חלפו כבר שנתיים מאז הזכייה האחרונה של רוג'ר פדרר בגראנד סלאם, ועל-פי כל הערכות, בגיל 32 השווייצרי כבר לא יצליח לנצח בטורניר טניס גדול נוסף. שיקגו בולס הגדולה לא ענדה טבעת NBA מאז 1998. אינטר מילאנו זכתה בארבע אליפויות איטליה רצופות בסוף העשור הקודם, ואפילו בצ'מפיונס ליג, אבל מאז שבקה חיים. שושלות שמגיעות לקיצן אינן דבר ייחודי רק לספורט - זה גם הסדר הנורמלי שקיים בטבע. הדינוזאורים נכחדו, הממותות. עכשיו הגיע התור של ספרד וסגנון המשחק הייחודי שלה.
***
במובן מסוים, ההתרסקות של אלופת העולם ואלופת אירופה הייתה צפויה. השנה האחרונה הייתה קצת מביכה עבורה. ב-14 משחקיה האחרונים היא לא הצליחה לכבוש יותר משני שערים למשחק. גם מול נבחרות אומללות כגינאה המשוונית, אל סלבדור, פינלנד ובלארוס. לגביע הקונפדרציות בשנה שעברה היא הגיעה על אדי הדלק והפסידה בגמר 3-0 לברזיל.
הסימנים המקדימים להתרסקות החלו לפני השנה החולפת, במקום בו נולד הטיקי-טאקה: ברצלונה. בעונת 2012/13, הקבוצה שעליה התבססה השושלת של נבחרת ספרד חטפה שביעייה מבאיירן מינכן בצמד משחקי חצי גמר האלופות. בעונה שזה עתה הסתיימה, הנגיף הרדום כבר התפרץ: ברצלונה לא זכתה באף תואר, כשבדרך היא לא מצליחה לנצח את אתלטיקו מדריד, אולי האנטיתזה הכי גדולה לשיטת המשחק הקטאלונית - אפילו פעם אחת לרפואה בשישה מפגשים; גם המאסטר של השיטה, פפ גווארדיולה, הגיע לבאיירן כדי לנסות להחיל אותה בקבוצה גרמנית. זה נגמר עם חמישייה שהשחילה לו ריאל מדריד.
כשקמות שושלות בספורט, היריבים עוברים כמה פאזות פסיכולוגיות ומקצועיות לפני שהם מצליחים להפיל אותן. אחרי התסכול, מגיע שלב ההפנמה, ואז מתחילה הלמידה הסיזיפית: כיצד ניתן לנטרל את המעצמה? במקביל, השושלת מתחילה לסבול מהזדקנות הכוכבים, שחיקה ושובע, עייפות החומר, וגם יהירות מוגזמת: ההנחה לפיה אין סיבה שמה שעבד מצוין לפני זמן מה, לא ימשיך לתקתק גם בעתיד, והמחשבה לפיה אין טעם להכניס חידושים לרפרטואר.
אתלטיקו, וגם צ'ילה - הבינו שכושר גופני עילאי, שיאפשר לבצע משחק לחץ רציף ויעיל לאורך 75 דקות במשחק (לפחות עד שנגמר החמצן בריאות) - יוכל לפגוע ביתרונותיה היחסיים של החזקת הכדור הספרדית-קטאלונית הבלתי נגמרת. ריאל, וגם הולנד - הבינו שדחיפה מהירה של כדורים לאזורים המסוכנים תוכל לחשוף את ההגנה של השושלת, שהקו שלה תמיד עומד גבוה על המגרש, הכי קרוב שאפשר לקשרים.
עולם הכדורגל הבין שבהתגוננות אפשר לנצח את הטיקי-טאקה לעיתים מאד נדירות, ומאוד מזליקיות (למשל, אינטר של מוריניו). ברגע שהכדורגל למד איך מנצחים את הטיקי-טאקה באמצעות מתקפה - הגיע סוף העידן.
***
בעוד הכישלון של ספרד בטורניר היה ניתן לחיזוי (עוד לפני שריקת הפתיחה של ברזיל 2014, סוכנויות ההימורים הציבו אותה רק במקום הרביעי במועמדות לזכייה), העוצמות שלו מעט יותר מפתיעות: בדיוק כמו שתי הזוכות האירופיות האחרונות במונדיאלים - איטליה וצרפת - ספרד הודחה בגביע העולם העוקב כבר בשלב הבתים. אבל בניגוד אליהן, הספיקו 180 דקות בלבד בשביל לגמור את הסיפור שלה; להן לפחות הייתה שליטה על גורלן במחזור הסיום של הבתים. והן גם לא הושפלו עם ספיגת שבעה שערים בשני משחקים.
ואחרי שכל זה נאמר, צריך לסיים בכל זאת עם הספד מכובד: אנחנו נזכור לנצח את השושלת הקטאלונית הגאונית של 2007-2013, זאת שהנחילה למשחק את המהפכה הטקטית הגדולה ביותר שהוא ידע מאז הטוטאל פוטבול הכתום של 1974, זאת שסחפה אחריה מאות מיליוני אוהדים ברחבי העולם וזאת שאספה כל תואר אפשרי לארון. היה מרשים ביותר כל הסיפור הזה.