גבי אשכנזי / צלם: אוריה תדמור
בימים האחרונים נודע כי חקירת פרשת הרפז מעוררת שאלה קשה הנוגעת לחיסיון עורך-דין-לקוח: האם הרמטכ"ל רשאי להתייעץ באופן דיסקרטי עם הפצ"ר על עניינים משפטיים, והאמנם סודיות ההתייעצות הזאת מוגנת פחות מזו של התייעצות מנכ"ל חברה עם היועץ המשפטי שלה?
מקור הבעיה הוא בקושי מושגי. היא נובעת מעמדה, שאחד ממנסחיה הבולטים היה שופט בית המשפט העליון לשעבר, יצחק זמיר: "השולח האמיתי של המשפטן הציבורי אינו אדם מסוים או גוף מסוים, שאותו הוא מייצג באופן ישיר, כי אם הציבור כולו כגוף ערטילאי".
משמעותה המלאה של עמדה זאת היא שליועצים המשפטיים בשירות הציבורי אין לקוח כלל. מי שה"לקוח" שלו הוא רעיון מופשט איננו מחויב, אלא לצו מצפונו ולפרשנותו שלו את הדין. עקביות לקו המחשבה של השופט זמיר הייתה מחייבת להודות בכך שחיסיון עורך דין-לקוח לעולם לא יחול על מידע שהועבר ליועץ משפטי של גוף ציבורי.
ייתכן כי חלק מהמידע המגיע לידיהם של משפטנים ציבוריים יהיה חסוי מטעמים אחרים, כ"תכתובות פנימיות" או כחיסיון לטובת ביטחון המדינה או מסיבה אחרת, אולם היות שאין להם לקוח, ממילא לא חל עליהם חיסיון עורך דין-לקוח.
עמדתו של זמיר, היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, נועדה להקנות למשפטנים הציבוריים עוצמה, כשהם מתייצבים בפני המנכ"ל או השר במשרד שבו הם מועסקים. יותר משני עשורים חלפו מאז נוסחה ההשקפה הזאת, אלפי משפטנים ציבוריים שיננו אותה, וקלסתר פניו הרך של יצחק זמיר התערבב בדמיונם בתחריטי העץ העתיקים של המרטיר תומאס בקט.
אין ראיה לכך שהשירות הציבורי הפך לנקי יותר או ליעיל יותר בתקופה זאת. שני דברים אחרים קרו בוודאות: ראשית, ההשקפה האמורה תרמה במידה רבה למישפוטו של השירות הציבורי. שנית, מנכ"לים ושרים, שאינם רשאים לראות ביועץ המשפטי של משרדם עורך דין, במובן המקובל של המילה, נאלצים לעיתים לפנות לשירותו החיצוני של עורך דין אמיתי, כלומר, כזה המספק ללקוח ניתוח משפטי, בכפוף למגבלות מצומצמות הנוגעות בעיקר לחשש מפני ביצוע עבירות עתידיות.
עמדתו של זמיר איננה מסקנה הכרחית כלל וכלל. לפני כ-9 שנים התעוררה שאלת החיסיון באחת הערכאות הבכירות ביותר בארה"ב - בית המשפט לערעורים של המחוז השני (שבו נמצאות המדינות ניו-יורק, קונטיקט וורמונט).
היועצת המשפטית לשעבר של מושל מדינת קונטיקט, עו"ד אן ג'ורג', זומנה לעדות ביוזמת התובע הכללי של הממשל הפדרלי, כדי לספק מידע שהגיע לידיה במסגרת תפקידה, ואשר נדרש לשם חקירת חשד שהמושל ג'ורג' רוולנד קיבל שוחד כדי להטות מכרזים ממשלתיים.
בית המשפט לערעורים פסק כי לא ניתן לזמן את היועצת המשפטית לשעבר למתן עדות, משום שדברים ומסמכים שהוחלפו בינה לבין המושל חוסים תחת חיסיון עורך דין-לקוח. טענת רשויות התביעה הפדרליות, כי החיסיון אינו חל משום שאן ג'ורג' שימשה כיועצת של מדינת קונטיקט, ולא של המושל באופן אישי, נדחתה.
נשיא בית המשפט לערעורים, ג'ון וולקר, הסביר מדוע: מלכתחילה, הסיבה להענקת חיסיון למידע שהוחלף בין עורך דין ללקוחו היא הרצון לעודד אנשים ליטול ייעוץ משפטי ללא חשש. נגישות לייעוץ משפטי איננה נתפסת כפשרה בין האינטרס הציבורי ובין זכויות הפרט, אלא ככלי לקידום האינטרס הציבורי, משום שבמרבית המקרים מודעות משפטית מגבירה את הציות לחוק ולערכיו.
משמעות שלילת החיסיון של המידע שהוחלף בין מושל המדינה ליועצת המשפטית שלו היא אחת משתיים: או שהמושל יימנע מקבלת ייעוץ משפטי, או שהוא יקבל אותו מגורמים פרטיים בלתי ידועים, שאין להם שמץ של נאמנות לאינטרסים של מדינת קונטיקט.
נעלה בדעתנו את הסיטואציה הדמיונית הבאה. על שולחנו של הרמטכ"ל נוחת מסמך בעייתי, שאולי חובר על-ידי מי שמבקשים את טובתו. המשמעות המשפטית של המסמך איננה ברורה לו: הוא איננו ער לכך שהעתקה בלתי מורשית של לוגו על מסמך שאינו נושא חתימה, הופכת את המסמך למזויף. הוא איננו יודע אם מוטלת עליו חובה לעשות דבר מה באשר לאירוע, הנתפס כחיצוני לפעילות הצבאית הרגילה, ויש לו שאלות רבות אחרות לברר.
לטעמי, מוטב שיברר את השאלות האלה עם הפצ"ר, איש האמון שלו ושל הציבור גם יחד, מאשר יימנע מקבלת ייעוץ כלל, או מאשר יפנה וישעה לעצת עורכי דין פרטיים כאלה ואחרים. החלת כללי החיסיון על ההתייעצות בין הרמטכ"ל לפצ"ר, תסייע לפצ"ר לשמור על ערכים ציבוריים, ואף עשויה, בעצם קיומה, לשרת ערכים ציבוריים.