כאשר נ' מקריית ביאליק נישאה לבעלה בשנת 2004, הייתה בבעלותה המלאה דירה, שנרכשה עבורה על-ידי אימה טרם הנישואים. 5 שנים מאוחר יותר היא מכרה את הדירה, ובכספי תמורת דירתה רכשה דירה גדולה יותר עבור מגוריה עם משפחתה. מאחר שתמורת מכר הדירה הישנה לא הספיקה לכסות את כל עלות הדירה החדשה, נ' ובעלה לקחו משכנתא גבוהה בסך של כ-30% משווי הדירה.
על-פי התוכנית, כספי המשכנתא היו אמורים להיות משולמים במשך שנים ארוכות מהקופה המשותפת של בני הזוג, אשר הבעל הוא אף המפרנס העיקרי בה, ולכן הדירה החדשה כבר לא נרשמה על שמה של נ' בלבד, אלא על שמם של שני בני הזוג.
למרבה הצער, התוכנית התנפצה כעבור חודשים ספורים בלבד, כאשר פרץ משבר חמור בין הצדדים, שאף הוביל לגירושים מהירים.
וכך, כשנה וחצי בלבד לאחר שנ' השקיעה את כל הונה ברכישת הדירה, בסדר גודל של 425,000 שקל, והבעל השקיע כ-15,000 שקל בלבד, כחלקו בתשלומי המשכנתא המעטים ששולמו, נ' מצאה את עצמה נפרדת ממחצית הדירה לטובת הבעל לשעבר.
נ' הפנתה את תחינתה לבית המשפט לענייני משפחה, ועתרה לחלק את הדירה באופן בלתי שוויוני, לאור התוצאה הבלתי צודקת שנובעת מהתגלגלות העניינים בטווח זמנים כה קצר.
בית המשפט הסכים כי מתן מחצית הדירה לידי הבעל במקרה כזה תיצור עיוות דין, במיוחד לאור העובדה שהדירה הייתה כל רכושה של נ', וכעת, לאחר גירושיה, היא יוצאת עם מחציתה בלבד ועם כושר השתכרות נמוך כמורה.
הבעל, לעומת זאת, לא רק שמקבל חלק מדירה שלא השקיע בה למעשה דבר, אלא שבמהלך הנישואים הקצרים הוא אף עשה שימוש בכספים של נ' והוריה כדי ללמוד הוראת נהיגה ולהקים עסק ללימוד נהיגה, ממנו הוא עושה, ויעשה גם בעתיד, הכנסה יפה מאד, שלנ' לא יהיה בה חלק או הנאה.
התוצאה שהגיע אליה בית המשפט לענייני משפחה הייתה חלוקת הדירה ביחס של 65% לנ' ו-35% לבעל, באמצעות סמכותו החוקית לאזן את רכושם של הצדדים באופן שיעשה צדק כלכלי במקרים יוצאי דופן.
שני הצדדים ערערו על פסק הדין בבית המשפט המחוזי, אשר בסופו של יום פסק לטובת הבעל והעניק לו את מחצית הדירה.
בית המשפט המחוזי סקר את החוק והפסיקה בנושא רישום דירה משותפת, וקבע כי אין דרך אחרת לראות רישום משותף, אלא כמתנה מהאישה לבעל. ומאחר שמדובר במתנה שהסתיימה ברישום, גם לא ניתן להתחרט על כך ולקבל את החלק שנרשם על שם בן הזוג בחזרה.
כמו כן, בית המשפט המחוזי פסק כי בניגוד לרכוש כמו כספים או זכויות סוציאליות, לבית המשפט לענייני משפחה אין סמכות מכוח החוק לחלק דירה בצורה לא שיוויונית, גם כשהתוצאה יוצאת לכאורה בלתי צודקת. לו היה לצדדים אלה רכוש נוסף שניתן היה לחלקו בדרך אחרת לטובת האישה, היה אולי מקום לעשות כך, אך לגבי הדירה כשלעצמה, אופן רישומה גובר.
ניכר כי גם שופט המחוזי חש שלא בנח עם תוצאת פסק הדין מהבחינה המעשית, גם אם היא עומדת בדרישות החוק, ולכן בסופו של פסק הדין הוא פנה למחוקק לסייע במתן פתרון צודק יותר למקרים מאין אלה בעתיד.
השופט המליץ על תיקונו של החוק, באופן שיקנה לבית המשפט לענייני משפחה סמכות לאזן בצורה לא שיויונית גם דירות הרשומות של שם שני הצדדים בחלקים שווים, כאשר הדירה היא הנכס המשמעותי היחיד אשר קיים לבני הזוג.
הבעיה בתוצאת פסק הדין היא לא רק העוול שנגרם לצד שהשקיע את מלוא תמורת הדירה במקרה זה, אלא גם יצירתו של מעגל שוטה בכל הקשור להתנהלות בני זוג בעתיד. כאשר יש צורך בלקיחת משכנתא גדולה למימון הבית, בן הזוג שאינו רשום כבעלים משותף יסרב לעשות כן ללא תיקון הרישום - אחרת בעתיד בית המשפט עוד עלול לראות בתשלום המשכנתא על-ידו כמתנה לבן הזוג שכן רשום.
לפיכך אין מנוס לבן הזוג הרשום כבעלים, אלא לצרף את בן הזוג השני לרישום הדירה בלשכת רישום המקרקעין, כפי שעשתה נ' במקרה זה, מתוך הנחה שהוא אכן יישא בתשלומי המשכנתא ויממן חלק מהדירה. אם מתפרקת החבילה בתוך זמן קצר, בן הזוג שאינו רשום לא מילא את חלקו ב"עסקה" שהובילה לרישומו, ולכן היה מקום לביטולו של הסכם זה.
הפתרון הוא למעשה לא לראות ברישום הדירה על שם שני בני הזוג כ"מתנה" במקרים שבהם נלקחה משכנתא על הדירה, כלומר כאשר הצד השני זכה ברישום הדירה על שמו בכפוף למתן תמורה.
בהחלט ניתן היה לומר כי ה"חוזה מכללא" בין בני הזוג, שהוביל לרישום הדירה במשותף על שם הבעל, לא היה חוזה מתנה, או לפחות מתנה על-תנאי, ולכן יש לבטלו כאשר הבעל לא מילא את חלקו ולא שילם כל חלק במימון הדירה.
■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", בעלת אתר www.divorceinfo.co.il