחקים שודרו מהמלון. אינני יודע כמה משחקים הם שידרו מהמלון. אולם אף משחק הם לא שידרו מהמגרש עצמו. הפטנט היה שהם משדרים 'אוף-טיוב' מהמוניטורים במשרד שלי ב-IBC במדריד, כשהם עושים מיקס עם הרעש מהמגרש שבקע מהמוניטור. זו הייתה הולכת שולל עיתונאית.
"בארץ אנשים ריכלו, אין ספק שכולם ידעו מה קורה, אבל שתקו. מי שגילה את הכל היה שאול איזנברג שהיה אז עיתונאי ב'חדשות הספורט' והגיע לביקור במדריד, וכתב על צוות הרדיו שמשדר מהמשרד. אם אתם משדרים מהמוניטור, אז תשדרו מהמוניטור בארץ, בשביל מה לנסוע למדריד? הוא כתב. ככה זה התחיל להתגלגל.
"מיד אחרי המונדיאל התגייסתי למלחמת לבנון. בחופשה הראשונה באתי לטלוויזיה לראות מה קורה, ואומרים לי 'אהההה, אלרואי, שלום... שידרתם מהמלונות, בטח, התעסקתם עם הספרדיות'. התחילו רכילויות והבנתי שאני נמצא בצרה גדולה. לפיד פנה ליועצו נקדימון רוגל וביקש ממנו להקים ועדה שתבדוק מה היה שם. תיחקרו את כולנו.
"הסיפור הסתבך עוד יותר אחרי שאלי עזור, שהיה אז עיתונאי ב'חדשות הספורט', פרסם ידיעה בעיתון עם ציטוט של כתב הטלוויזיה בערבית סולומון מוניר שהיה איתנו בצוות השידור, שאמר ש'בצוות של ערוץ 1 היו יותר אנשים מאשר בצוות השידור של ה-BBC'. הכותרת הזאת הופיעה כנתון בתחקיר על מונדיאל 1982. כשנאלצתי לעמוד בפני התחקיר, שאלתי את נקדימון שערך את התחקיר 'איך אתה מאמין לעדות כזאת?', הוא אמר לי 'מה אתה רוצה, זה מה שכתוב. תוכיח אחרת'. שלחתי טלקס לאלק וויקס, הוא היה הבימאי והמפיק הראשי ב-BBC וסיפרתי לו שאני בצרה, אם הוא יכול לפרט לי את צוות השידור של שהיה לו במונדיאל כדי שאוכל להעביר לממונים עליי. הוא שלח לי את המפרט. נכתב בו שהצוות של BBC כלל 129 איש, כולל 50 טכנאים. זו הייתה שערורייה ענקית. גדעון הוד הודח מתפקידו כמנהל הספורט ברדיו, דני דבורין ורמי יצהר יצאו נקיים".
טומי לפיד צעק 'תעיף את שפיגלר הקשקשן מעמדת השידור!!"
המעורבות הפוליטית של מקבלי ההחלטות ברשות השידור לא התחילה היום. הניסיון לקבוע מי יפרשן, מי יישב בעמדת השידור היו עניין שבשגרה, וגם טומי לפיד לא החמיץ הזדמנות לטמון את ידו בצלחת
"אחת מההנחתות המוזרות ביותר שניחתו עליי הייתה במונדיאל 1982, וקשורה לשידורי הטלוויזיה בערבית. כמה שנים קודם לכן, מוסדה הטלוויזיה בשפה הערבית כישות נפרדת והוקצתה לה שעה וחצי של שידורים בכל ערב. ג'ו בראל (מנכ"ל רשות השידור בשנים 2002-2005), שהיה מנהל הטלוויזיה בערבית באותן שנים, לחץ על טומי לפיד שיתווסף גם שדר בשפה הערבית במונדיאל. לפיד הודיע לי שהוא עומד על כך שמיד אחרי כיבוש שער, כשהבימאי יעבור להראות את ההילוך החוזר של השער, יורם ארבל או השדר באצטדיון יקטע את השידור ויעביר אותו לסולומון מוניר שישב בחדר ההפקה שלנו במדריד. מוניר היה אומר בערבית מי הבקיע ומה התוצאה. לא אהבתי את זה, שאלתי את לפיד, 'מה, הצופים בערבית לא מבינים מה אומר להם יורם ארבל?' זה הונחת עליי, וככה באמת היה. ארבל היה משדר את הגול, וכמה שניות אחר כך מעביר למוניר שהיה מתחיל לספר בערבית ש'עכשיו הובקע שער, והתוצאה היא כזאת וכזאת...' והיה מחזיר את השידור לארבל שהיה ממשיך בעברית. זה היה מגוחך. כל המונדיאל זה נמשך.
"לקראת משחק הגמר, לפיד דרש שאשלח את מוניר לומר את המשפטים שלו בשפה הערבית אבל הפעם מעמדת השידור עצמה, באצטדיון הסנטיאגו ברנביאו במדריד. לא היה לי מקום בעמדה, מאחר שבמשך כל הטורניר השתמשתי במוטל'ה שפיגלר ובאמציה לבקוביץ' כפרשנים ובטכנאי צמוד שהיה תעודת הביטוח של השידורים הישירים, והם קיבלו את המקומות הנוספים ליד השדר באצטדיון. באותה תקופה פרשנים לא היו נשלחים מהארץ. המשמעות של פרשן בזמנו הייתה עוד טיסה, עוד מלון, עוד אוכל, ועוד כסף. שפיגלר ולבקוביץ' הגיעו לטורניר על-תקן שני אנשים שאוהבים כדורגל, ואנחנו אמרנו 'אוקיי, אם אתם כבר פה נוציא לכל אחד אקרדיטציה ותשמשו כפרשנים'. את שפיגלר שיבצתי כפרשן במשחק הגמר.
"הבעיה הייתה שלפיד תיעב את מוטל'ה. הוא תמיד אמר לי 'משחק הכדורגל הוא פשוט, והפרשן שלך שפיגלר אומר דברי טריוויה, בשביל זה אני לא צריך אותו'. לא ראיתי מעולם תיעוב כזה. התעקשתי ששפיגלר ימשיך ויפרשן גם בגמר. לפיד לקח את הטלפון ואמר לי במילים חריפות 'יואש, תעיף אותו! אני דורש ממך להעיף את שפיגלר! הוא קשקשן ופטפטן, אני לא רוצה אותו בעמדה!' בסופו של דבר הצלחתי לדחוס ארבעה אנשים בעמדת השידור, את יורם ארבל, מוניר, שפיגלר ואת הטכנאי סעדיה קראוואני שנדחק לשבת על הבטונדה מאחור. הוא, כטכנאי, היה חשוב בעיניי כמו השדר. עמו הייתי בטוח שהשידור הישיר יגיע הביתה בשלום".
הטעות של קיוויתי, שהוציאה את העכברים בארץ מהחורים
המערכת המבצעית המטורפת שהרכיבו המקסיקנים לשידור משחקי המונדיאל ב-1986 הייתה פורצת דרך, אבל גרמה ללא מעט בעיות. חלק מקווי השידור קרסו. מי שלצערו לא זכה לקריסת קו השידור היה ניסים קיוויתי, ששידר את אחת הטעויות המביכות, אשר הכתימה לעד את קריירת השידור שלו
"מקסיקו היא אחת מהמדינות המורכבות ביותר לניהול מערכת שידורים, בעיקר לאור העובדה שמדובר במדינה שנפרסת לאורך 3,000 קילומטר. לטובת משחקי 1986 השתמשו המקסיקנים לראשונה ביכולת שאפשרה להם להעביר את הסיגנל (התמונה והקול) מ-12 אצטדיונים ברחבי המדינה ללוויינים מקסיקניים ביתיים, ומשם להוריד אותו למרכז שידורים אחד במקסיקו סיטי לצורך בקרה, ומשם להעלותו שוב ללוויינים הבינלאומיים שמהם נקלטים השידורים ברחבי העולם. חברות 'טלוויסה' ו'טלמקסיקו' הרכיבו קבוצה מבצעית ברמה של רשת שידור אמריקאית. אלא שגם הטכנולוגיה הזאת לא הייתה חסינה מבעיות. אחת מהן קשורה לטעות השידור המפורסמת והמביכה של ניסים קיוויתי במשחק בין ברזיל לספרד (0-1 לברזיל), ב-1 ביוני באצטדיון חליסקו בגוודלחרה.
"למונדיאל במקסיקו יצאנו עם שלושה שדרים - יורם ארבל, ניסים קיוויתי ויורם שימרון, ובנוסף שלושה טכנאים ושלושה אנשי הפקה. שלחתי את קיוויתי לשדר את המשחק בגוודלחרה. הוא היה מאושר. לקראת המשחק התרחשה תקלה טכנית קשה כאשר אחד מהלוויינים המקומיים קרס ו-98% מכל רשתות הטלוויזיה לא קיבלו את קו השידור שלהן. חלק פתרו את הבעיה באמצעות שידור דרך הטלפון, חלק שידרו את המשחק מהאולפן. דווקא אנחנו היינו בין הבודדים שקו השידור שלהם לא ניזוק. לרוע מזלו של קיוויתי. קיוויתי ישב בעמדת שידור מצוינת, הכי נוחה שיש, כשהאצטדיון פרוש לפניו, עם טכנאי צמוד (יצחק בן יוסף) - ושידר שער של ברזיל שלא היה.
"למקסיקנים הייתה פילוסופיית שידור מאוד ברורה: אחרי כל שער, 'טלמקסיקו' חייבו את כל הבמאים לאותה תורה בדיוק - הצגת החגיגה של הכובש, מיד אחריה התוגה של סופג השער, אחר כך 3-4 הילוכים חוזרים, ואז חוזרים לשידור הישיר עצמו לפני חידוש המשחק מקו האמצע. קיוויתי, שראה שער של ברזיל שהובקע ביד לאחר בעיטת קרן, היה משוכנע שהשער חוקי ובישר לצופים על שער ועל כך ש'ברזיל עולה ליתרון 1-0'. רק שבמקום לעקוב עם עין אחת על המגרש, הוא המשיך לעקוב רק אחרי המוניטור ולא הבחין שהשופט פסל את השער והמשחק לא חודש ממרכז המגרש. גם אני, במרכז השידורים במקסיקו סיטי, כמו רבים אחרים, האמנתי לקיוויתי. רק אחרי כמה דקות, בזמן שמצלמות הטלוויזיה עברו על-פני לוח התוצאות באצטדיון, ראיתי מבעד למוניטור 'ספרד 0 - ברזיל 0'. לחצתי על ה'טוק-בק' לקיוויתי, ואמרתי לו 'ניסים, שגית, התוצאה היא 0-0'. במקום להחליק את העניין ואת הטעות שלו, קיוויתי שהיה איש הגון עשה את הטעות השנייה שלו שגם הרגה אותו, ואמר 'עכשיו מודיעים לי ממקסיקו סיטי שהתוצאה 0-0'. זהו. המדינה הייתה כמרחקה.
"קיוויתי היה שדר פנטסטי. הוא היה שדר מוביל שלי בהרבה תחומים ובחמש אולימפיאדות, איש ישר ונבון. אבל במונחי טלוויזיה קרה לו דבר נוראי, בלתי מתקבל על הדעת. עוד בקושי הסתיים השידור וכבר קיבלתי דיווחים מהארץ ש'העכברים יצאו מהחורים'. דרשו להחזיר אותו לארץ. במסדרונות הטלוויזיה טענו שאם ירדן משדרים מעמאן, אז גם אצלנו יכולים לשדר 'אוף-טיוב' מירושלים ולא צריך לנסוע. התחילה התלהמות שלא הייתה כדוגמתה. על טעות כמו של קיוויתי לא שמעתי אף פעם - שדר שיושב בעמדת השידור ומאשר גול שלא היה. עיתונאים חגגו. כולם. אמנון דנקנר כתב נגדו ב'דבר', ציירו קריקטורה נוראית שלו ב'מעריב'. כשדיברתי איתו אחרי המשחק הוא היה בדאון. מצאתי איש שפוף, מכונס בתוך עצמו, ללא שמחת חיים. הוא לא הבין איך קרה לו דבר כזה. מאותו רגע ואילך, ועד סיום הקריירה שלו, הציבור רחש לו איבה בתחום שידורי הכדורגל בטלוויזיה.
"לטעות הקשה הזאת היו השלכות מיידיות על צוות השידור שלי. יורם שימרון כבר פחד לטעות בעצמו, והודיע לי ש'אם אתה לא נותן לי את שפיגלר לידי - אני לא הולך לשדר'. גם יורם ארבל פחד. מנכ"ל רשות השידור, אורי פורת, שאל אותי אם אני שומע את הרחשים מהארץ, את הדרישה להחליף את קיוויתי, ולשלוח במקומו את רפי גינת. אמרתי לו 'תשמע, לניסים קיוויתי קרתה תקלה איומה, אני לא מאחל את זה לאף אחד. קיוויתי הרוג במונחים של טלוויזיה, ויש שתי אפשרויות - לקבור אותו או להחיות אותו. אני בוחר באפשרות השנייה. אם תדרוש להחזיר אותו ולהביא במקומו את רפי גינת או כל שדר אחר, אני עולה על המטוס וחוזר יחד איתו'.
"אתה יודע למה אנשים נכנסים לפאניקה כזאת כשיש טעות או כשל טכני? כי אתה יודע מיד שיתחיל מחול שדים על הגב שלך, תתחיל שמחה לאיד, ורוחות מלחמה. באותו מונדיאל של מקסיקו 1986, היה לי ברוך גדול דווקא בשידור של המשחק מפואבלה, בין איטליה אלופת העולם מ-82' לבין ארגנטינה אלופת העולם מ-78'. כל העולם היה במשחק הזה, אבל 'טלמקסיקו' ניתבו בטעות את כל קווי השידור עמדת שידור אחת ימינה. גם קו השידור שלנו נותב מקום אחד ימינה. המפיק שלי בפואבלה היה אמנון ברקאי והוא פתר את הבעיה. בזמן שהתקלה שלי כבר תוקנה, אני רואה את המפיק של ITV בוב בורואוס רץ במסדרון, וצועק ובוכה 'אין לי קו שידור! אין לי קו שידור!' וככה הגיע השידור לאנגליה, בלי שדר. כשבאתי אליו שאלתי אותו 'תגיד, מה אתה בוכה ככה כמו ילד קטן'. הוא אומר לי 'יואש, אתה יודע מה כל המקנאים שלנו אומרים עכשיו, שאני פה מתעסק עם בחורות ולא דואג לעבודה שלי'. אני זוכר עד היום טוב מאוד את השמחה לאיד על מה שקרה לנו בספרד 1982. 'ידיעות אחרונות' כתבו ככה, 'חדשות הספורט' כתבו ככה, ו'מעריב' ככה, ודן שילון, שכבר לא היה בצוות שלנו, אמר עלינו ככה. כולם מקשקשים בגנותך מבלי להכיר את פרטי ההפקה, ואין לך דרך להשיב ולהגן על עצמך".
מונדיאל להמונים! (בחסות הכסף של ג'ו בראל)
2002 היה המונדיאל הראשון שבו נשברה הבלעדיות של ערוץ 1 על שידורי המשחקים. אבל זה קרה רק אחרי שמנכ"ל הרשות ג'ו בראל סגר עסקה ששלשלה סכומי עתק לכיסה של חברת צ'רלטון. לעסקה הזאת הייתה עוד משמעות: היא גרמה בעקיפין גם להקמתו של ערוץ ספורט 5 פלוס, והחלה את אינפלציית ערוצי הספורט בישראל
"כבר אחרי המונדיאל בצרפת ב-1998 היה לנו ברור שדברים עומדים להשתנות. איגוד השידור האירופי (EBU) איבד את הזיכיון לשידור משחקי המונדיאל, כתוצאה מזה שפיפ"א החליטה ללכת על מכירת הזכויות לגורם פרטי שיכניס לה סכומי כסף אדירים. מי שקנה את הזכויות היה המיליארדר הגרמני ליאו קירש. הוא התחייב לשלם לפיפ"א מיליארד דולר עבור מונדיאל 2002, ומיליארד ורבע דולר למונדיאל 2006. זו הייתה קפיצה אסטרונומית בסכומים. כהשוואה, איגוד השידור האירופי שילם 35 מיליון דולר על הזכויות באירופה למשחקי מונדיאל 1998. קירש התכוון למכור את הזכויות הלאה, והדבר היחיד שהוא התחייב בפני פיפ"א הוא שארבעה משחקים יהיו חייבים להישאר בידי השידור הציבורי, כלומר בערוצים פתוחים.
"מי שקנה בישראל את הזכויות היא חברת צ'רלטון, שאז לא היו לה ערוצים והייתה צריכה למכור אותם הלאה. אני התייצבתי מטעם ערוץ 1 בשליחותו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת לנהל את המו"מ מול צ'רלטון. נפגשתי עם אדר זהבי (היום מנכ"ל צ'רלטון) במסעדת מזלונה בת"א. רק ארבע שנים קודם לכן, כשמוטי קירשנבאום היה מנכ"ל רשות השידור, שילמנו 470 אלף דולר עבור כל 64 המשחקים. אדר זהבי אומר לי 'יואש, אני אתן לך, לשידור הציבורי, ארבעה משחקים ב-12 מיליון דולר'. הספגטי נתקע לי בגרון. נחנקתי כמעט. לגמתי לגימת יין הגונה כדי להוריד אותו. איך אנחנו יכולים לשלם 12 מיליון דולר על ארבעה משחקים, כשקודם שילמנו 470 אלף דולר על כל 64 המשחקים? קמתי מהשולחן והלכתי.
"ואז התחיל הסיפור להתגלגל. החלטנו על אסטרטגיה של מו"מ לפיה אנחנו מודיעים שלא נשדר את המונדיאל, אולם שומרים על כל האופציות. באוקטובר 2000 החלה האינתיפאדה, ערוץ 2 יצא מהעסק, לערוץ הספורט לא היה כסף, והערכנו שבסוף צ'רלטון יחזרו אלינו ונקנה את כל המשחקים בהרבה פחות. בנובמבר 2001 כתב רן גלינקא, שהיה אז מנכ"ל זמני של רשות השידור, סיכום של השיחה שלנו כטקטיקה במו"מ: 'החלטה - אין שידור מונדיאל בערוץ 1'.
"האסטרטגיה שלנו לא החזיקה יותר מדי. גלינקא הודח באפריל 2002 מתפקידו ברשות, חודש וחצי לפני המונדיאל, כאשר במקומו מונה יוסף בראל. ואז, במסגרת פגישה מקיפה רבת משתתפים ברשות השידור, בראל קם וסיפר לכולם שהוא קנה את המונדיאל מחברת צ'רלטון. אני, מנהל מחלקת הספורט, אפילו לא ידעתי מזה. הוא סגר מאחורי גבי על רכישת שמונה משחקים והסכים לשלם לצ'רלטון 475 אלף דולר לכל משחק. הוא שאל אותי אם יש לי משהו להגיד. 'ברור', השבתי לו. 'תשמע, אתה אומר לי לשלם פי שמונה יותר ממה ששילמנו לפני ארבע שנים, עבור פי שמונה פחות שידורים. ואתה גם אומר לי תשדר את זה אוף-טיוב (מהאולפן) מירושלים'. הייתי כל כך המום. אמרתי לו 'אני אעשה את המונדיאל בעל-כורחי, ואחר כך אני מניח את המפתחות. כמנכ"ל רשות שידור מיועד אין לך מושג', ונפניתי ממנו. את יתר המשחקים צ'רלטון מכרו לערוץ הספורט, בעסקה שהביאה בעצם להקמתו של ערוץ 5 פלוס".
* הסיפורים שתוארו כאן ורשימות נוספות אפשר למצוא בבלוג של יואש אלרואי TVblog, בכתובת yoashtvblog.co.il