בנימין בן אליעזר / צלם: תמר מצפי
יום בחירתו הסוער של נשיא המדינה החדש, ראובן (רובי) ריבלין, דחק הצידה את ההתעסקות הציבורית בחקירתו ובפרישתו של המועמד לנשיאות ח"כ בנימין (פואד) בן-אליעזר.
וזה חבל. בעיקר מפני שפרשת בן-אליעזר, ויהיה סופה המשפטי אשר יהיה, היא הזדמנות לכפות על מערכת אכיפת החוק ושוחריה התמודדות עם העובדה המערערת העולה מפרטי החקירה הזו, כמו מרשימה ארוכה של תיקים ציבוריים קודמים. עובדה מערערת כל-כך עד שכולנו מדחיקים אותה חזור והדחק: הענישה הפלילית במדינת ישראל בכל מה שקשור לעבירות של אישי ציבור במסגרת תפקידם היא כישלון חרוץ. אפס תועלת.
הענישה הפלילית המקובלת והשכיחה במדינות המערביות כיום מתבססת על 3 צידוקים מרכזיים בשקלול משתנה: גמול מידתי לעבריין על מעשיו, שישרת את תחושת הצדק הקולקטיבית (לכן ככל שהמעשה חמור יותר - גם העונש חמור יותר); במקרים של עבירות חמורות - הרחקת העבריין מהציבור כדי להגן עליו ושליחתו למאסר וכן למנוע הישנות העבירות. זאת, בהנחה שבמהלך מאסרו העבריין יפנים את גבולות המותר והאסור, ישתקם ולא יחזור על מעשיו עם שחרורו; מה שמחבר אותנו אל הצידוק השלישי (קונספט ההרתעה): הכוונת ההתנהגות של העבריין והציבור כולו, באופן שאנשים יירתעו מביצוע עבירות מתוך חשש מהענישה הצפויה.
לא תמיד מסיקים את המסקנה המתבקשת
כשמדובר בעבירות של שימוש לרעה בכוח השלטוני על-ידי נבחרי ציבור - הכוונת ההתנהגות היא הצידוק הבלעדי כמעט לשליחתו של העבריין לכלא. את מניעת הישנות העבירות ניתן להשיג בדרכים אחרות. למשל, על-ידי הרחקתו של איש הציבור שסרח מהמערכת הציבורית, מה שישלול ממנו כל כוח שבו יוכל להשתמש כדי להוסיף ולעבור עבירות מסוג זה.
גם את הגמול המידתי לאדם שנטל כספים אסורים אפשר להשיג באמצעות קנס כספי חריף, שיותיר אותו דל אמצעים וישרת את תחושת הצדק הקולקטיבית.
הסיבה המרכזית לכך שהחוק הפלילי בישראל ובמדינות אחרות קובע עונש מאסר על שוחד, הוא כדי לכוון את התנהגותם של כלל אנשי הציבור ולקבוע גבולות ברורים ומכאיבים בין המותר לאסור: הביאו בחשבון שאם תשתמשו לרעה בכוח שנתן לכם הציבור מתוקף תפקידכם הציבורי - אתם תאבדו את מעמדכם הרם, תלכו לכלא ותשבו שם בתא קטן שנים רבות. עכשיו, עשו את החשבון אם שווה לכם לקחת את הסיכון.
אלא שבמציאות הישראלית נבחרי הציבור לא תמיד מסיקים את המסקנה המתבקשת. והתוצאה היא שההרתעה פשוט לא עובדת במלוא עוצמתה: זה שאריה דרעי הלך לכלא, לא מנע משלמה בניזרי ללכת בדרכו, לא גרם לאברהם הירשזון לשמור על ניקיון-כפיים, לא הוביל את אהוד אולמרט לדרך הישר, לא גרם לבן-אליעזר להתרחק מהלוואות נטולות ריבית מוצהרת (לכאורה) וגם לא להימנע מלרוץ לנשיאות.
הרי אי-אפשר להגיד על פסק הדין במשפט הולילנד שהמסר שלו לא ברור, שהוא לא אומר באופן חד וחלק שכסף שמקבל איש ציבור או בן משפחתו מאנשי עסקים הוא כסף חשוד? אז איך זה שהמסר לא מופנם? מה צריך לעשות כדי שאימת החוק תיפול על הזירה הציבורית שלנו?
התסכול הזה, ההולך ומצטבר, מתסיס את הציבוריות הישראלית כבר עשרות שנים. את מי לא האשמנו? את המשטרה שלא חוקרת, את הפרקליטות שלא תובעת, את בתי המשפט שלא מענישים בחומרה מספיקה, את התקשורת המחוברת למוקדי הכוח.
כל זה, או לפחות בחלקו, היה נכון בעשור הקודם, אבל כבר כמה שנים טובות שהמערכת כולה הפנימה את הצורך בניקוי אורוות ויישרה קו. אז התחקירנים חושפים, והחוקרים חוקרים, והתובעים תובעים, והשופטים שופטים בחומרה הולכת וגוברת, והעיתונאים שותים את דמם של המורשעים. כל המנגנון עובד טיפ-טופ, ורק נבחרי הציבור הורסים הכול ומסרבים להפנים את המסר.
איך מסבירים את זה? לצורך כך נחזור להנחת היסוד של קונספט ההרתעה.
ההנחה שלפיה אנשים - לרבות אישי ציבור - הם יצורים רציונליים, תבוניים, השולטים בדחפיהם, ולכן אם איש ציבור רואה שחברו שנטל שוחד מגולגל בזפת ונוצות בחוצות העיר, אם הוא שומע את השר לשעבר בניזרי מספר על המשבר הנפשי שחווה בכלא, אם הוא רואה את פרצופו האפור של אולמרט בבואו ובצאתו מבית המשפט - הוא יבין ויפנים שמוטב לו לא לעשות שטויות; או לחלופין, אם כבר הסתבך באופן בלתי ניתן לתיקון, יבין שמוטב לו להתרחק מהזירה הציבורית כדי שלא יעלו עליו ולהתפוגג מחיינו הציבוריים כדי שלא "יחפשו" אותו.
אבל מה אם הרציונל הוא לא מה ששולט בסיטואציות הללו? מה אם איש ציבור מועד לפורענות הרואה שחברו נשלח לכלא בשל שוחד, לא אומר לעצמו דיר-באלאק, אלא 'לי זה לא יקרה'? מה אם הוא לא נבהל ומתיישר, אלא משוכנע שהוא בטוח מכל רע: כי הוא מתוחכם יותר, או בוטה פחות, או מוגן יותר? אם זה המצב, אז החוק הפלילי לא יצליח לכוון התנהגות גם אם מורשע השוחד הבא יישלח למאסר עולם עם עבודות-פרך.
ניסוי שנעשה באוניברסיטת סטנפורד לפני כ-30 שנה הראה ממצא מעניין: כאשר הושארה בקמפוס מכונית עם מכסה פתוח, איש לא נגע בה לרעה. אבל מרגע שנופצה שמשתה, תוך פחות משבוע המכונית הושחתה כליל והופשטה מכל מה שהיה בה או מחובר אליה. כאן פעל "אפקט החלון השבור". זהו מונח בקרימינולוגיה שטוען כי אווירת הפקרות ואי-ציות לחוק הם עניין מדבק שסוחף אחריו גם אנשים שהיו נמנעים ממעשים פליליים באווירה אחרת, ומוביל להסלמת העבריינות.
הגורם החשוב בהרתעה: העלאת הסיכוי להיתפס
האם זה מה שקורה בזירה הציבורית שלנו? הפתרון המוצע, כפי שיושם בניו-יורק של רודולף ג'וליאני, הוא אכיפה קשוחה ודקדקנית של כל סעיף חוק, שולי ככל שיהיה, עד להשלטת אווירה של ציות לחוק.
האם זה ישים אצלנו? האם יש לנו ברירה אחרת? אולי צריך קמפיין חינוכי מיוחד - אחרי שלימדנו את הילדים לא לקטוף פרחים מוגנים - אולי צריך ללמד אותם עכשיו ברצינות שאת החוק צריך לכבד.
אפשר גם לבחון לעומק גישות אלטרנטיביות לענישה הפלילית המקובלת. יש גישות כאלה בעולם, לא כולן מושלמות, לא כולן מתאימות לזירה הציבורית, אבל יש בחלקן היבטים מעוררי מחשבה.
למשל, יש מחקרים שרומזים לנו שהעלאת רף הענישה היא הרבה פחות אפקטיבית להרתעה מהעלאת הסיכוי להיתפס. כלומר, בני אדם מונעים פחות על-ידי העובדה שהמחיר על העבירה שולש (משנת מאסר ל-3 שנים) - ויותר על-ידי השאלה אם הסיכוי שלהם להיתפס עלה לפי שלושה.
כלומר, הגורם החשוב בהרתעה הוא העלאת הסיכוי להיתפס באמצעות העלאת שיעור המורשעים ולא העלאת שיעור הענישה. אם ככה, ייתכן שצריך לרכז שם את המאמץ הציבורי שלנו: בתגמול משמעותי של חושפי שחיתויות, בבדיקות רנדומליות ברשויות המקומיות ובמוקדים הבעייתיים במשרדי הממשלה, בהגברת חובות הדיווח של אנשי הציבור ובפיקוח עליהם.