בורסה / צילום: רויטרס
בתחום העמלות על קנייה ומכירת ניירות ערך בישראל קיימת אפליית מחירים גדולה. לקוחות גדולים משלמים פחות מקטנים, אלה של הבנקים משלמים יותר מאלה של בתי ההשקעות, ומשקיעים מוסדיים משלמים פחות מלקוחות פרטיים.
כך למשל, התעריף הרשמי של עמלת קנייה ומכירה של מניות בבנק לאומי עומד על 0.65% - פי 10 לערך ממה שתגבה מחלקת הברוקראז' של לאומי ממשקיע מוסדי, ופי 6 לערך ממה שישלם לקוח פרטי של בית השקעות שהוא חבר בורסה.
אמנם מדובר בהפרשים של עשיריות האחוז, אך ידוע כי כאשר מתבצעת פעילות מסחר אינטנסיבית ולאורך זמן, מצטברים ה"פירורים" הללו לכסף גדול, שמנפח את דמי הניהול האפקטיביים ואת ההוצאה על ניהול התיק.
גם בקרב עשרות אלפי הלקוחות של מנהלי התיקים בישראל קיימים הבדלים גדולים בתעריפי העמלות. בנוסף, רוב הלקוחות חולקים מכנה משותף בדמות הסכמה מצדם ל"החזרי עמלות" על פי סעיף 17 לחוק הייעוץ בהשקעות.
מדובר בסעיף המאפשר למנהל התיקים לשלשל לכיסו החזרי עמלות, מהברוקר דרכו הוא מבצע את פעילות המסחר של קנייה ומכירת ני"ע. ההחזר המתקבל מהברוקר הוא למעשה ההפרש שבין העמלה הגבוהה שהסכים הלקוח לשלם למנהל התיקים, לבין העמלה הנמוכה יחסית שמשלם מנהל התיקים לברוקר (פועל יוצא של היותו לקוח גדול עבור הברוקר).
החזר העמלות מהברוקר מתאפשר בזכות פערי המחירים האדירים הקיימים בתחום עמלות המסחר בני"ע, והוא מאפשר למנהל התיקים לייצר לעצמו מקור הכנסה נוסף על דמי הניהול הפורמליים, בכל פעם שהוא יוזם פעילות מסחר חדשה. למעשה, יש למנהל התיקים מוטיבציה ברורה להגדיל את הכנסותיו באמצעות פעילות מסחר אינטנסיבית וגלגול תיק ההשקעות בתדירות גבוהה, אפילו אם הדבר אינו בהכרח פועל לטובת הלקוח.
גברת כהן מחדרה אולי סבורה כי היקף ההוצאות בתיק ההשקעות שלה מוגבל לשיעור דמי הניהול הקבועים, עליהם היא הסכימה מראש, אך מבלי לשים לב היא העניקה למנהל התיקים שלה רישיון לחייבה בדמי ניהול משתנים שאינם ידועים מראש, הנגזרים מהיקף פעילות המסחר שהוא יחליט לבצע. כל זאת, על רקע מוטיבציה ברורה שיש למנהל להגדיל את מספר הפעולות כדי למקסם את הכנסותיו.
המחוקק מגלגל האחריות ללקוח
חוק הייעוץ אמנם אוסר עקרונית על קבלת טובות הנאה מלבד שכר והחזר הוצאות, אך בפועל הוא מאפשר למנהל התיקים ליהנות ממקור ההכנסה הנוסף בתנאי שיקבל את הסכמת הלקוח מראש ובכתב. ואם הלקוח נתן את אישורו, אז איפה הבעיה בעצם?
הבעיה היא שרוב הלקוחות הפרטיים אינם יכולים להעריך או להבין את המשמעות של חתימתם על סעיפי המשנה של הסכם הניהול. אין להם יכולת להבין את הקשר שבין הסכמתם להחזרי העמלות, לבין אופי הפעילות של מנהל התיקים או לתשואה שיניב להם תיק ההשקעות.
מתוך רצון לעבוד בשיתוף פעולה וברוח טובה עם מי שאמון על ניהול כספם ופרי עמלם, הם באופן טבעי ייתנו את הסכמתם לקבלת החזרים. ולכן גלגול האחריות על הלקוח הוא לא יותר מכסת"ח של המחוקק. המחוקק אומר: אם הלקוח חתם על הסכמתו להחזרי עמלות, אז זה בסדר שבניגוד ל"רוח-החוק" יקבל מנהל התיקים טובת הנאה. אלא שרוב הלקוחות כלל אינם מבינים על מה הם חותמים.
