דלק / צלם: thinkstock
הרקע: צביקה וובר ואורי שפר מחברת טרהסייף הם גיסים, כמו לא מעט יזמים שהקימו חברות סטארט-אפ ("הסכמנו שאם נריב על העסק החמות תהיה הבוררת", הם אומרים). הם עבדו יחד בחברת ההיי-טק נייס. וובר היה העובד השני בחטיבה חדשה שהוקמה, ושפר השלישי ("כשהוא היה כבר גיסי, אבל במקרה לגמרי"). אחרי 3 שנים של עבודה צמודה ומוצלחת, החליטו השניים להקים פעילות משלהם.
"חיפשנו בעיה בתחום איכות הסביבה, שניתן לפתור אותה באמצעות 'פטנט' חכם מבחינה טכנית אבל לאו דווקא אקדמי. זיהינו את הבעיה מקריאה בעיתונות, וחשבנו - אנחנו יודעים לפתור את זה", אומר וובר.
השוק: בתחנות דלק ובמפעלי תעשייה שומרים את הדלק מתחת לאדמה, במכלים תת-קרקעיים, עשויים ברזל, בנפח של 20-30 אלף ליטר. עם הזמן המכל מתחיל לדלוף, הדלק נספג באדמה ופוגע במי השתייה. בעבר תחנות הדלק והמפעלים נטו להתעלם מן הבעיה, אבל בשנים האחרונות המודעות הסביבתית גברה. "עד אמצע שנות ה-80, היו דליפות היסטריות", אומר וובר.
היום תקנות איכות הסביבה משיתות אחריות למניעת דליפות גם על בעל המכל וגם על ספק הדלק. כתוצאה מכך מיוצרים כיום מכלים חדשים, שדולפים פחות, אולם רוב המכלים בשטח הם ישנים והאתגר הוא למזער את הנזק שהם גורמים.
"חברות הדלק בעולם עושות הכל כדי לנסות להתחמק מהבעיה, כי החלפה של מכל זה עניין נורא מסובך", אומר וובר, "להביא טרקטורים, לחפור, להשבית את התחנה לחודש - לפחות במדינות מתוקנות, בישראל לא תמיד משביתים. מחיר ההחלפה, כולל עלות המכל החדש, יכול להגיע לכ-200 אלף דולר בעולם המערבי, ובמדינות מתפתחות כ-80 אלף דולר, בגלל הבדל בעלויות כוח האדם".
אפשרות אחרת היא לצבוע את קרקעית המכל בחומר מיוחד, שמונע את הדליפות. איך עושים זאת? בשיטה הכי פחות טכנולוגית שיש: "פוערים חור במכל, ומשלשלים פנימה צבעי, בנאדם עם שפכטל ומברשת ובמשך שבוע הוא צובע את המכל מבפנים. זה לא משבית אמנם את התחנה, אבל משבית מכל אחד לשבוע, זה פתרון לא נעים, לא זול ובטח לא אלגנטי".
המוצר: "אנחנו הבאנו פתרון שמקורו בעולם התעופה. מכלי הדלק של מטוסים, כמעט כולם, הם מגומי. בעיקר אלה שהם בכנפיים. חשבנו - אם זה טוב למטוסים, למה לא למכלים רגלים? ואז עלה הרעיון לעשות למכל הדלק 'פנימית' מגומי כדי לסגור את ה'פנצ'ר'", אומר וובר.
החומר ממנו מורכבים מכלי הדלק של המטוסים נמצא כלא מתאים בדיוק, ולכן פיתחה החברה, יחד עם מעבדת הגומי והפלסטיקה של הטכניון, חומר חדש. מדובר ביריעה דקיקה של גומי, מצופה בבד, שעמידה בפני כל סוגי הדלקים. "משחילים את זה דרך החור הקיים במכל בצורתו המקופלת, מנפחים, ותוך שלוש שעות - כך על פי התוכנית - המכל חוזר לעבודה. העלות היא כחצי עד שליש מעלות האלטרנטיבה", אומר וובר.
"חוץ מהיריעה עצמה, פיתחנו מוצר נוסף - זרוע רובוטית שנכנסת לתוך המכל לבדוק שהכל בסדר ושאין כיסי אוויר גדולים מדי".
שכבת הגומי מוצמדת למכל במגנטים המחוזקים בחוטי ברזל שנכנסים לתוך הפתחים והצינורות. כמו כן כוללת המערכת של טרהסייף מכשיר שמשפריץ סבון לתוך המכל ושואב אותו בחזרה כדי לנקות את המכל טרם התקנת המוצר.
שלב בפעילות: החברה ערכה פיילוט בתחנת דלק בבאר שבע, והיא נערכת לפיילוטים נוספים. "הכוונה כעת היא לערוך פיילוט למטרות שיווק, שנצלם אותו יפה ונוכל להראות ללקוחות בדיוק איך המוצר עובד", מספר וובר.
לדבריו: "בארץ יש 4,000-4,500 מכלים בתחנות דלק, עוד כ-1,000 בצבא ועוד שוק גדול ולא כל כך מטופל - מפעלי תעשייה. ועם זאת, עיקר השוק שלנו הוא בחו"ל".
גיוסי הון: החברה גייסה כמיליון דולר ממשקיעים פרטיים. "עשינו שני פיילוטים ואז נגמר הכסף, כי חברות הדלק לא שיתפו פעולה בהתחלה. בשנים האחרונות, נהלים של איכות הסביבה התחילו להכריח אותן לעשות זאת, אבל עד שזה קרה, החברה נכנסה למשך שנתיים למעין הקפאה, עד שהשקיעה בנו חברת האחזקות גולדמן הירש פרטנרס, שבדרך כלל משקיעה במכשור רפואי, אבחון רפואי וביג דאטה".
השלב הבא:"כעת נפתחים שווקים חדשים, למשל בהודו ובמזרח הרחוק. התקנים שם הופכים להיות מחמירים יותר, ולעומת זאת הם רוצים לחסוך בעלויות ולהימנע כמה שיותר מהחלפה מלאה של המכלים. חלק מהלקוחות הללו יעשו טיפול מונע בעצמם, אפילו אם הם עדיין עומדים בתקנות, כדי לא להגיע למצב שבו הם חייבים להחליף את המכל".