מאסה (Massa) היא עיירת קיט קטנה על גבול טוסקנה. הים כחול להפליא, הווילות מרהיבות והדגים במסעדה טריים. אני בתור לבוטקה קטנה שבתוכה יושב צעיר חביב מהמוזיאון של ב.מ.וו במינכן הרחוקה. "מה אתה אומר על 503 קופה", הוא שואל. האופציות נחלקות לשתיים: להודות שאין לי מושג מה זה 503 קופה או לקחת. אז אני מהנהן בחיוך מלא ביטחון ומקבל בתמורה מפתח. הוא קטן ומאוד פשוט, מה שאומר שהוא ישן; אבל הוא גם נוצץ ובכלל לא מעוקם, עניין שמעיד שהוא לא בילה הרבה בסוויץ'.
בחניה אני נשאר עם פה קצת פתוח מיפיפייה בבורדו מושלם שמחכה בסבלנות. גם תא הנוסעים מרהיב, אבל מה שמכה בי הכי חזק זה הריח. במחשבה שנייה, יותר סירחון מריח; מעין ארומה של זקנה שיש רק במכוניות מהדור הזה, שמורכבת מתערובת של עור, בד וברזל שבמשך שנים רבות התבשלו בשמש בלי קמצוץ פלסטיק מודרני. מכירים את הסיטואציה ממאסטר שף שהשופט טועם, מתחיל לבכות ומספר על האוכל של אימא/סבתא/דודה/השכנה ביפו של שנות הצנע? אז בגרסה המוטורית ביליתי כמה שניות טובות בחיפושית של סבא שלי, שכבר באמצע שנות ה-70 הסריחה בדיוק כך. בהזדמנות תמצאו איזה ענתיקה ברמזור ותבקשו שאכטה.
בזהירות אפשר להגיד שה-503 הייתה מכונית הפלייבויס של ב.מ.וו בסוף שנות ה-50. ולא רק הם: גם את סופיה לורן לא קשה לדמיין מאחורי ההגה, עם תיק תואם אוטו על המושב ליד, של שאנל כמובן. הבורדו שלי היא בציר 1959, יש לה מנוע של 3,200 סמ"ק שמייצר 140 כוחות סוס ושלל תוספות מחזית הטכנולוגיה האירופית של אז, כמו חימום (!), חלונות חשמל (!), אנטנה חשמלית (!) ואפילו גג שמש. מצד שני, תוספות לא פחות יוקרתיות כמו אור גבוה או חגורות בטיחות אין בה. מה עוד? לבימר של הפלייבויס יש 23 אלף קילומטרים בשעון, שזה פחות או יותר מה שקורה לך כשאתה דייר של קבע במוזיאון ולא בחברת ליסינג. מחירון? ה"רגילות" - אלה שגם נסעו בימי חייהן - נמכרות בכ-200 אלף דולרים. הבורדו שווה לפחות 30% יותר.
אני פותח את כל החלונות, מושך קצת צ'וק (זוכרים?), מתניע בשאגה את ה-8V ובמשך שלוש דקות מחפש את הרברס. אין תרשים על המאפרה כמו בחיפושית, וגם ספר רכב זו המצאה יחסית מודרנית. למקרה שתיתקלו ב-503, עושים את זה כך: מזיזים את הבורר שמאלה עד הקצה, מושכים את הידית כלפי מעלה בהרבה כוח, דוחפים עוד שמאלה ואז קדימה. בשלב הזה יישמע צליל גריסת מתכת. ההילוך שולב.
חתיכת גברים היו הפלייבויס ההם. ההגה הוא של המון כוח; כדי לשלב לשלישי צריך להתכופף רחוק קדימה, והברקסים לא רק מחייבים שרירים של כדורגלן אלא גם כל-כך חלשים שספק אם בימנו היו מספיקים לאופניים חשמליים. האנטנה אמנם חשמלית, אבל הרדיו קולט רק באיזה תדר עלום שהשידור בו הופסק לפני כמה עשורים טובים, וחם - מה זה חם, רותח. השמש והמנוע, שלא באמת מבודד מהאוטו, מטגנים אותי טוב-טוב מכל הכיוונים. המזגן, אם תהיתם,יגיע כסטנדרט עוד פלוס-מינוס שלושים שנים.
ואחרי הקיטורים האלה, איזה אוטו מופלא, איזו מכונה נהדרת. אין תוספת, צעצוע או גיזמו במכונית מודרנית שיכולים אפילו להתחיל להתחרות במה שהוא מייצר אפילו בראשון, קסם שנובע משילוב נדיר של אצילות וקשיחות, עיצוב ונוסטלגיה, ובעיקר נשמה גדולה בדמות מנוע שיודע להביע את דעתו בקשת רחבה של צלילים, רעידות וסל"ד שמשתנה ללא הרף ולא תמיד עם סיבה, מנוע שגם שמח לדחוף עד כמה שאפשר בכבישים הקטנים בואכה טוסקנה.
הזמן חולף לאט-לאט ומהחלונות נפרסת טוסקנה של שיא האביב. הכול ירוק עמוק והאוויר נקי ונעים, עניין שאתה אף פעם לא קולט במזגן. המנוע נוהם ונואם, המרפק על החלון הפתוח, ובכפרים גברים משופמים, שיושבים ליד ברים לדרינק של יום חופשה בערב, עושים לי עם היד סימן של "בוא שב איתנו". וכשאני עוצר, כמות השאלות והברכות על ה"מקינה המגניפיקה" שלי אין-סופית. חמש שעות של אחר צהריים ודמדומים אני מעביר על הכבישים שבין לוקה לסיינה, לא ממהר לשום מקום בחמישים קמ"ש, ועם קסם שנשפך בדליים. איך הייתי רוצה להיות שם, באיטליה הכפרית של שנות ה-60, לחרוך צמיגים בין יערות לכרמים ולאסוף מבטים מעריצים מ"רגצות" צעירות בהפסקות לבנזינה ולאספרסו. ואם זו לא בדיוק אופציה, אז לפחות תנו לי לקחת את ה-503 הביתה ולשמור אותה בצמר גפן ורוד עד סוף העולם.
גברת אחת, ממש לא רגצה, בטויוטה מודרנית מאוד, בוהה בי (או אולי ב-503) במבט מעריץ, ותוך כדי סוטה לאמצע הכביש ומחזירה אותי למציאות באבחת גרזן. אני נעמד על הברקסים*- ולא כמטפורה אלא באמת - ונשען על הצופר. משאיות היו מקנאות בצופר הזה, אבל הבימר לא רק עושה רעש אלא גם נועלת את ארבעת הגלגלים ויוצאת להחלקה די פרועה - משהו שבעידן ה-ESP, ה-,ABS ה-TSS ויתר מקבצי האותיות - מן הסתם שכחתם שבכלל יכול לקרות. ולי אפילו חגורת בטיחות אין. הגברת בכל אופן נוחתת מהחלום, ובאיטלקית שוטפת יוצאת בפראות מהנתיב שלי. אולי שני סנטימטרים היו בינינו, מה שגרם לי לחשוב שמא מראות צד שמותקנות הרחק מקדימה על מכסה המנוע, במקום להיות בולטות הצדה, הן לא רעיון כזה אידיוטי כמו שחשבתי כשוויתרתי על הניסיון לכוון אותן.
תחרות האלפיון
כמו שאתם מן הסתם מניחים, לא במ.וו ולא אף יצרן אחר, מוכן להוציא את המכוניות מהמוזיאון שלו לנסיעות, ובטח לא לנסיעות של ימים שלמים. הסיבה שבגללה נפתחו דלתותיה של מערת הפלאים הייתה ה"קונקורסו דה לה אלגנצ'ה", תחרות האלגנטיות, שנערכת זה כ-85 שנים באחד המלונות היפים והעתיקים באיטליה, וילה ד'אסטה שמו, לגדות אגם קומו, שבתורו לא חסר לו כלום במה שקשור ליופי. אף שיש מלעיזים*הגורסים שבתחרות מסוימת בארצות הברית מסתובב יותר כסף, הקונקורסו היא התחרות הכי נחשבת למכוניות אספנות.*מה שעושה אותה לכזאת היא העובדה שהמכוניות שמתקבלות למקצים השונים (וכן יש ועדת קבלה מחמירה) הן האלפיון של עולם הרכב: אקזוטיות שיוצרו בעותקים מעטים, ומכוניות ייחודיות, לרוב כאלה שיוצרו בהזמנה מיוחדת לאנשים פרטיים, למירוצים לתצוגות וכו'. ובמילים אחרות: בוגאטי מודל 1932 בפנים, הקדילק 1962, שהשכן שלכם קנה ב-eBay, בחוץ.
אין רף כניסה כספי, אבל בדרך פלא, כך סיפר לי יועץ מיוחד לוועדת הקבלה (ויש כמה), רובן שוות משהו שבין 2 מיליון ל-5 מיליון דולרים. הכי יקרה בתחרות השנה, לפי ההערכה, מעמידה את המחט על 50 מיליון. "אבל תשכח מזה", חידד היועץ, "אף אחד ממילא לא מוכר". זה בנוגע למכוניות. בפן האנושי הקונקורסו הוא הזדמנות של לא מעט בני אצולה ובעלי ממון להתחכך זה בזה, עניין שכמובן גורם להם להקפיד להגיע.
המטוס שלי נוחת בשעה וחצי איחור, מה שגורם דאגה חמורה לבחור שמחכה בשדה התעופה. הוא מקשקש קצת בטלפון (בגרמנית), ואז מודיע שהמארגנים החליטו שהוא ייקח אותי למלון. "יש לך לא יותר מעשר דקות להתארגן", הוא מעדכן אותי בתרגום מהמפקדה הייקית, "קבלת הפנים מתחילה. ואל תשכח את העניבה, כמובן".
וילה ד'אסטה רבע שעה אחר כך, ואני שואל את עצמי אם הדבר הזה אמיתי ואיפה בדיוק בזבזתי את חיי עד כה. השמש השוקעת מאירה ברכות על הבניין המרהיב, והאגם, באוויר ניחוח קל של יסמין שגדל פרא על שפת המים, ומאתיים מוזמנים מצוחצחים ומהודרים לוגמים שמפניה מכוסות קריסטל גבוהות.*לא לכולם יש עניבה, אבל כמעט לכולם יש תואר - הברון זה, הלורד ההוא והרוזנת מאיזשהו מקום. הם שמחים לראות זה את זה ומחליפים נשיקות וחיבוקים רשמיים להחריד בזמן שאני ממצמץ לעבר השעון כדי לוודא שאנחנו בשנה הקלנדרית שהופיעה בכרטיס הטיסה מהבוקר ולא ב-1912.
השיחות נעות בין רכילות לייט ("גורג' קלוני מוכר את הבית שלו, חצי קילומטר מכאן"), הערכות ("הזכייה הולכת למזראטי") ולהערות מתחת לחגורה ("ראית שהוא הגיע עם שני מכונאים?"). גם מה שקורה במעגל שמקיף את הקוקטייל נושק לאזורי הדמדומים של המציאות - הדיילות שמנחות את המוזמנים הן מלכות יופי אחת-אחת (אני שומע איזה דוכס או משהו, מסביר שמדובר בבית הספר לדוגמניות שהובא במיוחד), השמפניה מגיעה בבקבוקים של חמישה ליטרים, ולארוחת הערב מזמנים את הנוכחים עם פעמוני כסף גדולים מתחילת ימי המלון - משהו כמו 150 שנים. אני אפסיק כאן, ממש לפני ארוחת הערב, כי יש דברים שהנייר לא יסבול.
עם מטליות ומברשות
הבוקר מאיר על היום הראשון של התחרות. זה יום סגור לבעלים, למקורבים ולאחרים שאיכשהו הצליחו להשתחל. 51 המכוניות מפוזרות בגנים של הווילה, ומדריך - אם אפשר לקרוא כך לאוטוריטה בינלאומית בתחום - לוקח קבוצות נבחרות של חמישה לסיור של כמעט שלוש שעות סיפורי מכוניות. המגוון משקף את הטעם של ועדת הקבלה: יש די הרבה פרארי, אלפא רומיאו ומזראטי (מחווה לשנה ה-100 לחברה), מספיק רולס רויסים ויגוארים כדי שתזכרו באיזה צד ההגה הסתובב בימי האימפריה, וגרמניות מעטות, בעיקר משנות ה-50 וה-60. יצרנית רכב זניחה כמו ארצות הברית הצליחה להשחיל שתי מכוניות, הצרפתים קיבלו אחת. יפניות? מה איתכם, פה זה הקונקורסו, צלצלו בעוד מאה שנים. אם תשאלו מה דעתי על ההתנשאות המוטורית הזאת אגיד שלוועדת הכניסה יש טעם משובח. בשם ההגינות אציין שלקונקורסו יש גם מופע צדדי של אופנועים, ולשם דווקא נתנו ליפנים להיכנס.
קשה לעמוד מול עדר הפרארי המהממות אבל מה שהכי מוצא חן בעיניי הן ה"קואץ'", לשון מרכבה, מתקופות שונות. עד בערך מלחמת העולם השנייה, העשירים באמת נהגו להזמין מהיצרנים רק את השאסי העירום, את המנוע ואת הגיר. את גוף המכונית ותא הנוסעים הם הזמינו בהתאמה אישית אצל יצרנים מתמחים, רובם יצרני מרכבות לשעבר, ומכאן גם השם. בתקופתנו, שבה המנעד העיצובי המקובל הוא משהו שבין יונדאי לפולקסווגן, והכול נראה כאילו נפלט מאותה תוכנת מחשב, המכוניות הללו, רובן משנות ה-30, פשוט מחוררת את הרשתית. כמה כישרון צריך בשביל לפסל כך, בלי סקיצות ממוחשבות, בלי סגסוגות מתכת מודרניות ובלי רובוטים שמעבדים אותן? תנו מבט בתמונות - האלפא למעלה, וארבע המכוניות העתיקות בעמוד הקודם - ונסו להאמין שאת המכוניות האלה ייצרו עם נייר, עיפרון ופטיש גדול.
אחת מהקואץ' האחרונות שנוצרו הגיעה גם היא לתצוגה. הבסיס הוא רולס רויס סילבר קלאוד משנת 1959 שעוצב על-ידי יצרן הקואץ' בתצורת סטיישן, אבל לא יפה במיוחד. כדי להבין מה רצה הבעלים צריך לחטט קצת מאחור; כל החלק ה"סטיישני" הוא בעצם מעין מגירה גדולה ודי נסתרת שבתוכה מחסן נשק שלם. "חובב ציד", טוען האוטוריטה כאילו מישהו יעלה על דעתו להעמיס לרולס רויס שלו פגר של חיה ירויה ומדממת.
על-יד המכוניות עומדים הבעלים, אנשים עשירים בקנה מידה רציני, עם מטליות ועם מברשות מצחיקות, ובמשך כל היום מצחצחים שוב ושוב את הצבע הנוצץ, מתחממים בהערצת הקהל ושמחים להקדיש כל זמן נדרש לפירוט ההיסטוריה של המכונית שלהם. כמעט לכולם יש ספרים שהוציאו לאור על האוטו הספציפי שלהם. מבין עשרות הבעלים קלטתי רק שניים שלא היו עם מטלית ביד - אספן יפני שהגיע עם מכונית תצוגה יחידה מסוגה - פיאט אבארט סקורפיו שהוצגה בתערוכות של שנת 1969 - והיא כל-כך מורכבת ועדינה שהיא לוותה בשלושה מכונאים צמודים, שבעוד המכונית חונה כבויה, דפקו שעות נוספות בהברקה. השני היה לורד בריטי, דה פראנטי שמו, שהגיע עם רולס רויס שירדה מפס הייצור ב-1908, שנתיים אחרי הקמת המפעל. הוא ויתר על הסמרטוט כי האוטו הוא בערך בגודל של קטר רכבת.
275 קמ"ש בלי מושב
כמו תמיד במכוניות, די מהר הסיפורים מתחילים להתערבב בין האנושי למכני. המנצח מבחינתי הוא בריטי נמוך וחביב כבן 93, נורמן דואיס (Dewis) שמו, שהוא לא לורד ולא מרקיז, אלא נהג מירוץ וניסוי לשעבר שיושב בצל ליד היגואר 120 XK שעמה קבע ב-1953 שיא מהירות עולמי. היגואר לא שלו, אבל הוא מזוהה איתה יותר מכל אדם אחר, ולכן גם הגיע. אז ישבתי איתו והקשבתי לסיפור מקסים שבקליפת אגוז מתאר את הדרך שעשה העולם המוטורי מאז. הנה הוא כלשונו.
"הצטרפתי ליגואר ב-1952 כראש מחלקת הניסויים, ועבדתי שם במשך 36 שנים. התחריתי מטעם יגואר בלה מאן, כולל בקטסטרופה הגדולה של 1955 (האסון הגדול בתולדות הספורט המוטורי עם 84 הרוגים, א' א'), ובמירוצים נוספים. במשך רוב חיי בחנתי מכוניות או התחריתי בהן.
"הסיפור של השיא הזה התחיל כאשר פגאסו (יצרן ספרדי שניסה לייצר גם מכוניות ספורטיביות, א' א') שברו ב-1953 שיא עולמי של יגואר, וקבעו חדש - 154 מייל לשעה". בנקודה הזאת, 61 שנים אחרי האירועים המתוארים, חשוב לדואיס לציין בגאוות יחידה שבפגאסו ששברה את השיא היה מותקן מנוע של קרייזלר. ביגואר זה לא היה קורה.
"זמן קצר אחרי שנודע על השיא, ובעודי עובד בסדנה, מגיע אחד המנהלים הבכירים ושואל אותי מה עושים. עניתי שזה לא שיא שלי ושאין מה לעשות. הוא לא אהב את התשובה, והעיר שכדאי שאפגין קצת יותר עניין בחברה. התעקשתי שהמכונית שלנו הגיעה למקסימום, ואין הרבה אפשרויות. אבל למרות זאת ישבנו, כל החבר'ה בסדנה, וחשבנו. הנמכנו קצת את האוטו, ואז עלה הרעיון לסגור גם את החלקים הפתוחים של מושב הנוסע בלוחות אווירודינמיים, וסביב אזור הנהג להתקין בועת פיברגלאס.
"את הבועה לקחנו מיצרן דאונים שפעל לא רחוק מאיתנו. כשעשינו את ההרכבה הראשונית ישבתי באוטו, הורידו את הבועה, ואז התברר שאני יושב גבוה מדי וחסרים בערך עשרה סנטימטרים כדי לסגור אותה. יצאתי מהאוטו ואמרתי, 'זהו, מספיק עם זה'. הבוס שלי לא התרשם, ואמר לאחד המכונאים 'תוציא את המושב'. אחרי זה הוא הורה לי לנסות שוב. נכנסתי, ישבתי על הרצפה והבועה נסגרה פיקס. ורק שתבין, סגרו אותה עם ברגים מבחוץ כך שלא יכולתי לצאת. גם הראות הייתה לא משהו - בגלל הקימור של הפיברגלאס כל מה שראיתי היה 'עין הדג', נוסף על כך די מהר הכול התכסה באדים כי לא היה אוורור".
דואיס לא הסכים לשבת על הרצפה, אז הבוס, הוא מספר בחיוך, נתן לו כרית קטנה. המכונה המתוחכמת הזאת נשלחה לבלגיה, ושם - על אחת האוטוסטרדות הבודדות באירופה של התקופה -נעשתה המדידה. כדי שהתמונה, שכוללת כאמור כרית על הרצפה, אדים ועין הדג, תהיה מושלמת, נספר שמאות רבות של אנשים הגיעו לצפות ביגואר שוברת את השיא, ועשו את זה כשהם עומדים על שפת הכביש. דואיס בכל אופן לחץ על הדוושה ובשתי המדידות הנדרשות קבע 172 ו-174 מייל לשעה, משהו כמו 275 קמ"ש. השוני היחיד שהוכנס באוטו מאז, הוא מספר, הוא היכולת לפתוח את הבועה ולסגור אותה מבפנים.
עוד סיפור מעניין הוא סיפורה של האלפא רומיאו בעלת השם GS 1750 C6. היא נבנתה ב-1931 למירוצים בהזמנה של מי שהיה הרופא של האפיפיור. שמות אגדיים היו מעורבים ביצירת המכונית: העיצוב היה של זגאטו, המנוע תוכנן על-ידי ויטוריו ג'אנו, והטכנולוגיה הייתה מדע בדיוני לתקופה וכללה קאמשאפט כפול וסופרצ'ארג'ר. בשש השנים הבאות המכונית זכתה באין-ספור מירוצים והפכה לסוג של סנסציה איטלקית. כשהיא ירדה מהמסלול קנה אותה בעלים של סדנת קואץ', פירק את מרכב המירוצים, ובמקומו בנה את המרכב המרהיב שאתם רואים כיום.
לבעלים הנוכחי - אדריכל איטלקי בשם קוראדו לופרסטו - היא הגיעה ב-2008, ואז גם החלה הרסטורציה. אחת הבעיות הכי קשות, מספר לופרסטו בזמן שהוא מנפנף על האלפא במברשת נוצות מגוחכת לחלוטין, הייתה שחזור הצבע. "היו המון תמונות של המכונית בעיתוני התקופה, אבל כולן בשחור-לבן ולכן לא ידענו מה בדיוק היו הגוונים". האם בעיה שכזאת תרפה את ידיו של שועל אספנות ותיק? מובן שלא. הפוליטכניון של מילאנו גויס למלאכה וערך מחקר מקיף שנמשך כמה חודשים על הגוונים השונים של צבעים בצילומי שחור-לבן. עם הגוון של הלבן שבו היה צבוע רוב האוטו לא הייתה לקוראדו בעיה. את הפס הירוק העבה שזיהה הפוליטכניון, לעומת זאת, הוא לא אהב. ומה עשית, אני שואל. "מה יכולתי לעשות?", הוא מושך בכתפיו, "צבעתי בגוון אחר". וגם עם הגוון הלא מקורי הזה הוא זוכה בגביע הקונקורסו.
זה יותר מעשור ב.מ.וו נותנת חסות לקונקורסו, והשנה הם הוסיפו לו אירוע תקשורתי יוצא דופן תחת השם "קורסה דל פסיונה" - מסע התשוקה. החברה הביאה עשרים מכוניות - חדשות והיסטוריות - והזמינה חבורה מצומצמת ורבת מזל של עיתונאים לנהוג בהן במשך שלושה ימים והרבה קילומטרים. המטרה כפולה: להמחיש את הדרך שעשתה התעשייה מאז ולחשוף למטרות תדמית כמה מהמכוניות ההיסטוריות של החברה. חמש מהמכוניות שהגיעו - הצימוק שבעוגת הקצפת המטורפת הזאת - היו נציגות של חמשת הדורות של ה-M5, כנראה האייקון הכי בולט של ב.מ.וו, שחוגג עתה 30 (בקרוב נקדיש לחלק הזה מדור רכב נפרד וייעודי לחולי הגה כבדים). האחרות היו דגימות מהמגוון ההיסטורי והעכשווי של ב.מ.וו ורולס רויס.
שיגידו תודה לגרמנים
התחלנו בבימר אז נסיים ברולס. הגוסט החדשה - דגם ה"פתיחה" של רולס רויס, אם אפשר איכשהו להגדיר כך מכונית שללא מסים עולה סביב רבע מיליון דולרים - היא ספינה של חמישה מטרים וחצי אורך ו-2.5 טונות, עמוסה בכל טוב, ולמרבה ההפתעה ממשהו בגודל כזה, היא נוסעת מצוין בזכות מנוע של 6.6 ליטרים, 536 כוחות סוס ושלדה סופר מתוחכמת. יש לה כמובן כל תוספת וגימיק שניתן להעלות על הדעת - ממנוע חשמלי שסוגר במקומך את הדלתות ההפוכות ועד קירור בכיסאות.
התרשמתי מאוד מההנדסה וקצת פחות מההשפעה על הסביבה האנושית, במיוחד אחרי שבתחנת דלק קטנה ביקש בנימוס מהגר עני להצטלם. איתי, לא עם האוטו. מצד שני אני חייב להודות שאם להיות תקוע שעתיים בפקק בפאתי פירנצה, אז עדיף על המושב האחורי של הגוסט עם המסז' הנעים בכורסה וטלוויזיה לוויינית. ועם המחשבות האלה אני עוצר לקפה בכפר קטן ודי נטוש. כפרים כאלה אינם מחזה נדיר באיטליה כיום, אם כי בטוסקנה עמוסת התיירים והפרנסה הם קיימים רק בשוליים. האוטו כל-כך ארוך שאי-אפשר להחנות אותו בכפר, כי בכל קונסטלציה אפשרית הוא חוסם את הכביש. הבריסטה יוצא מהבר להסתכל, מוצא פתרון, וכמו באיטליה, כשיש לך אוטו מיוחד, מיד פוצח בשיחה. הוא בן 46, והבר בבעלות משפחתו מאז תחילת המאה ה-19, כאשר אבות-אבותיו סיפקו לינה ואוכל לכרכרות ולרוכבים. הצעירים, ממשיך הבריסטה מיוזמתו, עזבו מזמן את הכפר, ונשארו בעיקר הזקנים, שפעם היו חקלאים והיום בפנסיה.
אני שואל בעדינות על הגברת האפריקאית בכניסה לכפר, שכמוה ראיתי בעוד כפרים, והוא צוחק, שואל אם אני מתכוון ל"פוטנה", ואז מספר מעין גרסה מודרנית וחמוצה ל"לה דולצ'ה ויטה" של פליני. עיקרה שהפנסיונרים והמובטלים - רוב אולוסיית הכפר - די משועממים. "הם מקבלים קצבה של 1,400 - 1,500 אירו לחודש", הוא אומר, "אז פעם בשבוע הם מוציאים כמה גרושים על ריגושים". כסף גדול זה לא, אבל המהגרות קשות היום מאפריקה בכל זאת מגיעות בכל בוקר לכמה שעות (חוץ מראשון, שזה יום של כנסייה, אומר הבריסטה). "אצלנו, בגלל שהכפר כל-כך קטן, יש רק אחת, מונופול", הוא צוחק ומבקש שלא אכתוב את שמו בעיתון אפילו אם הוא לא באיטלקית.
אני חוזר קצת מדוכדך לאוטו, מתרווח על כורסת העור הרך בגוון קרם, מכוון תחנת רוק ברדיו הלווייני ומנסה לשכוח מהסיפור העצוב הזה. הבידוד ברולס רויס כל-כך עבה, שזה עובד.אחר הצהריים אני מחליף רולס ל'סילבר ספור' מודל 1997. אולי סוף המסע שמתקרב משפיע, אולי גם התיאור של הבריסטה, אבל זה אוטו מדכדך להפליא. אחד מהסמלים של האימפריה הבריטית הוא פשוט מכונית איומה. הוא מתנדנד על הכביש כמו ספינה שיכורה, האבזור מביך (למשל רדיו זול ולא כל-כך טוב בהתקנה משנית), הנדסת האנוש איומה ואביזרים בסיסיים כמו מזגן מתקשים לעשות את העבודה. זה לא סוד שרולס רויס לא בדיוק פרחה בשנים הללו (או באלה שלפניהן), אבל גודלו של השלט "בדרך לפשיטת רגל" שמתנוסס על האוטו הזה בכל זאת הפתיע אותי. הרבה בריטים לא אוהבים את הרעיון שתעשיית הרכב שלהם נשלטת על-ידי זרים, אבל במקרה של רולס רויס הם ממש צריכים להודות לגרמנים.
בכל אופן, שדה התעופה כבר באופק ואני מחזיר את המפתח האחרון לבחור מהמוזיאון ואומר יפה שלום. ככה זה כנראה בחיים - כל קונקורסו גם מסתיים בסוף. מזל שיש עוד אחד בשנה הבאה.
מ-250 אירו ליום | איך נוסעים לקונקורסו
אפשר לשחזר חלקים מהמסע שתואר כאן גם כמטייל פרטי. היום השני של הקונקורסו, שיתקיים בפעם הבאה בסוף מאי 2015, פתוח לקהל הרחב ושילובו בטיול באגמים של צפון איטליה ישגר כל חובב רכב לעננים. בלי קשר יש באיטליה לא מעט חברות שמשכירות מכוניות אספנות ולא קשה למצוא אותן באינטרנט. בטוסקנה מצאנו שתיים: קיאנטי קלאסיק קאר (www.chianticlassiccar.com) שלה מגוון די גדול יחסית לז'אנר. המחירים מתחילים ב-250 אירו ליום לפיאט 500 עתיקה ומגיעים עד ל700- עבור פורשה 911 היסטורית. ספרינטאייג www.sprintage.com)), שפועלת בכמה ערים באיטליה מציעה בעיקר ספורטיביות. אלפא ג'וניור ספיידר מרהיבה מתחילת שנות ה-60, למשל, תעלה כ-400 אירו ליום. בסוגריים נציין כי חברות מהסוג הזה פועלות כמעט בכל מדינה באירופה ונזהיר שחשוב לקרוא את כל האותיות הקטנות: נזק למכונית עתיקה לא ייגמר בהשתתפות עצמית צנועה.
מי שמגיע למינכן יכול לבקר במוזיאון של ב.מ.וו שכולל מלבד תצוגה קבועה גם תצוגות מתחלפות וגם תצוגות ייעודיות לילדים (www.bmw-welt.com/en). למכורים לבנזין מפעילה ב.מ.וו במינכן גם מיזם ייחודי שבמסגרתו היא משכירה את שלל דגמיה הנוכחיים לפי שעות ולצורכי התרשמות (https://portal.bmw-on-demand.de) לא זול אבל הזדמנות לשים את הידיים על הגה של M נדירה.