כסא גלגלים / צילום: thinkstock
1. חוק שוויון הזדמנויות בעבודה כבר קבע כבר לפני שנים שכל מקום עבודה בישראל, המונה מעל 25 עובדים, מחויב ב"ייצוג הולם" לבעלי מוגבלויות. אלא שהחוק לא טרח עד היום להגדיר מהו ייצוג הולם, ומאז אין כמעט ייצוג ובטח לא הולם. מאידך, כולם מדברים על ייצוג הולם. אין כנס כלכלי או ועידה נחשבת בעשור האחרון שהנושא הזה לא הופיע בתוכנית ובנאומים השונים, בין אם זה של חבר כנסת, שר או איש עסקים שתמיד מתגלה כחברתי גדול מעל במות גדולות.
כולם חרתו על דגלם את החשיבות, הערכיות והמוסריות. רק מעטים התחייבו לכך במעשים. זה מה שהופך את ההסכם שצפוי להיחתם להיסטורי, ודאי כשהוא נעשה באופן וולונטרי מצד המגזר העסקי. גם היוזמה והדחיפה של ההסתדרות מזכירה לכל הציניקנים ורודפי העבודה המאורגנת, שהארגון הזה לא באמת עסוק כל היום בוועד של הרכבת או של הנמל. מי שפועל להחליש אותו מחליש קודם את החלשים.
2. שוב, בפעם המי-יודע-כמה, המגזר העסקי עוקף משמאל את הממשלה. העלאת שכר המינימום (פעמיים), שיפור תנאי ההעסקה של עובדי הקבלן ועכשיו גם הסכם חסר תקדים בעניין בעלי המוגבלויות - לכל אלה הממשלה התנגדה בהתחלה או לכל הפחות לא יזמה (ואנחנו עדינים).
"שלחו לנו נציג בכיר של אגף התקציבים בעניין בעלי המוגבלויות והיה ברור שהוא מסתכל רק איפה זה עולה לו כסף", סיפר לנו היום אחד הגורמים. "אחר כך ישבנו עם נציגה בכירה של משרד הכלכלה שסיפרה לנו אלף סיפורים, ביקשה מאתיים מסמכים ואמרה אנחנו צריכים להקים צוות", הוסיף. אז המעסיקים וההסתדרות (שוב) לא חיכו לממשלה, אבל הממשלה תגיע בסוף. איזה שר יצביע נגד החלטה לאמץ הסכם שמגדיל את שיעור ההשתתפות של בעלי מוגבלויות במשק?
3. התחלנו עם המילים היפות לצד המעשים הריקים, אבל העובדה שצריך ונכון היה לחתום על הסכם כזה כדי להניע מהלך אמיתי ומשמעותי יותר, עלולה להשכיח גם את העובדה שישנן קבוצות עסקיות שבמשך שנים נרתמו לנושא הזה ולא בשביל יחסי הציבור.
ההסכם הזה לא מייתר את הפעילות שלהן, להפך: מעתה הן יוכלו להוביל את היישום שלו, אולי אפילו את ההרחבה שלו, ולנוע אל היעד הבא: העדפה מתקנת לבני מיעוטים, ליוצאי אתיופיה, וגם כלפי מי שלא למדו בהכרח באוניברסיטאות הנחשבות רק משום שהתחילו מנקודת פתיחה קשה יותר. אוכלוסיות שלמות בישראל מרגישות מוגבלות בשוק העבודה, גם כשהן בריאות לחלוטין.