קארים בנזמה מתאמן עם נבחרת צרפת / צלם: רויטרס
1. למה הכדורגל במונדיאל לא הולך להיות מרהיב במיוחד?
כואב לנו מאד להיות כמו האנשים החצופים האלו שנכנסים למסיבה ומבקשים להחליש את המוזיקה, או כמו הקרציות שמתיישבים על הבר בפאב ומזמינים דיאט קולה. אבל צריך להגיד את זה: אם אתם מצפים לכדורגל גדול, סוחף וממגנט בברזיל 2014 - תשכחו מזה. 64 משחקים בחודש עונים אולי על הצורך הכמותי - אבל ממש לא האיכותי. רוב המפגשים לא יתעלו לרמה בלתי נשכחת. "סביר להניח שגם אלופת העולם, בין אם זו תהיה ברזיל, ספרד או גרמניה - תיראה לכם כמו קבוצה שבכל יום נתון יכולה לקבל נוקאאוט מאלופת אירופה למועדונים, ריאל מדריד", טוען ג'יימס מואו, כתב המגזין הנחשב "פור-פור-טו", והוא יודע על מה הוא מדבר: הכדורגל המרהיב והאיכותי באמת יחזור רק באוגוסט-ספטמבר, עם ליגת האלופות, הפרמיירליג, הבונדסליגה וכו'. יש לכך הרבה סיבות, אבל הנה השתיים המהותיות ביותר:
א': עומסים. שחקנים מגיעים למשחקי הנבחרות החשובים בקיץ אחרי עונה מתישה ושוחקת, דווקא בזמן שהדבר שהם זקוקים לו יותר מכל זה מנוחה ופגרה. כמקרה מבחן ניקח את כריסטיאנו רונאלדו: על-פי נתוני חברת transfermarkt, בין ה-14באוגוסט 2013 ועד ה-24 במאי 2014 הוא הופיע ב-51 משחקים במדי ריאל ונבחרת פורטוגל, קצב של משחק כדורגל בכל 5.5 ימים בממוצע. בגלל שקוראים לו רונאלדו, הוא גם כמעט ולא פספס שנייה מהמשחקים בהם הופיע: שיחק 4,380 דקות, 95% מהזמן האפשרי. לסוף העונה הוא כבר הגיע על הגחון, מתמודד עם שריר ירך אחורי בוגדני. CR7 הוכשר בקושי לגמר האלופות בליסבון, שם היה רחוק מאוד משיאו. עדיין לא ברורה רמת הכשירות האמיתית שלו לגביע העולם, אבל מה שבטוח הוא שהשחקן הטוב ביותר בעולם השנה, יהיה בכל מקרה רחוק משיא יכולתו במעמד הכדורגל החשוב בעולם.
רונאלדו לא לבד. העומסים המטורפים של הכדורגל המודרני יגרמו לכמה שחקנים בולטים כלל לא להופיע במונדיאל הקרוב, או במקרה הטוב להגיע אליו בכושר ירוד במיוחד אחרי התאוששות מפציעה, ממש בסמוך לפתיחת הטורניר או במהלכו. הנה רשימה חלקית של הנעדרים/מגיעים על הגחון: לואיס סוארז (אורוגוואי), פרנק ריברי (צרפת), רדמאל פלקאו (קולומביה), דייגו קוסטה (ספרד), סמי חדיירה, לארס בנדר, אליקאי גונדוגאן, מארקו רויס (גרמניה), קווין סטרוטמאן, רפאל ואן דר וארט (הולנד), תיאו וולקוט, ג'ק ווילשר (אנגליה), כריסטיאן בנטקה (בלגיה), ניקו קראנצ'ר (קרואטיה).
כשהסיטואציה כזאת - ברור למה הרמה של המשחקים שתראו בחמשת השבועות הקרובים לא תזכיר את רמת משחקי המועדונים של העונה הרגילה.
ב': רגולציות, כסף, סקאוטינג. מרגע שעבר חוק בוסמן באמצע שנות ה-90, נפתח לרווחה שוק השחקנים. קבוצות שעד אז הוגבלו לבניית סגל מתוך מאגר הכישרונות המקומי, פתאום יכלו לייצר הרכבים מלאים בזרים מכל רחבי אירופה. זה לקח מעט זמן, אבל בסופו של התהליך, נוצר פער בלתי ניתן לסגירה בין כדורגל המועדונים לכדורגל הנבחרות: כיום, אם נניח רוי הודג'סון צריך לבחור לסגל נבחרת אנגליה 23 שחקנים מתוך מאגר של בערך 50 או אולי 60 כדורגלנים ראויים שמחזיקים בתעודת זהות בריטית - למנצ'סטר סיטי, אלופת אנגליה, אין בכלל מגבלות מצחיקות כאלו. המאגר שלה הוא בלתי נדלה והיא יכולה לבחור מבין כל כישרונות הכדורגל הקיימים בעולם. אותם כישרונות מתחברים יחד לכדי קבוצת כדורגל טובה פי כמה מנבחרת אנגליה.
הכסף שחדר לכדורגל ועידן הבעלות הפרטית על המועדונים הביא מיליארדים לתוך הענף, וכיום הקבוצות הגדולות מחזיקות מערכי סקאוטינג שמוצאים כל ילד על הגלובוס שמסוגל לבעוט בשתי רגליים ולעשות דריבל כמו שצריך. מנצ'סטר יונייטד וברצלונה מעסיקות כ"א למעלה מ-100 סקאוטים (במשרה חלקית או מלאה) ברחבי העולם. פעם המונדיאל היה המקום שבו התגלו הכוכבים הגדולים של הכדורגל העולמי. פלה, מראדונה, בקנבאואר, קרויף - כולם "פרצו" בטורניר. כיום הכוכבים מתגלים בגילאי חטיבת ביניים, כמו מסי שהגיע לבארסה מארגנטינה בגיל 12, והתחיל לזרוח במועדון עוד לפני שרשם הופעה בינלאומית אחת. אם פלה היה משחק כדורגל בימינו, הוא לא היה מבלה 18 שנה בסאנטוס מהליגה הברזילאית - ואוהדי הכדורגל היו יכולים להתענג על ביצועיו בליגת האלופות של אופ"א.
אז בעצם העניין כאן הוא כזה: זה לא שכדורגל הנבחרות כיום חלש. הוא רק נראה לנו כזה, כי פשוט התרגלנו לכדורגל המועדונים, שהאבולוציה הכלכלית שלו בשני העשורים האחרונים הופכת אותו ליותר ויותר חזק.
2. ברזיל מארחת. ברזיל שיאנית הזכיות במונדיאל. ברזיל תעשה את זה?
בעיקרון, הטורניר הזה אמור להיות של ברזיל. חד וחלק. סוכנויות ההימורים נותנות לה בממוצע יחס של 1 ל-3 לזכייה. מודל סטטיסטי מעמיק שפיתח בנק ההשקעות גולדמן זאקס אפילו מרחיק לכת ל-48.5% סיכויי זכייה ברזילאים (לעומת 14% בלבד של השנייה מבחינת הסיכויים - ארגנטינה). אין סיבה להניח ששיאנית הזכיות בגביעי העולם לדורותיהם, שניצחה ב-67 מתוך 97 משחקיה במונדיאל - תיכשל דווקא על אדמתה שלה.
אחד הטיעונים הפופולריים נגד הסטטיסטיקה - הוא הלחץ האטומי שאמור להיות מופעל על שחקני ברזיל, המעמסה הכבדה על הרגליים. הרי האוהדים מחכים לגביע, במיוחד אחרי שב-2006 ו-2010 ברזיל אפילו לא עברה את רבע הגמר; התקשורת כמובן לא תקבל אף תסריט אחר, מעצם היותה תקשורת שמחפשת תמיד את מי לבקר; ואפילו הנשיאה דילמה רוסף, לפי אנליסטים פוליטיים, עשויה להידרדר בסקרים ואולי אף להפסיד את הבחירות הכלליות עת אלו יתקיימו באוקטובר - במידה וברזיל לא תזכה במונדיאל שעלה למשלם המיסים כ-8.5 מיליארד אירו, והרבה כאבי לב, הפגנות של התושבים נגד בזבוז כספי הציבור, "ניקיון" של שכונות העוני על-ידי הצבא. אחרי כל זה - ברזיל חייבת לפחות לפצות את כולם עם זכייה.
אבל למען האמת, הברזילאים עשו את הכל כדי להתמודד עם מוקש הלחץ. ראשית, המאמן פליפה סקולארי זימן סגל שהגיל הממוצע שלו (28.4) הוא מהמבוגרים ביותר ששלחה אי-פעם ברזיל לגביע העולם. מרבית השחקנים הם בעלי ניסיון רב ברמות הגבוהות ביותר של אירופה. הם מורגלים ללחצים.
שנית, בברזיל התכוננו למעמסה המנטלית האדירה שעשויה לשרוץ על הסגל, ועל מנת להתמודד איתה, שכר סקולארי את שירותיהם של צוות פסיכותרפיסטים, בראשותה של רג'ינה ברנדאו, פרופסור באוניברסיטת סאו פאולו. היא הסבירה ל"ניו יורק טיימס" את התפקיד שלה: "אני נדרשת להפיק פרופיל פסיכולוגי של השחקנים. כך אנחנו יכולים להבין איך כל שחקן מרגיש, איך זה משפיע על איכויות המשחק שלו".
וחוץ מזה, בניגוד לקלישאה, "הרחוב" הברזילאי לא באמת נמצא בתוך טירוף ציפיות, כמו שאולי נוטים לחשוב המתבוננים מבחוץ. ולכן לשחקנים ולמערכת אין סיבה אמיתית לקרוס ולהשתנק. "הברזילאים מפגינים מעט מאד התלהבות מהטורניר הקרב ובא", דיווח בשבוע שעבר מסאו פאולו עיתונאי "הפייננשל טיימס", ג'ו ליהאיי. "הבאזז המוכר שתמיד מרגישים ברחוב לפני גביע העולם - דגלים על מכוניות, צבעי הדגל בגרפיטי על קירות - כל אלו פשוט לא כאן, למרות שהפעם הכדורגל עצמו מגיע ממש לכאן - ולא רק למסכי הטלוויזיה".
לטענתו של ליהאיי, יש לתשוקה הברזילאית המופחתת שני הסברים. הראשון, הוא שאנשים רבים מתביישים להזדהות עם טורניר שלפחות ציבורית מוגדר כמושחת, בזבזני ומסואב, כזה שמיליונים יצאו במהלך השנה לרחובות להפגין נגד עצם קיומו. השני הוא יותר דמוגרפי: הברזילאים מבוגרים יותר ועסוקים יותר. יש להם כבר פחות זמן לחשוב על דברים שאינם מהות הקיום, כמו כדורגל. על-פי נתוני לשכת הסטטיסטיקה הברזילאית, אחוז התושבים בגילאי 24-15 כיום עומד על 17% בלבד, לעומת 21% ב-1980. יותר מכך - אחוז האנשים שנמצאים בגילאי התעסוקה המרכזיים, 59-25, צמח משמעותית מ-35% ב-1980 ל-48% כיום. אחוזי האבטלה של קבוצת הגילאים האחרונה מזעריים - 4.9% בלבד (לעומת 12% לפני כעשור).
שחקן העבר זיקו חידד ב"גרדיאן" כי מאוגוסט עד פברואר השנה אימן בקטאר, וכשחזר לברזיל - "הופתעתי מחסרונה הבולט של 'קדחת גביע העולם' הקבועה. הלוואי שאנשים כאן היו קצת יותר שמחים לקראת הטורניר". במילים אחרות: גם תצוגה כושלת של ברזיל והדחה מוקדמת כנראה לא תגרום למקרי התאבדויות, כפי שלמשל נרשמו אחרי ההפסד הצורב 0-3 לצרפת בגמר מונדיאל 1998. ברזיל פשוט התבגרה, פיזית ונפשית.
אבל עד כמה שהעניין הזה אמור לעבוד לטובת הנבחרת - עדיין קיימת שאלה מקצועית אחת בלתי פתירה לגבי ברזיל: בכל הזכיות שלה בגביעי העולם לדורותיהם, היא תמיד התבססה על חלוץ גדול. רונאלדו ב-2002 על שמונת שעריו; רומאריו ובבטו ב-1994 (ביחד 9 שערים); וכמובן שלוש הזכיות המוקדמות יותר, לרוב בניצוחו של פלה.
והפעם? קאדר החלוצים "הטבעיים" של ברזיל כולל רק את פרד וג'ו - שחקנים טובים עם עבר באירופה (כיום בפלומיננזה ואתלטיקו מיניירו הברזילאיות, בהתאמה) אבל לא באמת כוכבים. האלק המפלצתי הוא יותר שחקן כנף עם כוח מתפרץ. את התקוות הגדולות קשה לבסס על ניימאר - הוא מגיע למונדיאל אחרי עונה בכורה בינונית בברצלונה של 15 שערים בלבד ב-41 הופעות, ועדיין לא הוכיח יכולת כיבוש גבוהה ברמות האלו. אלן צ'אד מה"טלגרף" כתב: "לברזיל אין חלוץ ברמה הגבוהה בעולם כבר שמונה שנים. שלושת המאמנים האחרונים, דונגה, מנזס וסקולארי, השתמשו ב-27 חלוצים שונים".
עם זאת, יש גם זווית נוספת לסיפור. "בכדורגל של ימינו, אם אין לך חלוץ טבעי שכובש בצרורות אתה לא בהכרח בעמדת נחיתות", כתב טים סטאנרד, מנהל בלוג במגזין הנחשב "פור-פור-טו". "ליאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו אינם חלוצים טבעיים, אבל הם סקוררים אדירים. בואו לא נשכח מי אלופת העולם ואירופה, ואת העובדה שחלוץ שפיץ 'אמיתי' לא נמצא בלקסיקון שלה בטורנירים הקודמים". ביורו 2012, למי ששכח, החלוץ העיקרי של נבחרת ספרד היה בכלל ססק פברגאס, קשר מרכזי במקצועו.
3. ספרד זכתה בשלושת הטורנירים הגדולים האחרונים. ספרד תעשה את זה שוב?
התואר הרביעי הגדול ברציפות בהחלט נמצא בלקסיקון הספרדי. על הנייר. אבל עושה רושם שהסיכויים להגשמת החלום קלושים. מעבר לסטטיסטיקה היבשה שמצביעה על חוסר הצלחה עקבי של נבחרות אירופיות בגביעי עולם שנערכים על אדמת אמריקה; ומלבד הנתון לפיו מאז 1962 אף נבחרת לא זכתה בק-טו-בק במונדיאל - יש עוד כמה ראיות שתומכות בהשערה לפיה ספרד הולכת להיות פאקטור פחות משמעותי בטורניר הזה.
למשל, גמר גביע הקונפדרציות בקיץ הקודם. "ברזיל ריסקה את ספרד 3-0 במשחק הזה וגרמה ל'טיקי-טאקה' להיראות אנמי וחלש", כתב ג'ק פיט-ברוק ב"אינדיפנדנט". המשחק של ספרד נהיה איטי יותר ויותר, וגם הקשר הנפלא של מנצ'סטר סיטי, דויד סילבה, יודע שזה פשוט בגלל תכתיב של היריבות: "הקבוצות שמשחקות נגדנו למדו אותנו ומציבות את כולם מאחורה. הן יודעות שאם הן ייתנו לנו שטחים נעשה להן נזקים גדולים, אבל אף אחת כבר לא מסתכנת בזה". הדעיכה בסגנון שהוביל את ספרד להפוך למעצמת הכדורגל מספר 1 בעולם, ניכרה השנה גם במועדון בו השיטה הזאת צמחה - ברצלונה שלא הצליחה לזכות באף תואר. "הרבה בגלל העונה הכי חלשה של צ'אבי בן ה-34 בעשור האחרון", מפרשן פיט-ברוק. "הוא כבר לא מסוגל לעמוד בקצב ולנהל את המשחק כמו פעם, ואפילו במשחק שיכול היה להביא אליפות לברצלונה - במחזור האחרון מול אתלטיקו מדריד - העדיף מאמן בארסה טאטה מרטינו להשאיר אותו על הספסל".
אבל הנה עצה קטנה למהמרים, ולמספידים מוקדם מדי: אף פעם אל תקברו נבחרת שיש לה שבעה שחקנים שהשתייכו לסגלי הפיינליסטיות של גמר הצ'מפיונס ליג העונה, והיתר התחלקו בין כל מיני קבוצות שוליות כמו מנצ'סטר סיטי, מנצ'סטר יונייטד, באיירן מינכן וצ'לסי. שישה או שבעה משחקים סבירים בברזיל, לא גדולים, זה כל מה שספרד צריכה בשביל לכתוב עוד פרק בלתי נתפש בהיסטוריה.
