ספ בלאטר נשיא פיפ"א / צלם: רויטרס
בתחילת השבוע שעבר הפיל ה"סאנדיי טיימס" הלונדוני פצצת שחיתות חדשה. מסתבר שמוחמד בין-חמאם הקטארי, לשעבר ראש ההתאחדות האסייתית, חבר הוועד המנהל של פיפ"א וסגן הנשיא של הארגון - שילם לפחות 5 מיליון דולר לעסקנים אפריקאים ואחרים, כולל מי שהיה פעם כדורגלן פאר ליברי במילאן, והיום הוא פוליטיקאי מתחיל - ג'ורג' וואה. הוא אירח אותם ברוב פאר במלזיה, ודאג למחסורם באופן סדיר. אלפי ג'יגה-בייטים של מסמכים, מיילים והעברות בנקאיות מצאו את דרכם אל העיתונאים הבריטים של "הסאנדיי טיימס". עם הוכחות לשחיתות. בחודש שעבר נחשפו ב"טלגרף" ממצאים אחרים, שמצאו כי בין-חמאם שילם כ-2.5 מיליון דולר לג'ק וורנר הטרינידדי, קבלן קולות ועסקן מושחת שכבר סולק מכל משרותיו בפיפ"א. התשלומים, הסתבר, הגיעו כשוורנר האשים את קטאר בקניית קולות שאפשרו להם לזכות באירוח מונדיאל 2022, ורמז על הוכחות שבידיו.
הטעות הגדולה של בין-חמאם לא הייתה הסיוע לקטאר להביא למפרץ הנפט את מונדיאל 2022. אלא הניסיון להשתמש בכסף כדי - אלוהים ישמור - להתמודד מול ספ בלאטר על תפקיד נשיא פיפ"א.
החשיפות האחרונות לא מלמדות רק על היקף הכספים שעוברים מיד ליד בארגון: עיתוי פרסומן במועד הזה מעניין בפני עצמו, ומלמד על מאבקי כוחות פנימיים בהתאחדות העולמית. על-פי הערכות, למישהו בסביבתו של בלאטר היה אינטרס לפוצץ עכשיו עוד סיפור שחיתות הנוגע לקטאר, בעיקר בגלל האופוזיציה המרכזית בדמותו של נשיא אופ"א מישל פלאטיני, המחובר היטב לקטארים - ומתכנן להתמודד במהלך 2015 נגד בלאטר בבחירות על הכיסא הגדול של נשיאות פיפ"א, שהשוויצרי מסרב לזוז ממנו מאז 1998.
ברוכים הבאים לפוליטיקת העילית של הכדורגל העולמי.
***
ביומיים האחרונים נערך קונגרס פיפ"א ה-64 בסאו פאולו, רגע לפני שריקת הפתיחה של ברזיל 2014. כרגיל, הגיעו כל חברי פיפ"א המדושנים ולאחר הפרוצדורה ההכרחית והמרופדת, הם יתרווחו מהערב (ה') הקרוב בנינוחות בתאי הכבוד החדישים על מנת לצפות במפעל "שלהם". המפעל שבנתה פיפ"א, המפעל שבנה את פיפ"א כפי שאנו מכירים אותה.
לריפוד הנחוץ דואג התקציב. הסיפורים על השחיתות, שדורשים תקציב ייעוץ משפטי של 28 מיליון דולר בשנה (וזה רק מה שמפורסם בדוחות) - לא נוצרים מתוך ואקום, אלא מתוך עוגה שיש חתיכות רבות לבצוע ממנה. מארגון קטן והתנדבותי, גדל בהדרגה השריר הפיננסי של התאחדות הכדורגל העולמי, שהפכה לגוף שמכניס מאז 2010 למעלה ממיליארד דולר מדי שנה, סכום שצפוי להתנפח בשנים הקרובות מעבר לרף ה-1.5 מיליארד. גם הרזרבות של הארגון ממשיכות להשמין, כי בפיפ"א החליטו לחקות את הוועד האולימפי הבינלאומי שמחזיק בסכום שיספיק לרצות ולפצות את כולם גם אם מסיבה כלשהיא תתבטל אולימפיאדה בהתראה קצרה מדי (נניח, מלחמת העולם השלישית). וכך, בחשבון הבנק של פיפ"א שוכבים לפי הדוחות של 2013 סך של 1.432 מיליארד דולר, 50% יותר מהרזרבות של הוועד האולימפי.
ל-74 מדינות ברחבי העולם יש תקציב קטן מלפיפ"א, לפי נתוני ה"וורלד פאקט-בוק" של ה-CIA. נכון שחלק גדול מהן מדינות זערוריות או סתם עניות מרודות. אבל בתוך עשור צפויה ההכנסה של פיפ"א לעבור, למשל, את זו של ממשלת מונטנגרו.
איך הצליחה פיפ"א להגיע למעמד הזה? התשובה טמונה בהיסטוריה שאיחדה ספורט, אנשים וכסף במקום הנכון, ובזמן הנכון.
***
ההתחלה של פיפ"א, בדיוק לפני 110 שנים, הייתה תמימה. בבית אחורי ברחוב סט. אונורה בפריז "התאספו אנשים, שתכננו לקדם הבנה ושכנות טובה בין עמים ואחווה עולמית דרך הספורט", מספר העיתונאי של ה"זידדויטשה צייטונג" תומאס קיסטנר, שכתב את הספר המקיף ביותר על שחיתות פיפ"א. כדורגל, כמו ג'אז וקולנוע - היה ממבשרי המודרניות והתקווה לשיפור ולשלום שהתפשטו אז ברחבי העולם.
לפני הכל סייעה ההתאחדות העולמית לקיום משחקים בינלאומיים. כבר באחד ממפגשיה הראשונים של פיפ"א ב-1906 קרל הירשמן, הבנקאי ההולנדי שהיה ממייסדי הארגון, הגה תכנית לקיום מפעל גביע עולמי, אך התכנית לא יצאה אל הפועל בגלל קשיים לוגיסטיים. בעשור שלאחר מכן פרצה מלחמת העולם הראשונה, הנשיא האנגלי של הארגון מת, והמתחים הפנימיים גאו. הירשמן גישר והחזיק את הכל ביחד, כשהוא משמש נשיא זמני, והארגון שרד. ב-1919 מונה לנשיא ז'יל רימה הברזילאי, שיחד עם מזכ"ל ההתאחדות הצרפתית הקפיץ את הארגון העולמי מדרגה. כבר ב-1924 ארגנה פיפ"א את טורניר הכדורגל של המשחקים האולימפיים בפריז, שהיה אליפות עולמית לכל דבר: נבחרות חוץ-אירופיות, שיא של 22 נבחרות שהחזיק עד 1982, גמר עם 60 אלף צופים. אפליה ובוז מצד המארגנים ב-1928 גרמו לטורניר להתקיים חודשים לפני משחקי אמסטרדם. רק 17 נבחרות הגיעו, כשאוסטריה, הונגריה וצ'כיה, מעצמות אירופיות דאז, לא משתתפות בגלל הפיכת הכדורגל למקצועני במדינות הללו.
"הפיחות במעמד טורניר הכדורגל האולימפי יצר חלל לקיום מפעל עצמאי, מקצועני, שבין השאר אפשר השתתפות גם של נבחרות בריטיות, שנחשבו לחזקות בעולם", מסביר היסטוריון הכדורגל הנודע בריאן גלנביל. אנריקה בוארו, שגריר אורוגוואי בצרפת ותורם חשוב לכדורגל, תכנן להביא את גביע העולם, לרגל 100 שנות עצמאות - לארצו הדרום אמריקאית. כבר אז החיבור בין כסף, פוליטיקה וכדורגל החל להינטע. וכך קיבלה אלופת הטורנירים האולימפיים של 1924 ו-1928 את האירוח, והשקיעה בתשתיות. אבל האירו-צנטריות מיהרה להכות בחזרה. מדינות אירופה לא היו מוכנות לחצות את האוקיינוס בשביל הטורניר המוזר הזה, מה עוד שהאקלים שם, לדבריהן, הוא כה שונה... מדינות דרום אמריקה איימו בפרישה מפיפ"א, מפגינים במונטבידאו שרפו דגלי הולנד מול השגרירות בעיר (אחרי הכל, שנתיים לפני כן מילאו האורוגוואים עבור ההולנדים אצטדיונים באמסטרדם). ז'יל רימה הצליח לבסוף אחרי מאמצי דיפלומטיה חסרי תקדים לשלוח אוניה שתיקח את נבחרות צרפת, בלגיה, יוגוסלביה ורומניה לאורוגוואי. האקט ההיסטורי הזה הציל את המפעל. מונדיאל 1930 יצא לדרך. המונדיאל הראשון.
מכאן הגביע העולמי הלך והתפתח, שכן הוא נגע בקו שבר מאוד קריטי: זה של הלאומיות. התנועות הלאומיות ברחבי העולם זכו לכוח עולה, אנשים שמחו להזדהות עם מדינות ולהשתייך לאומות. מצד שני, סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 הביאו על האנושות מלחמות נוראיות שהיו פועל יוצא של תחושות לאומיות-פטריוטיות שכאלו. ברגע הנכון, הכדורגל נתן אפשרות לתיעול של רגשות לאומיים, לסובלימציה שלהם, אל מקום שאין בו רובים וטנקים והרוגים - מגרש הכדורגל.
אבל כבר ב-1934 זכה המפעל לסקנדל הראשון על בסיס לאומי: הדוצ'ה מוסוליני רצה ניצחון בכל מחיר. שחקנים ארגנטינים אוזרחו במהירות באיטליה, שופטים הוזמנו לפני משחק אל ארמונו, ואיטליה זכתה בתואר תוך תצוגת שיפוט מבישה והפגנת ברוטאליות איומה. זה המשיך בחרם דרום אמריקאי על המונדיאל ב-1938, בצל עליית הנאציזם.
***
בינתיים, עברה פיפ"א למקום מושב קבוע בציריך: כמועדון חברים זוכה פיפ"א בשווייץ למעמד של עמותה, לחקיקה מקלה על בעלי תפקידים, ובעיקר על פטור כמעט מלא ממס על רווחיה. אחרי מלחמת העולם השנייה הפך הכדורגל פופולארי עוד יותר. לא רק הלאומיות שחיפשה צינורות פחות אלימים: הטכנולוגיה המתפשטת אפשרה יותר זמן פנאי, והתפתחות התחבורה אפשרה להגיע למשחקים גם במטוס.
אירופה ודרום אמריקה חילקו את עשרת הטורנירים הבאים ביניהן. הכדורגל הבינלאומי המשיך והמריא, עד שנות השבעים. ב-1974 השתנה הכל. עידן הג'נטלמנים והאחווה הסתיים, אחרון הנשיאים המכובדים (סטנלי רוס האנגלי) פרש. פיפ"א שינתה פנים והפכה לארגון שאנו מכירים היום - מסואב, מושחת, ועשיר. ארגון עם "תרבות של חמדנות ועבריינות שהתפשטה והבשילה", מסכם קיסטנר. "היום לא מדובר במשחק הכדורגל, אלא בענף כלכלי ותעשייה שלמה כמעט ללא קשר למשחק".
שלושה גורמים חברו יחד כדי לגרום לרבולוציה הגדולה. האחד נראה לנו כיום טבעי: כניסת הכסף הגדל משידורי הטלוויזיה וההשפעה של זאת על עיצוב התוכן. השני הוא עלייה בכוחו של העולם השלישי - ויותר מכך, ההבנה של אותן מדינות ואישים, שיש בכוחם להשפיע וכי גם הכמות קובעת. הגורם השלישי היה מחושב לחלוטין: העסקנות הספורטיבית המודרנית כפי שנרקמה במוחו של ראש אדידס, הורסט דאסלר. החיבור בין כסף, השפעה, פרסום וטובות הנאה נתפר בדיוק מושלם.
פריצת הדרך הטלוויזיונית התרחשה ב-1966 באנגליה ובמקסיקו 1970. ארגון המשחקים והשידור החי המלא הביא לכך שבטורניר 1970, הראשון ששודר בצבע, נרשמו 800 מיליון צופי טלוויזיה ברחבי העולם, יותר מאשר בשידור הנחיתה על הירח. הכדורגל חדר למודעות עולמית כאירוע שמצד אחד נותן פוטנציאל לאומי להכרה ופרסום, ובו-זמנית הוא טורניר אוניברסלי, מאחד ושוויוני ללא מעמדות. במקביל החלה הטלוויזיה להכתיב תנאים: כדי להשיג רייטינג גבוה יותר שוחקו כל משחקי יום ראשון בשעות הצהריים הלוהטות של מקסיקו.
לקראת 1974 ו-1978 כבר הועלו דרמטית הסכומים עבור זכויות השידור, ולפיפ"א פתאום היה כסף משלה "לשחק" בו. אחד האנשים שארגנו זאת היה דאסלר. כמי שחילק מעטפות לספורטאים אולימפיים כדי שילבשו אדידס, הוא חיפש להתייעל. נבחרות, התאחדויות ועסקנים היו השלב הבא: "עובדים מיוחדים הכינו תיקיות מידע על כל אחד", כותב עיתון ה"די צייט". "הוא שכנע אותם לעתים קרובות במזומן, לרוב בחדרים אחוריים". בגלל שהיה לו חוזה אפילו עם מזרח גרמניה, הוא היה תחת מעקב של המשטרה החשאית הקומוניסטית. "בספורט לא קורה כלום ללא הקונצרן הזה (אדידס - א"ז). לדעתי הרבה מאד מתרחש לפי רצונה של הקבוצה הזו", מצטטת ברברה סמיט מתיק השטאזי בספרה "שלושה פסים נגד פומה".
אחד מאנשיו של דאסלר היה העסקן האולימפי הברזילאי ז'ואאו הבלאנז'. וכאן נכנס גם פקטור העולם השלישי. הבלאנז' היה כבר ראש איגוד הספורט הברזילאי, ונהנה מקשרים טובים אצל הממשל הצבאי הדיקטטורי במדינה, כמו גם אצל שכנים דומים. בצורה חסרת תקדים ערך הבלאנז', במימון דאסלר, קמפיין בחירות לנשיאות פיפ"א, כשהוא טס ליותר מחצי המדינות החברות בארגון. ההבטחות שלו ביצרו את בחירתו, ו"השיטה" יצאה, בפעם הראשונה - לדרך.
דאסלר הקים קרנות נאמנות סודיות בשווייץ וליכטנשטיין, ויותר מכל, בנה את חברת השיווק ISL. החברה זכתה תמיד בחוזי השיווק ומכירת זכויות השידור של פיפ"א, הוועד האולימפי ועוד. רוב הזכויות הלכו לאדידס, השאר נמכר והכניס כסף - שיצא בדרכים עקלקלות אל העסקנים שקיבלו את ההחלטה למכור זכויות ל-ISL. הבלאנז' ייסד, כהבטחתו, קרנות סיוע למדינות קטנות ומתפתחות. פרויקטים של טיפוח שמומנו במיליונים רבים, שמהם חלקים גדולים "נפלו בדרך מהמשאית" הפכו כלי לפיתוי, לשכנוע, לביסוס כוח ולהרחקת מתנגדים.
ב-1978 קיים הבלאנז' עוד הבטחה. אחרי ההפיכה בארגנטינה, העינויים והדיקטטורה של החונטה הצבאית, קמה התנגדות לקיום המשחקים שם. בתגובה, מינה הבלאנז' את סגן-אדמירל קרלוס לאקוסט, נציג החונטה, לשורה של תפקידים ולבסוף כסגן נשיא פיפ"א ונתן לו "הלוואה" של חצי מיליון דולר. לאקוסט אירגן את האירוע עבור פיפ"א עם יד ימינו חוליו גרונדונה, סגן נשיא פיפ"א עד היום. שר האוצר של החונטה התמרמר על שלאקוסט לא הציג שום דוח או קבלה עבור תקציב של 517 מיליון דולר. אבל השקט ברחובות שהשריר הטרור של החונטה היה לשביעות רצונו של הבלאנז'. "השחיתות סביב המונדיאל הזה נחשבת עד היום למקרה ההונאה הגדול בהיסטוריה הארגנטינית", כתב היסטוריון הספורט הגרמני דיטר שולצה-מרמלינג. לאקוסט קיבל מקלט באורוגוואי עם חזרת הדמוקרטיה ולא שב מעולם לארגנטינה - אבל התקבל בברכה אצל חברי משפחת פיפ"א ברחבי העולם עד מותו.
ב-1982 התמלאה הבטחה נוספת: מספר הנבחרות בטורניר עלה ל-24, ונציגות "שאר העולם" (כלומר מחוץ לאירופה ואמריקה) עלתה משתיים לשש נבחרות. גם ההרחבה ל-32 נבחרות ב-1998 הייתה מתנה של הבלאנז', כשנציגות "שאר העולם" יכולה להגיע ל-12 נבחרות. בכך הפך הברזילאי לאבירן של הנבחרות "הקטנות" ושל נציגי אפריקה ואסיה, שהמשיכו והצטרפו לארגון - עד שהגיע ל-209 חברות. באו"ם, אגב, יש 193 חברות.
בעיה אחת הכבידה על מילוי ההבטחה: עלייה פתאומית במספר המשחקים מ-32 ל-52 הייתה יותר ממה שספרד הייתה יכולה לארגן ולממן עת אירחה את הטורניר ב-1982. הסיוע הגיע, כמובן, מדאסלר: תמורת זכויות השיווק של הטורנירים הבאים שניתנו לה, אדידס הסכימה לממן את ההוצאות הנוספות. יחד עם זכויות שיווק הבטיח דאסלר לעצמו עם המהלך הגאוני שוקים חדשים ומתפתחים, וגישה ליותר עסקנים, יותר כוכבים ויותר זכויות. כדי להבטיח את העתיד הוא סייע בבחירה של חואן סמראנש לראשות הוועד האולימפי ושל הפודל שגידל, אחד בשם ג'וזף בלאטר, כמזכ"ל פיפ"א, האחראי על העבודה היומיומית. "בלאטר הסתכל על דאסלר כעל אלוהים, הוא ידע שבלעדיו לא היה לו סיכוי לקבל את הג'וב בפיפ"א" אמר אנדרה גואלפי, אז שותף של דאסלר.
הבלאנז' המשיך לרקום רשת של קשרים ותמיכה. אפילו שר ספורט בברזיל מדינתו, בדמותו של פלה, שביקש להילחם בשחיתות הפושה שאיימה על הכדורגל המקומי והייתה אחד הגורמים לירידה שלו - לא הצליח לפעול מולו. הבלאנז' מצידו, זלזל בפלה ופקפק ביכולותיו. חתנו ריקרדו טשיירה הפך לראש ההתאחדות הברזילאית וגרונדונה הארגנטינאי הצטרף לקואליציה כראש ההתאחדות הדרום אמריקאית. השלישייה אחראית לרשת מרהיבה של שחיתות, העלמת מסים, הלבנת כספים ותשלום שוחד בגבהים עוצרי נשימה. "הגרדיאן" מצא הוכחות ל-41 מיליון דולר שוחד לפחות שהגיעו מ-ISL אל הברזילאים.
***
הבלאנז' נקלע לביקורת על אופן הניהול הדיקטטורי שלו וקבלת ההחלטות הבלתי שקופה. לכן הוא נאלץ לפנות את מקומו ב-1998 - אחרי 24 שנים בראש פיפ"א, לא לפני ששלף שפן אחרון מהכובע. לנארט יוהאנסון, נשיא אופ"א הוותיק, היה אמור לרשת את הבלאנז' ולאוורר את האורוות עם קצת שקיפות ואתיקה. מולו התייצב לפתע בלאטר, העסקן חסר האישיות ממשרדי הארגון. למרות השתדלנות הרבה, וטיסות סביב העולם במימון האמיר של קטאר, נראה היה כי יוהאנסון הוא הפייבוריט. ובכל זאת זכה בלאטר. קיסטנר מספר שישב עם יוהאנסון אחרי ההפסד, ודיווח על "מצעד של נציגים אפריקאיים שבאו להתנצל, וסיפרו על מעטפות שהגיעו לחדרי המלון". אגידיוס בראון, נשיא ההתאחדות הגרמנית החזקה, האשים את בלאטר בקניית קולות. דייויד יאלופ חשף בספרו "איך הופסד המשחק" כי בלאטר קנה 22 קולות ב-50 אלף דולר כל אחד. בבחירה הבאה ב-2002, כשצצו שוב האשמות על שחיתות, טען הנציג הסומאלי אדו פראח שהוצעו לו 100 אלף דולר עבור קולו ב-1998. ב-2004, באורח פלא, נמצא פראח אשם על-ידי בית דין של פיפ"א בשימוש בסכום לא נקוב מתוכניות סיוע פיננסי "עבור אינטרסים אישיים", וקיבל עונש חסר תקדים של הרחקה מכל פעילות לעשר שנים (הו א מת ב-2008). "השיטה" שוב עבדה.
דוגמא טובה לפיפ"א החדשה היא ג'ק וורנר, מורה מטרינידד שבדרך לא דרך הגיע להתאחדות המרכז וצפון אמריקה (CONCACAF). בשנים האחרונות הודח וורנר מכל תפקידיו מפיפ"א כי שימש קבלן קולות עבור מוחמד בין-חמאם הקטארי, לשעבר ראש ההתאחדות האסייתית, חבר הוועד המנהל של פיפ"א וסגן הנשיא של הארגון. אבל זה לקח זמן עד שלפיפ"א נפל האסימון. היא לא הדיחה את וורנר כשהתפרסם שהוא הרוויח יותר מחצי מיליון דולר דרך ספסרות בכרטיסים עם סוכנות נסיעות (הוא ננזף, ונדרש ממנו לנתק כל קשר לחברה). וגם לא כשמכר לקראת 2010 כרטיסים על שמו ושם ההתאחדות בשוק השחור ברווח של יותר ממיליון דולר (בפיפ"א שמחו על מקור ההכנסה ורק נתנו לו קנס בסך מיליון דולר, ממנו הוא שילם רבע). וגם לא כשההתאחדות הסקוטית פרסמה שוורנר דרש להסב צ'ק של משחק ידידות על שמו. ולא כשההתאחדות האנגלית פרסמה, שוורנר דרש כסף והטבות תמורת קולו בבחירת מארחת 2018. או כשביקש כסף מאנגליה כי קנה עבור האיטי הענייה את זכויות השידור (הוא לא), או כשגילה שהוא קיבל זכויות שידור למונדיאלים לטרינידד תמורת דולר בודד.
רק כשההתאחדות המקומית חשפה ב-2012 שכספים שנתרמו לנפגעי רעש האדמה בהאיטי הגיעו לחשבון אישי בניהולו של וורנר - פיפ"א כבר הקפיאה את הפנסיה שלו.
כמה טיפוסי שהסנקציה הזאת הגיעה רק אחרי שוורנר סולק ממשפחת פיפ"א, בגלל שחתר תחת ראש המשפחה בלאטר.
***
כל מי שיצר אי-נעימויות לבלאטר כבר לא חלק מהמשפחה. מי ששומר על נאמנות לבוס, מתרחק מקו האש. בלאטר עדיין במקומו, ולמרות שלפני שלוש שנים שלל מכל וכל מועמדות נוספת - בגיל 78 הוא ירוץ לקדנציה של ארבע שנים נוספות.
בסוף מאי, בפסטיבל קאן, הוצג הסרט United Passions שמומן (19 מיליון אירו מתוך תקציב הפקה כולל של 23 מיליון) על-ידי פיפ"א. כוכב להיטיו המוקדמים של קוונטין טרנטינו, טים רות' - משחק את בלאטר; סם ניל מגלם את הבלאנז', וז'ראר דפרדיה את ז'יל רימה בסרט מופרך על "קבוצה של מאבריקים אירופיים מאוחדים על-ידי תשוקה", כלומר מרדנים נון-קונפורמיסטיים ש"מאחדים כוחות לפרויקט משותף: פיפ"א". בלאטר, כותב "הגרדיאן" ביובש, אישר את התסריט, שבו רואים בעיקר אנשים בחדרי מלון שמדברים על אדמיניסטרציה. כי בלאטר עכשיו נושא את דגל הרפורמות ואת לפיד הלוחמה בשחיתות, ולא משנה שאלו רפורמות וזאת מלחמה שנחוצים הרבה בגללו. העיקר שראש המשפחה יושב שוב על הסוס, ושהרפורמות חס וחלילה לא יפגעו בחברי המשפחה. וההפסד? כל כולו של הכדורגל.
בנק פיפ"א: נתונים פיננסיים של הארגון / דוחות 2013
72 מיליון דולר - רווח נקי (89 מיליון דולר ב-2012)
1.38 מיליארד דולר - הכנסות (שיא חדש, שיישבר שוב ב-2014)
72% - שיעור ההכנסות ש"חוזר" לכדורגל (ארגון טורנירים, תפעול, וכו')
1.43 מיליארד דולר - היקף הרזרבות בבנק (עלייה של 35% ב-5 שנים)
17 מיליון דולר - מס ששולם בגין רווח תפעולי (לרשויות בשווייץ)
148 מיליון דולר - תקציב הכנסים העתידיים 2015-2018
28 מיליון דולר - דמי ייעוץ משפטי (והוצאות משפטיות אחרות)
102 מיליון דולר - שכר העובדים (כ-500 שכירים)