פקק בכניסה לתל אביב / צילום: איל יצהר
בקרוב תמלא שנה להגשת "חוק שירותי הרכב" לוועדת הכלכלה. החוק הזה אמור להיות מוכר וידוע מראש, כביכול, אך בפועל כל פרק חדש שלו, שמוגש לאישור ועדת הכלכלה, הוא בחזקת "ביצת הפתעה".
כלומר, הוא נראה מוכר מבחוץ אבל אתה לעולם לא יודע מה מחכה בפנים. בפועל עבר החוק הזה אין ספור שינויים בהשוואה להצעה המקורית, שהוגשה לכנסת ומופיעה ברשומות, ונדמה כאילו מישהו מאחורי הקלעים מקפיד להכניס בו שינויים, תוספות ו"טוויסטים" במטרה לתפוס את המחוקק ואת השחקנים בשוק בלתי מוכנים. בקיצור, שיטת "מצליח".
מחסומי כניסה חדשים לסוחרים
דוגמה טובה היא הפרק העוסק בסחר רכב, שעלה היום לדיון בוועדת הכלכלה. נזכיר שלסוחרי הרכב העצמאים יש תפקיד חשוב בשוק הרכב הישראלי. הם מאפשרים לנקז החוצה עודפים ומלאים של כלי רכב, שלרוב לא עומדים בסטנדרטים הטכניים הבסיסיים של חברות הסחר הגדולות או של חטיבות הטרייד-אין הממוסדות שבבעלות יבואני הרכב.
מדובר בין השאר על מלאים, שמגיעים בתקופות של עודפי מלאי קיצוניים בשוק (כמו התקופה הנוכחית, למשל) ועל כלי רכב שנרכשו במכרזים, כינוסי נכסים וכדומה. לרוב זהו הפלח ה"חברתי" ביותר של שוק הרכב, שמאפשר למעוטי יכולת לרכוש - בתוך לקיחת סיכון ידוע - מכונית חדישה יחסית במחירים זולים מאוד. סוחרי הרכב ממלאים תפקיד חשוב ביכולת של לקוחות "לטפס למעלה" ולגלגל בטרייד-אין כלי רכב ישנים, בלתי מבוקשים או בעייתיים.
סוחרי הרכב גם פותרים בעיות לחברות הליסינג, שלעתים צריכות "להעיף" מלאים גדולים מאוד של כלי רכב שחוקים. דוגמה טובה היא אלפי כלי הרכב ממכרז הליסינג של צה"ל, שחלק גדול מהם - עם מאות אלפי קילומטרים ופגיעות רבות - יגיעו בחודשים הבאים לסוחרי הרכב במחירי רצפה ומשם יתגלגלו לשוק.
עד היום לסחר הרכב העצמאי לא היו מחסומי כניסה מהותיים. אבל תחת החוק החדש של רישוי שירותי הרכב, גם הענף הזה יוכפף למרותו של משרד התחבורה ויחויב בקבלת רישיון. מי שירצה להיות סוחר יהיה חייב להיות, בין השאר, עוסק מורשה תושב ישראל, יצטרך "מקום מתאים לניהול עסקו ובכלל זה לחניית הרכב שהוא מוכר", יהיה מוגבל בשימוש בכלי הרכב שנמצאים במגרש שלו ויעמוד בהוראות חוק מכירת רכב משומש כולל גילוי נאות מלא על מצב הרכב.
מהפכה צרכנית - בעירבון מוגבל
הפתעה רצינית יותר בנוסח החדש של החוק שהוגש לוועדת הכלכלה היא "המהפכה הצרכנית" שמתכנן משרד התחבורה בכל הנוגע לשירות ללקוח שירכוש רכב מיבואן ישיר, עקיף או זעיר. תחת הכותרת "הבטחת כספי הקונה" קובע החוק החדש: "משווק רכב המוכר לקונה רכב חדש או רכב שנרשם על שם סוכן מורשה, או רכב שאינו רכב חדש, שמחירו עולה על 100 אלף שקל וטרם העביר לו את הבעלות על הרכב, לא יקבל מהקונה סכום העולה על 20% ממחיר הרכב אלא אם יידע את הקונה על זכותו לקבל ממשווק הרכב ערבות בנקאית".
וגם: "משווק רכב יהיה מחויב לספק לקונה שביקש זאת ערבות בנקאית... שתשמש להבטחת החזרתו של כל תשלום... למשווק הרכב על חשבון רכישת הרכב במקרה שמשווק הרכב לא יוכל להעביר לקונה בעלות או זכות אחרת ברכב כמוסכם בחוזה".
נקדים ונאמר שאנחנו בעד: קבלת ערבות בנקאית של משווק הרכב כתנאי לקיום העסקה והגבלת המקדמה תגן על הרבה לקוחות שבעבר "נפלו" עם רכב מעוקל, רכב עם אזהרת בעלות ושאר תחלואים. אנחנו מתקשים לראות כיצד יזמים קטנים ויבואנים זעירים - אותם אלה שמשרד התחבורה רוצה לקדם בשם התחרות - יצליחו לעמוד בדרישה הזו.
ואם כבר המדינה כה להוטה להבטיח את כספי הקונה (ואנחנו בעד), אז למה להגביל את הערבות רק לכלי רכב "שמחירם עולה על 100 אלף שקל"? האם לקוחות שרוכשים רכב ב-80 אלף שקל "בלבד", או לקוחות מעוטי יכולת שמשלמים לסוחר את כל חסכונותיהם עבור טרנטה של 20 אלף שקל לא זכאים לקבלת ערבות בנקאית שתגן על כספם במקרה של התפוצצות העסקה?
לקוחות שווים יותר ופחות
עוד כמה סעיפים חדשים ומעניינים, שכלולים בפרק החדש, מגלים כי הדאגה שמגלה משרד התחבורה לשירות הניתן ללקוחות הרכב היא סלקטיבית למדי. כך, למשל, שונה הסעיף העוסק המחייב את סוחר הרכב בעריכת הסכם בכתב למכירת רכב והוא קובע כעת שתי קטגוריות שונות של מידע שיימסר ללקוחות. אם המשווק הוא יבואן רכב מסחרי, כלומר יבואן רשמי, הוא יחויב בחוק למסור ללקוח מידע על אודות הגורם שממנו קנה היבואן את הרכב, מקום מושבו ומקום ייצור הרכב.
מנגד, אם הוא סוחר רכב, הוא יחויב לספק ללקוח מידע רק על מחיר הרכב, תנאי הרכישה, מועד אספקתו ואם ניתנת אחריות לרכב מטעם יצרן הרכב או סוחר מורשה ומה היקפה. ומה אם הלקוח שרוכש רכב מאותו סוחר רכב ירצה לדעת היכן נרכש הרכב, מי סחר בו ולאן הוא התגלגל בטרם נחת בישראל (חברת השכרה, למשל)? אזי לפי הנוסח החדש של החוק אין חובה של המשווק לספק את המידע. בקיצור, "גילוי נאות סלקטיבי".
והנה עוד דוגמאות ל"חיים ומוות ביד הנוסח". בהצעת החוק המקורית שמופיעה ברשומות הכנסת כותב משרד התחבורה: "משווק רכב לא ימכור רכב בלי למסור לידי הקונה תעודת אחריות לרכב וחלקיו". בנוסח החדש מופיעה באותו סעיף התוספת: "אם היצרן או סוכן מורשה נתן אחריות לרכב". כלומר, בהינף קולמוס כבר אין חובה להעניק אחריות כלשהי לרכב חדש שנמכר בישראל.
בהצעת החוק המקורית נכתב גם כי "משווק רכב ידווח לקונה על כל נזק שנגרם לרכב לפני מסירתו לקונה, כפי שקבע השר". שוב, דרישה צרכנית הגיונית, לגיטימית ומבורכת. אלא שבנוסח הסופי, שמוגש לוועדת הכלכלה, כתוב: "משווק רכב ידווח לקונה על נזק שנגרם לרכב לפני מסירתו לקונה. השר רשאי לקבוע הוראות לעניין סוג הנזק שעליו נדרש לדווח ואופן הדיווח לקונה". כלומר, הרשות האחראית לוקחת לה את הזכות לפטור את היבואן - ואנחנו יכולים רק לנחש שלא מדובר ביבואן סדיר - מהצורך לדווח בכלל ללקוח אם הרכב שלו טבע באיזה שיטפון, קפא באיזו מדינה מושלגת או סתם נפל מהמובילית.
ומה לגבי הוראות השימוש ברכב, אותו "ספר רכב" מפורט וחיוני, שכתוב כיום בעברית בכל רכב חדש בישראל? על פי החוק משווק רכב ימסור לקונה הוראות שימוש בכתב בשפה העברית ואולם משווק רכב, שהוא יבואן שייבא עד 20 כלי רכב (כלומר יבואן "זעיר" העוסק בייבוא אישי-מסחרי על פי החוק החדש), רשאי למסור לרוכש הרכב הוראות שימוש בכתב בשפה האנגלית במקום בשפה העברית".
כלומר, או שהלקוח של אותו יבואן זעיר ילמד אנגלית טכנית ברמה גבוהה או שפשוט לא יהיה מודע לדרישות הבטיחות, השירות והתחזוקה של רכבו. לא נורא, העיקר שחסכנו ליבואן העקיף כמה אלפי שקלים בתרגום ספר הרכב. הכול כמובן בשם "התחרות החופשית".
